Drashot AI Logo
שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה, אָמְרוּ: כׇּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטּוֹל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶן שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלּוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת.
שהתערבו זה עם זה ואמרו: כל מי שילך ויקניט את הלל עד כדי כך שיגער בו, ייטול ארבע-מאותזוז. אחד מהם אמר: אני אקניט אותו. אותו היום שבו בחר להטריד את הלל היה ערב שבת, והלל היה חופף את השיער שעל ראשו. הוא הלך ועבר על פתח ביתו של הלל, ובדרך מבזה אמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? הלל התעטף בבגד מכובד ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: יש לי שאלה לשאול. הלל אמר לו: שאל, בני, שאל. האיש שאל אותו: מפני מה ראשיהם של הבבלים סגלגלים? הוא רמז וניסה להעליב את הלל, שהיה בבלי. אמר לו: בני, שאלה גדולה שאלת. הטעם הוא מפני שאין להם מיילדות פקחיות. אינן יודעות כיצד לעצב את ראש הוולד בלידתו.
הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶן שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּין תְּרוּטוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ. מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין הַחוֹלוֹת.
אותו אדם הלך והמתין שעה אחת, זמן קצר, חזר לחפש את הלל, ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? שוב, הלל התעטף ויצא לקראתו. הלל אמר לו: בני, מה אתה מבקש? האיש אמר לו: יש לי שאלה לשאול. אמר לו: שאל, בני, שאל. האיש שאל: מדוע עיניהם של תושבי תדמור טרוטות [terutot]? הלל אמר לו: בני, שאלת שאלה חשובה. הסיבה היא מפני שהם חיים בין החולות והחול נכנס לעיניהם.
הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל, מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל בְּנִי. שְׁאַל: מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִקִיִּים רְחָבוֹת? אָמַר לוֹ: בְּנִי שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ — מִפְּנֵי שֶׁדָּרִין בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם.
שוב הלך האיש והמתין שעה אחת, חזר ואמר: מי כאן הלל, מי כאן הלל? שוב, הוא, הלל, התעטף ויצא לקראתו. אמר לו: בני, מה אתה מבקש? אמר לו: יש לי שאלה לשאול. אמר לו: שאל, בני, שאל. האיש שאל: מדוע לאפריקאים יש כפות רגליים רחבות? הלל אמר לו: שאלת שאלה חשובה. הסיבה היא מפני שהם חיים באזורי ביצות וכפות רגליהם התרחבו כדי לאפשר להם ללכת דרך אותם אזורים ביצתיים.
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאוֹל, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעוֹס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כׇּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ לִשְׁאוֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא הִלֵּל שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ ״נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ כְּדַי הוּא הִלֵּל שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד.
אותו אדם אמר לו: יש לי עוד שאלות רבות לשאול, אבל אני חושש פן תכעס. הלל התעטף וישב לפניו, ואמר לו: את כל השאלות שיש לך לשאול, שאל אותן. האיש כעס ואמר לו: האם אתה הוא הלל שהם קוראים לו הנשיא של ישראל? אמר לו: כן. אמר לו: אם זה אתה, אז שלא ירבו כמותך בישראל. הלל אמר לו: בני, מאיזו סיבה אתה אומר זאת? האיש אמר לו: מפני שהפסדתי ארבע מאות זוז בגללך. הלל אמר לו: היזהר ברוחך והימנע ממצבים כאלה. הלל ראוי שתפסיד בגללו ארבע מאות זוז ועוד ארבע מאות זוז על חשבונו, והלל לא יכעס.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ, וְשֶׁבְּעַל פֶּה — אֵינִי מַאֲמִינְךָ. גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. יוֹמָא קַמָּא אֲמַר לֵיהּ: א״ב ג״ד. לִמְחַר אֲפֵיךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אֲמַרְתְּ לִי הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: לָאו עֲלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ? דְּעַל פֶּה נָמֵי סְמוֹךְ עֲלַי.
החכמים לימדו: היה מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. הנכרי אמר לשמאי: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתיים, התורה שבכתב והתורה שבעל פה. הנכרי אמר לו: לגבי התורה שבכתב, אני מאמין לך, אבל לגבי התורה שבעל פה, איני מאמין לך. גייר אותי על מנת שתלמדני רק את התורה שבכתב. שמאי נזף בו והוציאו בנזיפה. אותו נכרי בא לפני הלל, אשר גיירו והחל ללמדו תורה. ביום הראשון, הוא הראה לו את אותיות האלפבית ואמר לו: אלף, בית, גימל, דלת. למחרת הוא הפך את סדר האותיות ואמר לו שאלף היא תו וכן הלאה. הגר אמר לו: אבל אתמול לא אמרת לי כך. הלל אמר לו: אתה רואה שאי אפשר ללמוד את הכתוב בלי להסתמך על מסורת שבעל פה. וכי לא סמכת עליי? לכן, עליך גם לסמוך עליי לגבי עניין התורה שבעל פה, ולקבל את הפירושים הכלולים בה.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשָׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר.
היה מקרה נוסף שבו גוי אחד בא לפני שמאי ואמר לשמאי: גיירני על מנת שתלמד אותי את כל התורה כשאני עומד על רגל אחת. שמאי דחף אותו והרחיקו באמת הבניין שהייתה בידו. זה היה מקל מדידה נפוץ, ושמאי היה בנאי במקצועו. אותו גוי בא לפני הלל. הוא גייר אותו ואמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך; זו כל התורה, והשאר הוא פירושה. לך ולמד.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר שֶׁהָיָה אוֹמֵר: ״וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד״. אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְכֹהֵן גָּדוֹל. אָמַר אוֹתוֹ גּוֹי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּיר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּשִׂימוּנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כֹּהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ.
היה מעשה נוסף בגוי אחד שהיה עובר מאחורי בית המדרש ושמע את קולו של מורה שהיה מלמד תורה לתלמידיו ואומר את הפסוק: "ואלה הבגדים אשר יעשו: חושן, ואפוד, ומעיל, וכתונת תשבץ, מצנפת, ואבנט" (שמות כ"ח:ד'). אמר הגוי: בגדים אלה, למי הם מיועדים? התלמידים אמרו לו: לכהן הגדול. אמר הגוי בלבו: אלך ואתגייר כדי שימנו אותי לכהן גדול. בא לפני שמאי ואמר לו: גיירני על מנת שתמנה אותי לכהן גדול. שמאי דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל; גיירו.
אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמוֹד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״, אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמַר? אָמַר לוֹ: אֲפִילּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵּר קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהָבָם קְרָא לָהֶם: ״בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, כְּתִיב עֲלֵיהֶם ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״ — גֵּר הַקַּל שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
הלל אמר לו, לגר: וכי אין זו דרך העולם שרק מי שיודע את הטקסים [takhsisei] של המלכות מתמנה למלך? לך ולמד את טקסי המלכות על ידי עיסוק בלימוד תורה. הלך וקרא את התורה. כשהגיע לפסוק האומר: "והזר הקרב יומת" (במדבר א:נא), הגר אמר להלל: על מי מדבר הפסוק? הלל אמר לו: אפילו על דוד, מלך ישראל. הגר הסיק בעצמו קל וחומר: אם ישראל נקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ומתוך האהבה שאהב אותם קרא להם: "בני בכורי ישראל" (שמות ד:כב), ואף על פי כן נכתב עליהם: והזר הקרב יומת; גר פשוט שבא בלי זכות, עם לא יותר מאשר מקלו ותרמילו, על אחת כמה וכמה שהדבר חל עליו גם כן.
בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל? וַהֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְותָן הִלֵּל, יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁקֵּרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. לְיָמִים נִזְדַּוְּוגוּ שְׁלָשְׁתָּן לִמְקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְּדָנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטוֹרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם, עִנְוְותָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
הגר בא לפני שמאי ואמר לו שהוא חוזר בו מדרישתו למנותו לכהן גדול, באומרו: וכי ראוי אני כלל להיות כהן גדול? והלא כתוב בתורה: והזר הקרב יומת? הוא בא לפני הלל ואמר לו: הלל הסבלן, ינוחו ברכות על ראשך, שכן קירבתני תחת כנפי השכינה. הגמרא מספרת: לבסוף, שלושת הגרים נתכנסו יחד במקום אחד, ואמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לדחוק אותנו מן העולם; סבלנותו של הלל קירבה אותנו תחת כנפי השכינה.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״. ״אֱמוּנַת״ — זֶה סֵדֶר זְרָעִים. ״עִתֶּיךָ״ — זֶה סֵדֶר מוֹעֵד. ״חוֹסֶן״ — זֶה סֵדֶר נָשִׁים. ״יְשׁוּעוֹת״ — זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. ״חׇכְמַת״ — זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים. ״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״.
הגמרא ממשיכה לדון בהתנהגותם של החכמים, ומביאה שריש לקיש אמר: מה פירוש מה שנאמר: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת, יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג:ו)? אמונה; זה סדר זרעים, זרעים, במשנה, מפני שאדם מאמין בה' וזורע את זרעיו (תלמוד ירושלמי). עתיך; זה סדר מועד, מועד, העוסק בזמנים השונים ובמועדים החלים במשך השנה. חוסן; זה סדר נשים, נשים. ישועות; זה סדר נזיקין, נזיקין, כשם שמי שנרדף ניצל מידי רודפו. חכמה; זה סדר קדשים, קדשים. ודעת; זה סדר טהרות, טהרות, שקשה במיוחד לשלוט בו. ואפילו אם אדם לומד ושולט בכל אלה, "יראת ה' היא אוצרו," היא העיקר.
אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ — אִין, אִי לָא — לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.
ביחס לאותו פסוק, רבא אמר: לאחר שאדם נפרד מן העולם הזה, כאשר אדם מובא לדין על החיים שחי בעולם הזה, אומרים לו לפי סדרו של אותו פסוק: האם ניהלת משא ומתן באמונה? האם קבעת עיתים לתורה ללימוד? האם עסקת בפרייה ורבייה? האם ציפית לישועה? האם עסקת בפלפולה של חכמה או הבנת דבר מתוך דבר? ואף על פי כן, מעבר לכל אלה, אם יראת ה' היא אוצרו, כן, הוא ראוי, ואם לאו, לא, אין לכל ההישגים הללו כל ערך. יש משל הממחיש זאת. אדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור של חיטים לעלייה כדי לאחסן אותן שם. השליח הלך והעלה לו. אמר לשליח: האם ערבת לי קב של חומטון, חומר משמר כדי להרחיק תולעים, בתוכן? אמר לו: לא. אמר לו: אם כן, היה מוטב שלא העלית. מה התועלת בחיטים נגועות בתולעים? כך גם תורה ומצוות בלי יראת שמים אין להן ערך.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטוֹן בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
אגב כך, הגמרא מצטטת הלכה שנלמדה בבית המדרש של רבי ישמעאל: אדם שמוכר חיטים רשאי, לכתחילה, לערב קב של חומטון בתוך כור של תבואה, ואינו צריך לחשוש שכאשר ימכור את הכול במחיר של תבואה יהיה אשם בגניבה, שכן הקב של חומטון חיוני לשימור החיטים.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ
רבה בר רב הונא אמר: כל אדם שיש בו תורה ואין בו

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria