וְגָזְרוּ רַבָּנַן עַל טוּמְאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם טוּמְאָה שֶׁבִּשְׁעַת מְלָאכָה, וְעַל הַזָּאָה שֶׁבִּשְׁעַת מְלָאכָה מִשּׁוּם הַזָּאָה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה.
וחכמים גזרו שייחשב חיבור לעניין טומאה אפילו כשאינו בשימוש, משום טומאה כשהוא בשימוש. אם אחד החלקים נטמא, אף החלק האחר נטמא. וכן, כחומרה נוספת, גזרו שאינו נחשב חיבור לעניין הזאה אפילו כשהוא בשימוש, משום הזאה כשאינו בשימוש. יש להזות את מי הטהרה על כל חלק בנפרד.
בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, אוֹ דִילְמָא לַחִין מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר.
המשנה מנתה כמה חומרים שבהם אין טומנים מאכל בערב שבת כאשר אותם חומרים לחים. הועלתה דילמה לפני החכמים: האם המשנה מתייחסת דווקא לחומרים שהם לחים מחמת עצמם, מטבעם, או שמא היא מתייחסת אף לחומרים שנעשו כעת לחים מחמת דבר אחר, למשל משום שנספגו בנוזל?
תָּא שְׁמַע: לֹא בַּתֶּבֶן וְלֹא בַּזַּגִּים וְלֹא בַּמּוֹכִין וְלֹא בָּעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לַחִין מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן, מוֹכִין לַחִין מֵחֲמַת עַצְמָן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? — מִמִּרְטָא דְּבֵינֵי אַטְמֵי.
בוא ושמע פתרון לדילמה זו מן החומרים המנויים במשנה: ואין טומנין קדרה לא בתבן, ולא בזגי ענבים שנסחטו למיצם, ולא במוכין, ולא בעשבים, בזמן שאלה החומרים לחים. מובן, אם תאמר שהמשנה מתייחסת לחומרים שהם לחים מחמת דבר אחר, הדבר מובן היטב, שכן כל החומרים הללו יכולים להירטב. אבל אם תאמר שהיא מתייחסת לחומרים שהם לחים מחמת עצמם, היכן אתה מוצא מוכין שהם לחים מחמת עצמם בטבעם? צמר יבש בטבעו. הגמרא דוחה טענה זו: המשנה מתייחסת למקרה שבו החומר עשוי מצמר שננתלש מבין ירכותיה של הבהמה, שכן צמר זה בדרך כלל לח מזיעה.
וְהָא דְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: טוֹמְנִין בִּכְסוּת יְבֵשָׁה וּבְפֵירוֹת יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא בִּכְסוּת לַחָה וְלֹא בְּפֵירוֹת לַחִין. כְּסוּת לַחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? — מִמִּרְטָא דְּבֵינֵי אַטְמֵי.
הגמרא ממשיכה בשאלה דומה: ועל מה שרבי אושעיא לימד בברייתא: מותר להטמין סיר של מאכל חם בערב שבת בבגד יבש ובתבואה יבשה, אבל לא בבגד לח או בתבואה לחה. היכן אתה מוצא פסיקה הנוגעת לבד שהוא לח מחמת עצמו באופן טבעי? הגמרא משיבה: גם כאן, הברייתא עוסקת במקרה שבו הבד נעשה מצמר שנתלש מבין הירכיים של הבהמה. הצמר נטווה והבד נארג בעוד הצמר עדיין לח. לפיכך, אין הוכחה מכרעת אם החומרים המנויים במשנה אסורים רק כשהם לחים באופן טבעי או אפילו אם הם לחים מחמת מקור אחר.
מַתְנִי׳ טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵירוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בַּדַּקָּה וּמַתִּיר בַּגַּסָּה.
משנה:מותר להטמין קדרה של מאכל חם בערב שבת בבגדים, בפירות, בכנפי יונים, בנסורת של חרש, ובנעורת של פשתן דקה. רבי יהודה אוסר לעשות כן כשהיא דקה, ומתיר לעשות כן כשהיא גסה.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּפִילִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי כֶּאֱלִישָׁע ״בַּעַל כְּנָפַיִם״. מַאי הִיא? אַבָּיֵי אָמַר: שֶׁלֹּא יָפִיחַ בָּהֶן. רָבָא אָמַר: שֶׁלֹּא יִישַׁן בָּהֶן.
גמרא: מאחר שכנפי יונים הוזכרו במשנה, הגמרא מביאה סיפור קשור: רבי ינאי אמר: הנחת תפילין דורשת גוף נקי, כמו זה של אלישע בעל כנפיים. הגמרא שואלת: מהי משמעות האמירה שהנחת תפילין דורשת גוף נקי? אביי אמר: הכוונה היא שאין להפיח בשעה שמניחים אותן. רבא אמר: הכוונה היא שאין לישון בהן.
וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״בַּעַל כְּנָפַיִם״? — שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת רוֹמִי הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַמַּנִּיחַ תְּפִילִּין יְנַקְּרוּ אֶת מוֹחוֹ, וְהָיָה אֱלִישָׁע מַנִּיחָם וְיוֹצֵא לַשּׁוּק. רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד רָץ מִפָּנָיו וְרָץ אַחֲרָיו. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצְלוֹ נְטָלָן מֵרֹאשׁוֹ וַאֲחָזָן בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ: מַה זֶּה בְּיָדְךָ? אָמַר לוֹ: כַּנְפֵי יוֹנָה. פָּשַׁט אֶת יָדוֹ וְנִמְצְאוּ כַּנְפֵי יוֹנָה. לְפִיכָךְ קוֹרִין אוֹתוֹ ״אֱלִישָׁע בַּעַל כְּנָפַיִם״.
הגמרא שואלת: ומדוע קראו לאלישע בעל כנפיים? מפני שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה של רומי גזירה על ישראל, שכעונש, ינקבו את מוחו של כל מי שמניח תפילין. אף על פי כן, אלישע היה מניח אותן ויוצא לשוק בהתרסה. יום אחד, פקיד [קסדור] שמונה לאכוף את הגזירה ראה אותו; אלישע רץ מפניו, והפקיד רץ אחריו. כאשר הפקיד השיג אותו, אלישע הסיר את התפילין מראשו והחזיק אותן בידו. הקצין שאל אותו: מה זה שבידך? אלישע אמר לו: אלה רק כנפי יונה. נעשה נס: הוא פתח את ידו, ואכן, נמצא שאלה היו כנפי יונה. לכן, לזכר נס זה, היו קוראים לו אלישע, בעל כנפיים.
וּמַאי שְׁנָא כַּנְפֵי יוֹנָה מִשְּׁאָר עוֹפוֹת? מִשּׁוּם דְּאִמְּתִיל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְגוֹ׳״ — מַה יּוֹנָה כְּנָפֶיהָ מְגִינּוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל מִצְוֹת מְגִינּוֹת עֲלֵיהֶן.
הגמרא שואלת: ומה שונה בכנפי יונה מאלה של שאר העופות, שגרם לאלישע לומר שהיו בידו כנפי יונה? הגמרא משיבה: מפני שכנסת ישראל נמשלה ליונה, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהילים סח:יד). כשם שיונה זו, רק כנפיה מגינות עליה ואין לה אמצעי הגנה אחר, כך גם עם ישראל, רק המצוות מגינות עליהם.
בִּנְסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין כּוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה אַנְּסוֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁין קָאֵי, אוֹ אַנְּעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן קָאֵי?
למדנו במשנה: מותר להטמין בערב שבת בנסורת של נגרים, ובנעורת של פשתן דק. רבי יהודה אוסר לעשות כן כשהיא דקה, ומתיר לעשות כן כשהיא גסה. נתעוררה שאלה לפני החכמים: האם דבריו של רבי יהודה מוסבים על נסורת של נגרים, או שמא הם מוסבים על נעורת של פשתן?
תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נְעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה הֲרֵי הִיא כְּזֶבֶל. שְׁמַע מִינַּהּ אַנְּעוֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן קָאֵי. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא משיבה: בוא ושמע ראיה כפי שנשנה בברייתא: רבי יהודה אומר: מעמדו ההלכתי של מוץ פשתן מנופץ דק הוא כשלזבל, כלומר, הוא מוסיף חום. הגמרא מעירה: הסיקו ממנה שרבי יהודה מתייחס למוץ של פשתן. הגמרא מסיקה: אכן, הסיקו ממנה.
מַתְנִי׳ טוֹמְנִין בְּשִׁלְחִין וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן, בְּגִיזֵּי צֶמֶר וְאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נוֹטֵל אֶת הַכִּסּוּי, וְהֵן נוֹפְלוֹת.
משנה:מותר להטמין תבשיל בערב שבת בעורות של בעלי חיים, ומותר לטלטל את העורות הללו בשבת. וכן מותר להטמין מאכל בגיזי צמר, אך בשונה מן העורות, אסור לטלטל את הגיזים. כיצד, אם כן, נוהג אדם אם הטמין מאכל בגיזי צמר וכעת מבקש להוציא את הקדרה? מגביה את המכסה, שאותו מותר לו לטלטל, והגיזים נופלים מאליהם. אין הוא צריך אפילו לגעת בהם.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: קוּפָּה, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְנוֹטֵל, שֶׁמָּא יִטּוֹל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹטֵל וּמַחֲזִיר.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: אם הניח את הקדרה בתוך סל מלא צמר, מטה את הסל על צדו כדי שהצמר ייפול לצד ונוטל את הקדרה. שאם לא כן, יש לחשוש שמא הצמר יתמוטט כאשר ירים את הקדרה מן הסל. ואז, לא יוכל להחזיר את הקדרה, שכן אסור לטלטל את הצמר כדי לפנות מקום לקדרה, מפני שהצמר מוקצה. וחכמים חולקים ואומרים: נוטל את הקדרה ואחר כך מחזירה.
גְּמָ׳ יָתֵיב רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עֲכִינַאי וְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר, וְיָתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא גַּבַּיְיהוּ, וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁלָחִין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תְּנַן, אֲבָל שֶׁל אוּמָּן כֵּיוָן דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ לָא מְטַלְטְלִינַן לְהוּ. אוֹ דִילְמָא שֶׁל אוּמָּן תְּנַן, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת?
גמרא: הגמרא מספרת כי רבי יונתן בן אחינאי ורבי יונתן בן אלעזר ישבו, ורבי חנינא בר חמא ישב עמם, והם העלו את הספק הבא: האם למדנו את ההלכה במשנה שרק עורות של בעל בית רגיל מותר לטלטל; אבל עורותיו של אומן, שמלאכתו בעיבוד עורות, כיוון שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו מפני שהם חיוניים למלאכתו, אסור לטלטלם בשבת? או שמא למדנו את ההלכה במשנה שאפילו עורות של אומן מותר לטלטל, וכל שכן שעורות של בעל בית רגיל מותר לטלטל.
אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר: מִסְתַּבְּרָא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תְּנַן, אֲבָל שֶׁל אוּמָּן קָפֵיד עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא, כָּךְ אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי:
רבי יונתן בן אלעזר אמר להם: מסתבר שלמדנו את ההלכה במשנה לגבי עורות של בעל בית רגיל; אבל עורות של אומן אין לטלטל, שכן הוא מקפיד עליהם. רבי חנינא בר חמא אמר להם שרבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי, אמר כך: