עֲשֵׂה. וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
המונח האחרון הוא מצווה חיובית לנוח. ואם כן, שמירת חג היא מצווה שנצטוו בה גם מצווה חיובית לנוח וגם איסור: "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג:ח). ויש כלל שמצווה חיובית, כגון שריפת קודשים שעבר זמנם, אינה דוחה מצווה שנצטוו בה גם איסור וגם מצווה חיובית, כגון שמירת החג.
בְּיוֹם טוֹב הוּא דַּאֲסִיר, הָא בְּחוֹל — שַׁפִּיר דָּמֵי: מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂרוֹף הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ, כָּךְ מִצְוָה לִשְׂרוֹף אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאָמְרָה תּוֹרָה: בִּשְׁעַת בִּיעוּרָהּ תֵּיהָנֵי מִמֶּנָּה. הֵיכָן אָמְרָה תּוֹרָה? מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי״ — בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבַּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לְךָ״ — שֶׁלְּךָ תְּהֵא, לְהַסִּיקָהּ תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ.
מכאן, המסקנה היא שבאופן ספציפי ביום טוב, הדלקה בשמן שרוף אסורה. בימות החול אפשר בוודאי לעשות כן. הגמרא שואלת: מה הטעם להבחנה זו? מסתבר לומר שאסור להפיק כל הנאה מתרומה שנטמאה. רב אמר: כשם שיש מצווה לשרוף קודשים שנטמאו, כך גם יש מצווה לשרוף תרומה שנטמאה, והתורה אמרה: בשעת השמדתה, הפק ממנה הנאה. הגמרא שואלת: היכן אמרה התורה זאת? היכן יש לכך רמז בTorah? הגמרא משיבה: ניתן ללמוד זאת מדבריו של רב נחמן, שכן רב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר: הכתוב אומר: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי" (במדבר יח:ח). מן הריבוי בלשון רבים: תרומותי, נלמד שהכתוב מדבר בשתי תרומות, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ואמר הקדוש ברוך הוא: "נתתי לך," כלומר, שלך תהיה, ואתה רשאי ליהנות ממנה. מאחר שיש איסור חמור לאוכלה, ההנאה המותרת היא לשורפה תחת תבשילך. אפשר להפיק הנאות דומות גם משריפת תרומה.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִדְּרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ — מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאֵימָא: מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא!
ואם תרצה, אמור במקום זאת דרך חלופית ללמוד הלכה זו, מדבריו של רבי אבהו, שכן רבי אבהו אמר שרבי יוחנן אמר: כתוב בווידוי המעשרות: "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" (דברים כו, יד). במסקנה: ממנו אי אתה מבער, אבל אתה מבער שמן של תרומה שנטמא. הגמרא שואלת: ואמור אחרת: ממנו אי אתה מבער, אבל אתה מבער ומפיק הנאה משריפת שמן קודש שנטמא.
לָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? מָה מַעֲשֵׂר הַקַּל אָמְרָה תּוֹרָה לֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, קֹדֶשׁ חָמוּר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
הגמרא משיבה: אפשרות זו אינה מתקבלת על הדעת. וכי אין זו קל וחומר? אם לגבי המעשר, שהוא קל, אמרה התורה: ולא ביערתי ממנו בטמא, פריטים מקודשים לבית המקדש, שהם יותר חמורים, על אחת כמה וכמה שאסור לשורפם כשהם טמאים טומאה פולחנית.
אִי הָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר הוּא! — הָא כְּתִיב ״מִמֶּנּוּ״.
הגמרא דוחה זאת: אם כן, שדבר זה נלמד בדרך של קל וחומר, אם כן, לגבי תרומה גם כן, נאמר שזהו קל וחומר, שכן תרומה חמורה יותר ממעשרות. אם אסור ליהנות ממעשרות בשעה שהם נשרפים, קל וחומר שיהיה אסור ליהנות מן התרומה בשעה שהיא נשרפת. הגמרא משיבה: האם לא נאמר: ממנו? מכאן נלמד שיש דבר מה שמוצא מכלל איסור השריפה בטומאה.
וּמָה רָאִיתָ! — מִסְתַּבְּרָא קֹדֶשׁ לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן (סִימָן) פנ״ק עכ״ס: פִּיגּוּל, נוֹתָר, קׇרְבָּן, מְעִילָה וְכָרֵת, אָסוּר לְאוֹנֵן.
הגמרא שואלת: ומה ראית שהביא אותך למסקנה ש"ממנו" בא למעט תרומה? אולי "ממנו" בא למעט דברים מקודשים. הגמרא משיבה: מסתבר שאיני ממעט דברים מקודשים מן האיסור ליהנות משריפתם, שכן לגבי דברים מקודשים יש בהם חומרות רבות. ראשי התיבות שלהם בעברית הם פ״נ ק״ע כ״ס, וזהו סימן למונחים הבאים. פיגול: לגבי קרבן, אם במהלך אחת מן העבודות הכרוכות בהקרבתו, דהיינו שחיטה, קבלת הדם, הולכתו למזבח, זריקתו על המזבח, הכהן או מביא הקרבן חושב לאכול את הקרבן בזמן שאינו ראוי לאכילה, הרי הוא נפסל בכך. נותר: בשר של קרבן שנותר מעבר לזמנו הקצוב אסור באכילה וחייב בשריפה. קרבן מעילה: מי שנהנה בשגגה מדברים מקודשים חייב להביא קרבן אשם על מעילה. כרת: עונשו של מי שאוכל דברים מקודשים כשהוא טמא הוא כרת. אסור לאונן: אונן, כלומר מי שמת לו קרוב באותו יום ועדיין לא נקבר, אסור לו לאכול דברים מקודשים. אף אחת מן ההלכות הללו אינה חלה על תרומה. לכן דברים מקודשים חמורים יותר מתרומה, ולכן הדברים המקודשים הם שאינם ממועטים מן האיסור להפיק הנאה כשהוא טמא.
אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן מחפ״ז (סִימָן): מִיתָה, חוֹמֶשׁ,
הגמרא דוחה זאת: אדרבה, דווקא את התרומה לא הייתי מוציא מן האיסור, שכן לגבי תרומה יש חומרות רבות המרומזות בראשי התיבות מם, חית, פה, זין, שהוא סימן לדברים הבאים: מיתה: מי שתרומה אסורה עליו ואכל ממנה במזיד, עונשו מיתה בידי שמים. חומש: זר, שתרומה אסורה עליו, שאכל תרומה בשוגג, חייב לשלם לכהן את שוויה בתוספת חומש.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria