על הערה דומה, רב כהנא אמר: קנים שקשר אותם לאגודה, טעונים שרובם יידלקו. אם לא קשר אותם לאגודה, אינם טעונים שרובם יידלקו, בהתאם לדבריו של רב הונא. אולם, זרעים טעונים שרובם יידלקו. ואם הניח אותם בסלים קלועים, אינם טעונים שרובם יאחזו באש.

רב יוסף לימד ברייתא: ארבע מדורות אינן צריכות שרובן של החומרים הדליקים יאחזו באש, שכן חומריהן בוערים בקלות משהאש נאחזת בהם. ואלו הן: מדורה של זפת, ושל גופרית, ושל גבינה יבשה, ושל חומרים שומניים. וכן נשנתה בברייתא: מדורה של קש ושל קיסמים של עץ שנאספו מן השדה גם כן אינה צריכה שרובה יאחז באש.

רבי יוחנן אמר: עץ בבלי אינו צריך שרובו ייאחז באש. רב יוסף הבבלי מקשה: מהו אותו עץ שמשתמשים בו בבבל ובוער היטב כל כך? אם תאמר שמדובר בקיסמים המשמשים להבערה ולאור, הרי עכשיו שלעניין פתילה, אמר עולא שהמדליק אותה לנר שבת צריך להדליק את רוב היוצא מן הכלי; האם יש צורך להזכיר שלעניין קיסמים צריך שרובם יידלקו? אלא, אמר רב יוסף: ודאי שהכוונה היא לענף של עץ ארז. ורמי בר אבא אמר: כאן הכוונה לאזוב [זאזא].

משנה זו מצטטת רשימה של דלקים ופתילות שאין מדליקים בהם את נרות השבת, אם משום שהשימוש בהם עלול להביא אדם לעשות מלאכה אסורה בשבת ואם משום שאין הם הולמים את הכבוד הראוי לשבת. המשנה פותחת ברשימת החומרים שאין משתמשים בהם כפתילות. לאחר מכן באה רשימת החומרים שאין משתמשים בהם כדלק.

משנה:במה מדליקין את נר השבת, ובמה אין מדליקין אותו? לענין סוגי פתילות אסורות, אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ולענין סוגי שמנים אסורים, אין מדליקין לא בזפת, ולא בשעווה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל. וחכמים אומרים: בין מבושל ובין שאינו מבושל, אין מדליקין בו.

גמרא: רוב המונחים שנעשה בהם שימוש במשנה לא הובנו בבבל. לכן, הגמרא תרגמה והבהירה אותם. למדנו במשנה שאין מדליקים בלכש. הגמרא מסבירה שלכש הוא ענף של עץ הארז. הגמרא שואלת: וכי אין הארז עץ בלבד? כיצד אפשר לעשות פתילה מעץ? הגמרא משיבה: המשנה מתייחסת לחומר הצמרירי שנמצא מתחת לקליפתו.

המשנה לימדה עוד כי אין מדליקין בחוסן. אמר רב יוסף: חוסן הוא נעורת, מוץ דק הנושר מן הגבעול של פשתן מסורק. אמר לו אביי: והלא נאמר: "והיה החסון לנעורת" (ישעיהו א׳:ל״א)? מכאן שחוסן אינו נעורת. אלא אמר אביי: חוסן הוא פשתן שגבעולו נכתש אך לא נסרק. הסיבים שבגבעול עדיין מכוסים בקליפה ולכן אינם בוערים יפה.

וגם למדנו במשנה כי אין מדליקים בקלך. שמואל אמר: שאלתי את כל יורדי הים, ואמרו לי שהשם בן־זמננו של קלך הנזכר במשנה הוא קולקא. רב יצחק בר זעירא אמר: קלך הוא פקעתו של תולעת המשי [גושקרָא].

הגמרא מספרת כי רבין ואביי ישבו לפני רבנא נחמיה, אחיו של ראש הגולה. רבין ראה שרבנא נחמיה לבש מטקסא, סוג של משי. רבין אמר לאביי: זהו הקלאך שלמדנו במשנתנו. אביי אמר לו: אנו קוראים לו שירא פירנדה.

