לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי הנובע ממה שלימד רמי בר אבין? הגמרא מסבירה: משמעותו היא בנוגע לקנייה ומכירה. מי שקונה זפת יכול לעמוד על כך שיקבל את תוצר הלוואי של עטרן ולא חומר אחר. כך גם נכון בנוגע לשעווה ולדבש.
תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשִׂין מֵהֶן מְדוּרָה — בֵּין לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ בֵּין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, בֵּין עַל גַּבֵּי כִּירָה. וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן פְּתִילָה לַנֵּר בִּלְבַד.
החכמים לימדו בתוספתא: לגבי כל אותם חומרים שעליהם אמרו כי אין מדליקים בהם את הנר בשבת; אולם מותר להשתמש בהם לכתחילה כדי לעשות מדורה. מותר לעשות כן בין כדי להתחמם כנגדה ובין כדי להשתמש לאורה, ומותר להדליקה בין על גבי הקרקע ובין על גבי כירה. אסרו להשתמש בהם רק כדי לעשות פתילה לנר שמן.
וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק וְכוּ׳. מַאי שֶׁמֶן קִיק? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁאֵילְתִּינְהוּ לְכֹל נָחוֹתֵי יַמָּא, וַאֲמַרוּ לִי: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְקִיק שְׁמוֹ. רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: מִשְׁחָא דְּקָאזָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי קִיקָיוֹן דְּיוֹנָה, וְלִצְלוּלִיבָא דָּמֵי וּמִדֻּפְשְׁקֵי רָבֵי, וְעַל פּוּם חַנְוָתָא מַדְלָן יָתֵיהּ, וּמִפַּרְצִידוֹהִי עָבְדִי מִשְׁחָא, וּבְעַנְפוֹהִי נָיְיחָן כׇּל בְּרִיחֵי דְמַעְרְבָא.
ולמדנו במשנה שאין מדליקין את נר השבת בשמן קיק. הגמרא שואלת: מהו שמן קיק? אמר שמואל: שאלתי את כל יורדי הים, ואמרו לי שיש עוף בערי חוף הים, וקיק שמו. שמן קיק מופק מאותו עוף. רב יצחק בר רב יהודה אמר: מדובר בשמן כותנה. ריש לקיש אמר: זהו שמן העשוי מזרע של צמח כמו הקיקיון של יונה. רבה בר בר חנה אמר: אני ראיתי את מין הקיקיון של יונה, והוא דומה לעץ הריצינוס וגדל בביצות, ומעמידים אותו בפתחי חנויות לצל, ומפיקים שמן מזרעיו, וכל חולי המערב, ארץ ישראל, נחים תחת ענפיו.
אָמַר רַבָּה: פְּתִילוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהָאוּר מְסַכְסֶכֶת בָּהֶן. שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִמְשָׁכִין אַחַר הַפְּתִילָה.
רבה אמר: אותם פתילות שעליהן אמרו חכמים שאין מדליקים בהן בשבת, הטעם הוא: מפני שהאש מרצדת עליהן. היא מקרטעת על הפתילה ואינה בוערת יפה. אותם שמנים שעליהם אמרו חכמים שאין מדליקים בהם בשבת, הטעם הוא: מפני שאין הם נמשכים היטב אחר הפתילה.
בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: שְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וְיַדְלִיק? מִי גָּזְרִינַן דִּילְמָא אָתֵי לְאַדְלוֹקֵי בְּעֵינַיְיהוּ, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מַדְלִיקִין. מַאי טַעְמָא? לְפִי שֶׁאֵין מַדְלִיקִין.
אביי העלה דילמה לפני רבה: אותם שמנים שעליהם אמרו החכמים שאין מדליקים בהם בשבת, מה הדין? האם מותר, לכתחילה, להוסיף להם כל כמות של שמן שמותר להדליק בו ולהדליק בתערובת זו? צדדי הדילמה הם: האם גוזרים שמא יבוא להדליק בשמנים אלה כמות שהם, בלי לערבם עם שמנים מותרים? או שאין חוששים לאפשרות זו? רבה אמר לו: אין מדליקים בתערובת זו. מה הטעם לכך? הטעם הוא מפני שההלכה היא שאין מדליקים (ערוך).
אֵיתִיבֵיהּ: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז וּמַדְלִיקִין. קָתָנֵי מִיהַת מַדְלִיקִין!
אביי העלה קושיה על דעתו של רבה ממה ששנינו בתוספתא: מי שכרך חומר שמדליקים בו סביב חומר שאין מדליקים בו, אין מדליקים בפתילה הקשורה. רבן שמעון בן גמליאל אמר: בבית אבותיו של אבי היו כורכים פתילה שמותר להדליק בה סביב אגוז, וכך היו מדליקים. מכל מקום, מלמד שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, מותר להדליק. לכאורה, מותר להדליק בשילוב של פתילות מותרות ואסורות.
אֲמַר לֵיהּ: אַדְּמוֹתְבַתְּ לֵיהּ מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, סַיְּיעֵיהּ מִדְּתַנָּא קַמָּא! הָא לָא קַשְׁיָא: ״מַעֲשֶׂה רַב״. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא: מַאי לָאו, לְהַדְלִיק? לָא, לְהַקְפּוֹת. אִי לְהַקְפּוֹת, מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: כָּרַךְ דָּבָר שֶׁמַּדְלִיקִין בּוֹ עַל גַּבֵּי דָּבָר שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ — אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — לְהַדְלִיק, אֲבָל לְהַקְפּוֹת — מוּתָּר, שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל בֵּית אַבָּא הָיוּ כּוֹרְכִין פְּתִילָה עַל גַּבֵּי אֱגוֹז.
רבא אמר לו: לפני שאתה מקשה על דעתִי מן דבריו של רבן שמעון בן גמליאל, סמוך אותה על דברי התנא הראשון, שאמר שבמקרה זה אסור להדליק. הגמרא משיבה: אין זו קושיה, שכן עדיף להקשות מדברי רבן גמליאל בנוגע למנהג שבבית אביו. יש עיקרון שלפיו ראיה המובאת ממעשה גדולה היא, כלומר, תקדים מעשי משמעותי יותר מהלכה תיאורטית. אף על פי כן, הקושי מדברי רבן שמעון בן גמליאל נותר בעינו: האם אין הוא מדבר במקרה שבו חיבר את הפתילה והאגוז כדי להדליק אותם יחד? אם כן, מותר לחבר את האסור והמותר. הגמרא משיבה: לא, מדובר במקרה שבו חיבר אותם כדי להציף את הפתילה על השמן בעזרת האגוז. הגמרא שואלת: אם מדובר רק במקרה של הצפת הפתילה, מה הטעם שהתנא הראשון אוסר לעשות כן? הגמרא משיבה: כל הברייתא היא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, והיא חסרה, וכך היא מלמדת: מי שכרך חומר שמותר להדליק בו סביב חומר שאסור להדליק בו, אין מדליקין בו. באיזה מקרה נאמר דבר זה? כשהוא מחבר את החומרים כדי להדליק אותם יחד. אבל, אם הוא משתמש במה שאין מדליקין בו רק כדי להציף את הפתילה, מותר, כפי שלמדנו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: בבית האב של אבי, היו כורכים פתילה שמותר להדליק בה סביב אגוז. כך היו מדליקים.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ, אָדָם נוֹתֵן לְתוֹכָן שֶׁמֶן כׇּל שֶׁהוּא וּמַדְלִיק? הָנֵי מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ, וְהָנֵי לָא מִימַּשְׁכִי בְּעֵינַיְיהוּ. וּגְזַרוּ רַבָּנַן עַל חֵלֶב מְהוּתָּךְ מִשּׁוּם חֵלֶב שֶׁאֵינוֹ מְהוּתָּךְ, וְעַל קִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ מִשּׁוּם קִרְבֵי דָגִים שֶׁלֹּא נִמּוֹחוּ. וְלִיגְזוֹר נָמֵי חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן מִשּׁוּם חֵלֶב מְהוּתָּךְ וְקִרְבֵי דָגִים שֶׁנִּמּוֹחוּ שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָן שֶׁמֶן! הִיא גּוּפָהּ, גְּזֵירָה, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִיגְזוֹר גְּזֵירָה לִגְזֵירָה?!
בכל מקרה, עד לנקודה זו המסקנה היא שאין להדליק בתערובת של שמנים מותרים ואסורים. הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי רב ברונא אמר שרב אמר: לגבי חֵלֶב מותך או קרבי דגים שנמסו ונעשו כשמן, אדם רשאי לתת לתוכם כל כמות של שמן הראוי להדלקה ולהדליק. לכאורה, מותר להדליק בתערובת של שמנים מותרים ואסורים. רבה משיב: אלו, החֵלֶב וקרבי הדגים, נמשכים אחר הפתילה אפילו במצבם הטבעי, ואלו, השמנים האסורים, אינם נמשכים במצבם הטבעי. מתחילה, גזרו חכמים גזֵרה לאסור חֵלֶב מותך משום חֵלֶב שאינו מותך, ולאסור קרבי דגים שנמסו משום קרבי דגים שלא נמסו; אולם חכמים לא גזרו במקרה שאדם הוסיף להם כל כמות של שמן הראוי להדלקה, והתירו להדליק בכך. הגמרא שואלת: שיגזרו גם לאסור חֵלֶב מותך וקרבי דגים שנמסו והוסיף להם שמן, משום חֵלֶב מותך וקרבי דגים שנמסו שלא הוסיף להם שמן מותר. הגמרא דוחה זאת: אותו איסור לגבי חֵלֶב מותך וקרבי דגים שנמסו עצמו הוא מבוסס על גזֵרה. וכי נקום ונגזור גזֵרה אחת כדי למנוע עבירה על גזֵרה אחרת? חכמים אינם גוזרים גזֵרות בנסיבות כאלה. לכן אין סיבה לאסור את השימוש בהם.
תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת — אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד״. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ — כְּדֵי שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵילֶיהָ, וְלֹא שֶׁתְּהֵא עוֹלָה עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר.
רמי בר חמא לימד ברייתא: אותם פתילות ושמנים, שחכמים אמרו שאין מדליקים בהם בשבת, אין מדליקים בהם במקדש גם כן, שכן נאמר לגבי מנורת המקדש: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד" (שמות כז:כ). רמי בר חמא לימד את הברייתאהזו והוא גם אמר את ביאורה: מהי הראיה מן הפסוק? אפשר לפרש את הפסוק בדרך דרש: הדרישה היא להדליק את המנורה כך שהלהבה עולה מאליה כשהיא נדלקת, ולא שתעלה באמצעות דבר אחר, כלומר, תיקון הפתילה לאחר שהודלקה.
תְּנַן: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶם הָיוּ מַפְקִיעִין, וּמֵהֶן מַדְלִיקִין. שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שָׁאנֵי.
למדנו במשנה: היו מתירים את חוטי המכנסיים הבלויים של הכוהנים ואבנטיהם כדי לעשות מהם פתילות, ומן אותן פתילות היו מדליקים בשמחת בית השואבה. היה צמר באבנטיהם של הכוהנים. נאמר שאבנטיהם היו עשויים, בין השאר, מתכלת, אשר בתורה מתייחס לצמר צבוע. לכאורה, מותר להדליק בתערובת הכוללת פתילה שאינה ראויה להדלקה. הגמרא משיבה: שמחת בית השואבה שונה, שכן באותה שמחה לא היו מדליקים את מנורת המקדש. היו מדליקים פנסים מיוחדים שנעשו במיוחד לצורך זה, ולא הקפידו לגבי הפתילות שהונחו בהם.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבָּה בַּר מַתְנָה: בִּגְדֵי כְהוּנָּה שֶׁבָּלוּ מַפְקִיעִין אוֹתָן, וּמֵהֶן הָיוּ עוֹשִׂין פְּתִילוֹת לַמִּקְדָּשׁ. מַאי לָאו, דְּכִלְאַיִם? לָא, דְּבוּץ.
בוא ושמע שאלה קשורה ממה שרבה בר מתנא לימד: בגדי כהונה שהתבלו, היו פורמים אותם לחוטים שמהם היו עושים פתילות למקדש. האין זה מתייחס גם לבגדים העשויים מכלאיים, כמו אבנטי הכהנים שהיו עשויים מתערובת של צמר ופשתן? הגמרא משיבה: לא, פתילות אלו נעשו רק מבגדי פשתן.
אָמַר רַב הוּנָא: פְּתִילוֹת וּשְׁמָנִים שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, אֵין מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחֲנוּכָּה, בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בַּחוֹל. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַב הוּנָא? — קָסָבַר: כָּבְתָה זָקוּק לָהּ, וּמוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַדְלִיקִין בָּהֶן בַּחוֹל, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. קָסָבַר: כָּבְתָה
רב הונא אמר: אותן פתילות ושמנים שעליהם אמרו חכמים כי אין מדליקים בהם את הנר בשבת, אין מדליקים בהם את הנר בחנוכה גם כן; בין כשחל בשבת ובין כשחל בחול. רבא אמר: מה הטעם לדבריו של רב הונא? הוא סבור שאם נר חנוכה כבה, אף על פי שהדליקו כראוי, חייב אדם להיזקק לו ולהדליקו מחדש כדי שידלק כראוי. לפיכך, צריך לוודא שהפתילה דולקת כראוי מלכתחילה. והנאה מאורו של נר חנוכה מותרת בחול. ממילא, כדי למנוע ממנו להיכשל בשוגג בשבת, עליו לוודא מלכתחילה שהפתילה דולקת היטב, שמא יבוא לתקן את הלהבה בשבת. אותן פתילות ושמנים אינם דולקים היטב כלל. ורב חסדא אמר: אותם שמנים ופתילות שאסרו חכמים להדליק בהם בשבת, מדליקים בהם בחנוכה בחול, אבל לא בשבת. הוא סבור שאם נר חנוכה כבה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria