לְמַאי נָפְקָא מִינָּה — לְגִיטֵּי נָשִׁים.
מהו ההבדל ההלכתי המעשי הנובע משינוי השמות הזה? הוא בתחום גיטי נשים. לגבי גיטי נשים, מקפידים במיוחד לוודא ששם המקום שבו נכתב הגט אינו משתנה. לכן חשוב לדעת שבבל עברה שינוי שם בדורות מאוחרים יותר.
מַתְנִי׳ כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.
MISHNA: בנוגע לכיריים שהוסקו בערב שבת בקש או בגבבא, שיירים שנאספו מן השדה, מותר להניח עליהן בשבת סיר של תבשיל מבושל. האש בכיריים אלו בוודאי כבתה בעוד יום, שכן קש וגבבא הם חומרים הבוערים במהירות. אולם אם הכיריים הוסקו בגפת, פסולת שנותרת מגרעיני שומשום, זיתים וכיוצא בהם לאחר שסוחטים מהם את השמן, ואם הוסקו בעצים, אין להניח עליהן סיר בשבת עד שיגרוף את הגחלים מן הכיריים בעוד יום או עד שייתן אפר על הגחלים, כדי שהאש לא תתלקח בשבת. בית שמאי אומרים: אפילו לאחר שגרף את הגחלים, מותר להניח עליהן רק מים חמים, שכבר הם חמים דיים ואינם צריכים בישול נוסף, אבל לא תבשיל מבושל. מאחר שבדרך כלל אדם רוצה שהתבשיל יתבשל יותר, יש לחשוש שמא יבוא להבעיר את האש על ידי חיתוי בגחלים. ובית הלל אומרים: מותר להניח גם מים חמים וגם תבשיל מבושל. בית שמאי אומרים: מותר ליטול סיר מן הכיריים בשבת אבל אין להחזירו. ובית הלל אומרים: מותר אף להחזירו.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי ״לֹא יִתֵּן״ — לֹא יַחֲזִיר הוּא, אֲבָל לְשַׁהוֹת — מְשַׁהִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם. וּמַנִּי — חֲנַנְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוּסַאי — מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם. אוֹ דִילְמָא — לְשַׁהוֹת תְּנַן, וְאִי גָרוּף וְקָטוּם — אֵין, אִי לָא — לָא, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַחֲזִיר.
גמרא: התלמידים העלו דילמה בנוגע להסבר המשנה. זה שלמדנו במשנה: אין מניחים, האם פירושו שאין מחזירים קדירה שהסיר מן האש ורוצה להחזירה בשבת; אבל להשאיר את הקדירה מערב שבת לשבת, מותר להשאיר אותה אף על פי שכירה זו אינה גרופה מגחליה וגחליה אינן מכוסות באפר? ואם כן, לפי זה, של מי הדעה היא במשנה זו? זו דעתו של חנניה. כפי שנשנה בברייתא, חנניה אומר: כל מאכל שכבר נתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי, שהיה מבשל את מאכלו רק במידה המינימלית הנדרשת, מותר להשאירו על גבי כירה בשבת אף על פי שהכירה אינה גרופה ואינה מכוסה באפר. או שמא, מה שלמדנו במשנה: אין מניחים, פירושו שאין משאירים אותו על האש מערב שבת. ואם הגחלים שבכירה היו גרופות או מכוסות באפר, כן, מותר להשאיר את הקדירה על הכירה. ואם לא, לא, אין להשאירה, וכל שכן שאין מחזירים אותה לכירה בשבת בשום אופן.
תָּא שְׁמַע מִדְּקָתָנֵי תְּרֵי בָבֵי בְּמַתְנִיתִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא, לְשַׁהוֹת תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — מְשַׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יְשַׁהֶא עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מְשַׁהִין? — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. וְכִי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בִּלְשַׁהוֹת, פְּלִיגִי נָמֵי בִּלְהַחֲזִיר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין, אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.
כדי לפתור דילמה זו, הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לזה מן העובדה ששני קטעים נשנו במשנתנו. בראשון, בית שמאי אומרים: מים חמים אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: גם מים חמים וגם תבשיל. ובשני, בית שמאי אומרים: מותר להסיר אותו אבל אסור להחזיר אותו. ובית הלל אומרים: מותר אף להחזיר אותו. מובן, אם אתה אומר שכאשר למדנו במשנה שאין נותנים, הכוונה היא שאסור להשהות אותו; במקרה זה, המשנה מלמדת כך: לגבי כירה שהוסקה בקש או בגבבא, מותר להשהות עליה תבשיל. אם הוסקה בגפת או בעצים, אסור להשהות עליה את התבשיל עד שיגרוף את הגחלים החוצה בעוד יום או עד שייתן עליה אפר. ומה משהין? בית שמאי אומרים: מים חמים אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: מותר להשהות גם מים חמים וגם תבשיל עליה. וכשם שהם נחלקים לגבי השהיה של קדירה על הכירה, כך גם, הם נחלקים לגבי השאלה אם מותר להחזיר אותה לכירה או לא. שכן בית שמאי אומרים: מותר ליטול את הקדירה מן הכירה בשבת אבל אסור להחזיר אותה לכירה כלל. ובית הלל אומרים: מותר אף להחזיר אותה.
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהַחֲזִיר תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא — מַחֲזִירִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים — לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מַחֲזִירִין? — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין, אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. הָא תּוּ לְמָה לִי?
אולם, אם תאמר שכאשר למדנו במשנה שאין מניחים, הכוונה היא שאסור להחזיר אותו, אזי המשנה מלמדת כך: כירה שהסיקוה בקש או בגבבא, מחזירין עליה תבשיל. אם הסיקוה בגפת או בעצים, אין מחזירין עליה תבשיל עד שיגרוף את הגחלים החוצה בעוד יום או עד שייתן אפר עליהן. ומה מחזירין? בית שמאי אומרים: חמין אבל לא תבשיל. ובית הלל אומרים: גם חמין וגם תבשיל. בית שמאי אומרים: נוטלין אבל אין מחזירין. ובית הלל אומרים: אף מחזירין. אם בחלק הראשון כבר נדונה השאלה מה מותר להחזיר, למה אני צריך את המחלוקת הנוספת הזאת בחלק השני? עיקר דברי בית שמאי שתבשיל אין מחזירין לכירה הוא שנוטלין אבל אין מחזירין. מסתבר שאת המשנה אפשר להבין רק לפי הפירוש הראשון. הרישא עוסקת בשהייה והסיפא עוסקת בחזרה.