הגמרא מקשה ממה ששנינו: השיראים, הקלח, והסיריקין, סוגים שונים של משי, כולם חייבים בציצית. מכאן עולה ששיראים וקלח הם סוגים שונים של משי. זוהי הפרכה גמורה לדבריו של רבין שזיהה את קלח עם שירא פרנדה. הגמרא משיבה: אכן, זוהי הפרכה גמורה. ואם תרצה, אמור במקום זאת ששירא הוא דבר נבדל, ושירא פרנדה הוא דבר נבדל. שירא פרנדה הוא קלח.

ולמדנו במשנה כי אין מדליקין בפתילת ה’ידן. הגמרא מסבירה כי פתילת ה’ידן היא ערבה, שאינה בוערת יפה. הגמרא מספרת כי רבין ואביי היו מהלכים בבקעת תמרוריתא. הם ראו אילני ערבה אלה. אמר רבין לאביי: זהו הידן שלמדנו במשנה. אביי אמר לו: אבל זהו עץ בעלמא. כיצד אפשר לעשות ממנו פתילה? רבין קילף את הקליפה והראה לו את החומר דמוי הצמר שבין הקליפה לעץ. ועוד למדנו במשנה: ולא במשי מדבר [פתילת המדבר]. זהו צמח המוליין, שאינו בוער יפה.

ולמדנו במשנה שאין עושים פתילה מן הירק שעל פני המים להדלקת נר שבת. הגמרא שואלת: מהו ירק זה? אם תאמר שזהו הירק המצוי במים עומדים, והלא ירק זה שביר הוא, ולכן אינו חומר ראוי לעשות ממנו פתילה? אלא, אמר רב פפא: מדובר בירק המצטבר על ספינות, שהוא גמיש יותר, וכאשר הוא מתייבש אפשר לעשות ממנו פתילה.

נלמד בברייתא: החכמים הוסיפו על רשימת הפתילות האסורות שבמשנה גם את אלו העשויות מצמר ומשיער. הגמרא מעירה: והתנא שלנו לא ראה צורך למנות את אלו, משום שכמעט בלתי אפשרי לעשות פתילות מחומרים אלה, שכן כאשר הם נשרפים, הצמר מתכווץ והשיער נחרך. לפיכך, הם אינם ראויים לשימוש כפתילות.

וְלָמַדְנוּ בַּמִּשְׁנָה שֶׁאֵין מַדְלִיקִין בְּזֶפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה לְנֵר שַׁבָּת. הַגְּמָרָא מְבָאֶרֶת שֶׁזֶפֶת הִיא זֶפֶת, וְשַׁעֲוָה הִיא שַׁעֲוָה. נִשְׁנָה בְּבָּרַיְיתָא: עַד כָּאן, בַּמִּלָּה זֶפֶת, הַמִּשְׁנָה עוֹסֶקֶת בְּפְּסוּל שֶׁל חֳמָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְשִׁמּוּשׁ כְּפְתִילוֹת, וּמִכָּאן וָאֵילָךְ הִיא עוֹסֶקֶת בְּפְּסוּל שֶׁל חוֹמָרִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְשִׁמּוּשׁ כְּשְׁמָנִים. הַגְּמָרָא שׁוֹאֶלֶת: פְּשִׁיטָא, אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת פְּתִילָה מִזֶּפֶת וּמֵחֳמָרִים דּוֹמִים. הַגְּמָרָא מְשִׁיבָה: הָיָה צֹרֶךְ לַמִּשְׁנָה לְהַזְכִּיר שַׁעֲוָה, פֶּן תֹּאמַר שֶׁהִיא גַּם פְּסוּלָה לְשִׁמּוּשׁ כְּצִפּוּי לַפְּתִילוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּהּ עוֹשִׂים פְּתִילוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל. לְפִיכָךְ הוּא מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲוָה פְּסוּלָה לְשִׁמּוּשׁ כְּשֶׁמֶן, הִיא כְּשֵׁרָה לְשִׁמּוּשׁ כְּצִפּוּי לַפְּתִילוֹת.

רמי בר אבין אמר: זפת נוזלית [איטרן] היא תוצר הלוואי של הזפת. כאשר שורפים עץ כדי להפיק זפת, נוזל צלול יותר ניגר החוצה לאחר הזפת, וזהו הזפת הנוזלית. באופן דומה, שעווה היא תוצר הלוואי של הדבש.