דְּאׇכְלָן וְלָא עָבְדָן. וּכְתִיב: ״הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם״, וּכְתִיב: ״יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל״. וּכְתִיב: ״וַיִּגְזוֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרוֹעוֹ יֹאכֵלוּ״, אַל תִּקְרֵי ״בְּשַׂר זְרוֹעוֹ״ אֶלָּא ״בְּשַׂר זַרְעוֹ״.
שאוכלות ואינן עושות דבר כדי לפרנס את עצמן, וגורמות לבעליהן לעבור על חטא הגזל. וכתוב: "הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן; הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם" (עמוס ד:ט). וכתוב: "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה; וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל" (יואל א:ד). וכתוב: "וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ; אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ" (ישעיהו ט:יט). אל תקרא זאת: בְּשַׂר זְרֹעוֹ; אלא, בשר זרעו. כל העונשים על הגזל המנויים לעיל נזכרו במפורש בפסוקים.
בַּעֲוֹן עִינּוּי הַדִּין, וְעִיוּוּת הַדִּין, וְקִלְקוּל הַדִּין, וּבִיטּוּל תּוֹרָה — חֶרֶב וּבִיזָּה רָבָה, וְדֶבֶר וּבַצּוֹרֶת בָּא, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין, וְאוֹכְלִין לַחְמָם בְּמִשְׁקָל. דִּכְתִיב: ״וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְגוֹ׳״. וְאֵין ״בְּרִית״ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ״.
יתר על כן, אמרו חכמים כי בשל עוון עינוי הדין, כלומר, דיינים מעכבים את מתן פסקיהם בשל שיקולים אישיים, ובשל עיוות הדין, כלומר, דיינים מעוותים במתכוון את פסקיהם, ובשל קלקול הדין הנובע מרשלנות, ובשל התרשלות בלימוד תורה, חמס וגזל מתרבים בעולם, ודבר ורעב באים, ובני אדם אוכלים ואינם שבעים, ואוכלים את לחמם במשקל. כמו שנאמר: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית; ונאספתם אל עריכם, ושלחתי דבר בתוככם, וניתתם ביד אויב" (ויקרא כו:כה). ואין ברית אלא תורה, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג:כה). לימוד התורה הוא המצווה הנוהגת גם ביום וגם בלילה. ונאמר לגבי עונש זה: "בשברי לכם מטה לחם, ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד, והשיבו לחמכם במשקל; ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו:כו). ונאמר: "יען וביען במשפטי מאסו, ואת חוקותי געלה נפשם" (ויקרא כו:מג). כל העונשים הללו באים כתוצאה מהפרת ברית התורה ומעיוות הדין.
בַּעֲוֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וְחִילּוּל הַשֵּׁם וְחִילּוּל שַׁבָּת — חַיָּה רָעָה רָבָה, וּבְהֵמָה כָּלָה, וּבְנֵי אָדָם מִתְמַעֲטִין, וְהַדְּרָכִים מִשְׁתּוֹמְמִין. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי״ — אַל תִּקְרֵי ״בְּאֵלֶּה״, אֶלָּא ״בְּאָלָה״. וּכְתִיב: ״וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר: ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ״, וּבְחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב: ״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי״. וּבְחִלּוּל שַׁבָּת כְּתִיב: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, וְיָלֵיף ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר.
בשל חטא של שבועת שווא שנשבעה לשווא ושבועת שקר, וחילול שמו של אלוהים, וחילול שבת, חיות רעות מתרבות בעולם, והבהמות נכחדות, ובני אדם מתמעטים, והדרכים נעשות שוממות, שנאמר: "ואם עד אלה [באלה] לא תווסרו לי, והלכתם עמי בקרי" (ויקרא כו:כג). אל תקרא בְּאֵלֶּה [be’eleh], אלא בגלל אלה [be’ala] של שבועת שווא. ונאמר שעונשה הוא: "והשלחתי בכם את חית השדה, ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם; ונשמו דרכיכם" (ויקרא כו:כב). ונאמר לגבי שבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר, וחיללת [veḥillalta] את שם אלוהיך: אני ה'" (ויקרא יט:יב). ונאמר לגבי חילול שם אלוהים: "ולא תחללו [teḥallelu] את שם קדשי" (ויקרא כב:לב). ונאמר לגבי חילול שבת: "מחלליה [meḥaleleha] מות יומת" (שמות לא:יד). ולמד בגזירה שווה חילול [ḥillul] של שבת מחילול [ḥillul] של שבועת שקר. כשם שעונשה של שבועת שקר הוא שממה וחיות רעות, כך מקבל אדם אותו עונש על חילול שבת ושם אלוהים.
בַּעֲוֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, וּשְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תַחֲנִיפוּ וְגוֹ׳ וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ״. הָא אַתֶּם מְטַמְּאִים אוֹתָהּ — אֵינְכֶם יוֹשְׁבִים בָּהּ, וְאֵינִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ.
בשל חטא שפיכות דמים, בית המקדש חרב, והשכינה מסתלקת מישראל, כפי שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה; כי הדם הוא יחניף את הארץ; ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה, כי אם בדם שפכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה; כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר ל״ה:ל״ג–ל״ד). אולם, אם תטמאו את הארץ, לא תשבו בה, ואני לא אשכון בתוכה.
בַּעֲוֹן גִּלּוּי עֲרָיוֹת וַעֲבוֹדָה זָרָה וְהַשְׁמָטַת שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת — גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם, וּמַגְלִין אוֹתָן, וּבָאִין אֲחֵרִים וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמָן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקוֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אוֹתָהּ״.
בשל חטא גילוי עריות, ועבודה זרה, ואי־הנחת הארץ לשבות בשנת השמיטה והיובל, גלות באה לעולם ומגלים את העם היהודי מארצו, ואחרים באים ומתיישבים במקומם. כמו שנאמר לגבי עריות: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ, אשר לפניכם, ותטמא הארץ; ולא תקיא הארץ אתכם גם אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח:כז–כח). ונאמר: "ותטמא הארץ, ואפקוד עוונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח:כה). ונאמר: "ולא תקיא הארץ אתכם גם אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם."
וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: ״וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״, ״וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם״.
ובאשר לעבודת אלילים נאמר: "והשלכתי את פגריכם על פגרי גילוליכם" (ויקרא כו:ל). ונאמר: "והשימותי את מקדשיכם, ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו:לא). "ואתכם אזרה בגויים, והריקותי אחריכם חרב; והייתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו:לג).
בִּשְׁמִיטִּין וּבְיוֹבְלוֹת כְּתִיב: ״אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כׇּל יְמֵי הׇשַּׁמָּה תִּשְׁבּוֹת״.
באשר לחטא של אי־שמירת שנות השמיטה והיובל, כך נאמר: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ" (ויקרא כו:לד). ונאמר: "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת; אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו:לה).
בַּעֲוֹן נַבְלוּת פֶּה צָרוֹת רַבּוֹת, וּגְזֵירוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל מֵתִים, יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח ה׳ וְאֶת יְתוֹמָיו (וְאַלְמְנוֹתָיו) [וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו] לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכׇל פֶּה דּוֹבֵר נְבָלָה בְּכׇל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״.
בשל חטא הדיבור הגס, צרות מתרבות וגזרות קשות מתחדשות, ובני הנעורים שבין שונאי ישראל, לשון נקייה המתייחסת לישראל, מתים, ויתומים ואלמנות זועקים לעזרה ואינם נענים, כפי שנאמר: "לכן על בחוריו לא ישמח ה', ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם; כי כולו חנף ומרע, וכל פה דובר נבלה. בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" (ישעיהו ט:טז).
מַאי ״וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה״ — אָמַר רַבִּי חָנָן בַּר רָבָא: הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחוּפָּה. אֶלָּא כׇּל הַמְנַבֵּל פִּיו אֲפִילּוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה — הוֹפְכִין עָלָיו לְרָעָה. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו — מַעֲמִיקִין לוֹ גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּחָה עֲמוּקָּה פִּי זָרוֹת״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְעוּם ה׳ יִפּוֹל שָׁם״.
הגמרא מסבירה: מה משמעות הביטוי: ועוד ידו נטויה? רבי חנן בר רבא אמר: הכול יודעים לשם מה הכלה נכנסת לחופה. אין כאן סוד שנחשף. אף על פי כן, כל מי שמדבר בגסות על כך, אפילו אם בשמים חתמו לו גזר דין של שבעים שנה של טובה, הופכים אותו לרעה בגלל חטא זה. ורבה בר שילא אמר שרב חסדא אמר: כל מי שמדבר בגסות, מעמיקים לו את הגיהינום, שנאמר: “שוחה עמוקה פי זרות: זעום ה׳ יפול שם” (משלי כב:יד), כלומר, הגיהינום מעמיק למי שמדבר בגסות. רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו מי ששומע דיבור גס ושותק נענש, שנאמר: “זעום ה׳ יפול שם,” אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל.
אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל הַמְּמָרֵק עַצְמוֹ לַעֲבֵירָה — חַבּוּרוֹת וּפְצָעִין יוֹצְאִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַבּוּרוֹת פֶּצַע תַּמְרוּק בְּרָע״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן בְּהִדְרוֹקָן: שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵירָה הִדְרוֹקָן.
ובדומה לכך, רב אושעיא אמר: כל מי שמכין את עצמו לעבור עבירה, פצעים וחבורות מופיעים עליו, שנאמר: "חבורות פצע תמרוק ברע; ומכות חדרי בטן" (משלי כ:ל). ולא זו בלבד, אלא הוא נידון לסבול ממחלת הבצקת [הידרוקן], כפי שנאמר: ומכות חדרי בטן. רב נחמן בר יצחק אמר: סימן למי שעבר עבירה הוא מחלת ההידרוקן, הפוגעת בחלקים הפנימיים.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִינֵי הִדְרוֹקָן הֵן: שֶׁל עֲבֵירָה עָבֶה, וְשֶׁל רָעָב תָּפוּחַ, וְשֶׁל כְּשָׁפִים דַּק.
החכמים לימדו בברייתא: יש שלושה סוגים של הידרוקן: זה שבא כעונש על חטא הוא עבה; וזה שהוא תוצאה של רעב הוא נפוח, אך לא עבה כל כך; וזה שנגרם על ידי כישוף הוא דק, ובמקומות אחרים בשרו של החולה נעשה דק.
שְׁמוּאֵל הַקָּטָן חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מֵפִיס? אִיתַּסִּי. אַבָּיֵי חָשׁ בֵּיהּ. אֲמַר רָבָא: יָדַעְנָא בֵּיהּ בְּנַחֲמָנִי דְּמַכְפֵּין נַפְשֵׁיהּ. רָבָא חָשׁ בֵּיהּ. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר נְפִישִׁי קְטִילֵי קְדָר מִנְּפִיחֵי כָפָן? שָׁאנֵי רָבָא, דְּאׇנְסִי לֵיהּ רַבָּנַן בְּעִידָּנֵיהּ בְּעַל כּוּרְחֵיהּ.
הגמרא מספרת: שמואל הקטן חלה בהידרוקן. אמר: ריבונו של עולם, מי יפיל גורלות, כלומר, מי יוכל לקבוע שההידרוקן הזה אינו תוצאה של חטא? והוא נרפא. אביי גם חלה בהידרוקן. רבא העיד ואמר עליו: אני יודע על נחמני, אביי, שהוא מרעיב את עצמו ושהידרוקן שלו הוא תוצאה של רעב. הגמרא מספרת שרבא חלה בהידרוקן, ושאלו: אבל רבא לא הרעיב את עצמו, ואין סיבה לחשוד בו בחטא, ואיננו יכולים לומר שהוא לקה בהידרוקן משום שלא התפנה בזמן. רבא ידע להתפנות, שכן זהו הוא שאמר: יותר נהרגו בגלל סיר הלילה, משום שלא הקפידו להתפנות בזמן, מאשר אלה שהתנפחו בגלל רעב. הגמרא משיבה: רבא שונה, משום שהחכמים כופים עליו להישאר במקומו בניגוד לרצונו בשעה שהוא דורש. מאחר שלא יכול היה להתפנות, חלה בהידרוקן.
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה סִימָנִין הֵן: סִימָן לַעֲבֵירָה — הִדְרוֹקָן, סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם — יֵרָקוֹן, סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ — עֲנִיּוּת, סִימָן לְלָשׁוֹן הָרָע — אַסְכָּרָה.
אגב כך, החכמים לימדו בברייתא שיש ארבעה סימנים: סימן לחטא הוא הידרוקן, סימן לשנאת חינם הוא ירקון, סימן לגאווה הוא עניות, וסימן ללשון הרע הוא אסכרה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אַסְכָּרָה בָּאָה לְעוֹלָם
החכמים לימדו: אסכרה באה לעולם כעונש