Drashot AI Logo
טָבִי רִישְׁבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אַף גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְּרוּמָה, בּוֹ בַּיּוֹם גָּזְרוּ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְהוֹרָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל.
טבי צייד הציפורים [רישבא] ששמואל אמר: את הגזירה שגידולי תרומה, כלומר, תוצרת שצומחת מתרומה שנשתלה באדמה, נחשבים תרומה, חכמים גם גזרו באותו יום. הגמרא שואלת: מה הטעם לגזירה זו? רבי חנינא אמר: גזירה משום תרומה טהורה שביד ישראלי שאינו כהן. מי שמבקש להימנע מלתת תרומה לכהן היה שותל אותה באדמה ובכך מבטל את מעמדה כתרומה. כדי למנוע ממנו לעשות זאת, גזרו חכמים שמה שצומח מן התרומה נחשב גם הוא תרומה. כתוצאה מכך, אדם לא ירוויח דבר משתילה מחדש של התרומה.
אָמַר רָבָא: אִי דַּחֲשִׁידִי לְהָכִי, אַפְרוֹשֵׁי נָמֵי לָא לַיפְרְשׁוּ! (אֶלָּא אָמַר רָבָא: יִשְׂרָאֵל) כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְמֶעְבַּד חִטָּה אַחַת כְּדִשְׁמוּאֵל וְלָא קָעָבֵיד, הֵימוֹנֵי מְהֵימְנֵי. אֶלָּא גְּזֵירָה מִשּׁוּם תְּרוּמָה טְמֵאָה בְּיַד כֹּהֵן, דִילְמָא מַשְׁהֵי לַהּ גַּבֵּיהּ וְאָתֵי לִידֵי תַקָּלָה.
רבא אמר: אם הם חשודים על כך, שיימנעו מלהפריש תרומה לגמרי. אלא, רבא אמר: אנו יודעים שבנוגע לישראל, בניגוד ללוי, מעיקר הדין אפשר לקיים את מצוות תרומה בהפרשת גרגר חיטה אחד בלבד, בהתאם לדעתו של שמואל, שאמר שלפי דין תורה אין שיעור קבוע לתרומה. על ידי הפרשת גרגר חיטה אחד כתרומה עבור כל החיטה שבגורן, הוא מקיים את חובתו. מאחר שהוא בכל זאת לא ניצל אפשרות זו כדי לפטור את עצמו מחובת הפרשת תרומה, הרי הוא נאמן, ואין סיבה לחשוד בו שיבקש להימנע מלתת תרומה לכהן על ידי זריעתה. אלא, הטעם לגזירה הוא משום תרומה טמאה שביד כהן. לכהן אסור לאכול תרומה טמאה והוא חייב לשורפה. אולם מותר לכהן ליהנות משריפתה. חכמים חששו שמא ישאיר את התרומה הטמאה אצלו עד עונת הזריעה ויזרע בה את שדהו, וכתוצאה מכך ייכשל במכשול, משום שעם הזמן הוא עלול לשכוח שהתרומה טמאה ולאוכלה.
וְאִידַּךְ, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: אַף מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ נוֹתֵן כִּיסוֹ לְגוֹי — בּוֹ בַּיּוֹם גָּזְרוּ.
באשר לסך הכולל של שמונה עשרה גזירות, הגמרא שואלת: ומהי הגזירה האחרת? רבי חייא בר אמי אמר בשם עולא: במקרה של מי שנשא ארנק ובו כסף בערב שבת, והחשיך עליו בדרך, דין התורה התיר לו לשאת את הארנק במקטעים, שכל אחד מהם פחות מארבע אמות. אולם החכמים גזרו את הגזירה הבאה: אסור לשאת במקטעים; הוא צריך לתת את ארנקו לנוכרי המתלווה אליו. גזירה זו גם נגזרה באותו יום.
וְאִידַּךְ, אָמַר בָּאלִי אָמַר אֲבִימִי סִנְוְותָאָה: פִּתָּן וְשַׁמְנָן וְיֵינָן וּבְנוֹתֵיהֶן — כּוּלָּן מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר הֵן. הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹסֵי שִׁבְסְרֵי הָוְיָין! אִיכָּא הָא דְּרַב אַחָא בַּר אַדָּא. דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: גָּזְרוּ עַל פִּתָּן מִשּׁוּם שַׁמְנָן, וְעַל שַׁמְנָן מִשּׁוּם יֵינָן.
וגזירה האחרת: החכם באלי אמר כי אבימי מסנוואתא אמר: הגזירות בנוגע לנכרים האוסרות את פתן, ואת שמנן, ואת יינם, ואת בנותיהם — כולן גזירה אחת משמונה עשר הדברים. הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לפי רבי מאיר, שכן לפי שיטתו הגמרא כבר מנתה שמונה עשרה גזירות. אולם, לפי רבי יוסי, הסבור שהמחלוקת נותרת בעניין הכלים שבחצר, הרי הן רק שבע עשרה. הגמרא משיבה: יש גם אותה מימרה של רב אחא בר אדא, שכן רב אחא בר אדא אמר כי רבי יצחק אמר: החכמים גזרו גזירה האוסרת אכילת פתם משום שמנם. וכן גזרו גזירה האוסרת את שמנם משום יינם. לפיכך, יש כאן שתי גזירות נפרדות.
עַל פִּתָּן מִשּׁוּם שַׁמְנָן?! מַאי אוּלְמֵיהּ דְּשֶׁמֶן מִפַּת? אֶלָּא גָּזְרוּ עַל פִּתָּן וְשַׁמְנָן מִשּׁוּם יֵינָן, וְעַל יֵינָן מִשּׁוּם בְּנוֹתֵיהֶן, וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, וְעַל דָּבָר אַחֵר מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר. מַאי דָּבָר אַחֵר? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: גָּזְרוּ עַל תִּינוֹק גּוֹי שֶׁמְטַמֵּא בְּזִיבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא תִּינוֹק יִשְׂרָאֵל רָגִיל אֶצְלוֹ בְּמִשְׁכַּב זָכוּר. אִי הָכִי, לְרַבִּי מֵאִיר נָמֵי תְּשַׁסְרֵי הָוְיָין! אוֹכָלִין וְכֵלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְּמַשְׁקִין בַּחֲדָא חָשֵׁיב לְהוּ.
הגמרא תוהה: גזרו גזירה על פתן משום שמנן. במה האיסור על שמן חמור יותר מן האיסור על פת? אלא, אמור שגזרו גזירה לאסור את פתן ואת שמנן משום יינן. וגזרו גזירה לאסור את יינן משום שהדבר מביא לידי קירוב הדעת, ויבואו לשאת את בנותיהם. וגזרו גזירה לאסור את בנותיהם משום דבר אחר, עבודה זרה. ועוד גזרו גזירה על דבר אחר, עבודה זרה, משום דבר אחר. הגמרא שואלת: מהו הדבר האחר שנרמז כאן? רב נחמן בר יצחק אמר: גזרו גזירה על תינוק גוי, ונתנו לו מעמד הלכתי שהוא מטמא כמי שמעמדו ההלכתי כשל זב גדול, שראה שלוש ראיות, אף על פי שלא ראה ראייה. דבר זה נעשה כדי להרחיק ילדים יהודים מילדי גויים, כדי שלא יהא ילד יהודי רגיל להיות עם גוי במשכב זכור. הגמרא שואלת: אם כן, לפי רבי מאיר קשה גם כן, שהרי הן כעת תשע עשרה גזירות. הגמרא משיבה: רבי מאיר מונה את הגזירות של מאכלים ושל כלים שנטמאו במגע עם משקים כאחת. לפיכך, גם לפי רבי מאיר יש רק שמונה עשרה גזירות.
מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמָּנִים וְכַרְשִׁינִין אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהְבִּילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְלוֹט הָעַיִן, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
משנה: במשנה זו יש מחלוקת יסודית בין בית הלל לבית שמאי: האם צריך להתחיל להימנע ממעשים האסורים בשבת כבר בערב שבת? או שמא מותר להתחיל מעשה לפני שבת, אף אם הוא יודע שהוא יימשך מאליו בשבת עצמה? אלו פרטי אותה מחלוקת: בית שמאי אומרים: אין שורין דיו יבש במים וצמחים יבשים המפיקים צבעים במים וכרשינין למאכל בהמה כדי לרככם במים בערב שבת, סמוך לשבת, אלא אם כן יש בבירור שהות מספקת כדי שיישרו לצורך ייעודם מבעוד יום, לפני כניסת השבת, והמשך השרייתם בשבת לא יוסיף דבר. ובית הלל מתירים לעשות כן. בית שמאי אומרים: אין נותנים אלא אגודות של פשתן מנופץ לתוך התנור בערב שבת אם יש שהות מספקת כדי שיתחממו מבעוד יום. וכן אין נותנים אלא צמר לתוך יורת הצבעי אם יש שהות מספקת כדי שהצמר יקלוט את הצבע מבעוד יום. ובית הלל מתירים לעשות כן.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין פּוֹרְסִין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹכְרִין לְגוֹי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן, וְלֹא כֵּלִים לְכוֹבֵס גּוֹי אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכוּלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם
בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות לחיה ולעופות ולדגים אלא אם נותר שהות ביום כדי שיילכדו בהן מבעוד יום, ובית הלל מתירין לעשות כן אף אם לא נותר שהות מספקת ביום. בית שמאי אומרים: אין מוכרין חפץ לנכרי בערב שבת, ואין אדם טוען משא על חמורו עמו, ואין אדם מגביה עליו משא אלא אם נותרה שהות מספקת כדי שהנכרי יגיע למקום קרוב קודם לשבת, והיהודי לא ייטול כל חלק בעשיית מלאכה אסורה בידי הנכרי בשבת. ובית הלל מתירין לעשות כן. בית שמאי אומרים: אין נותנין עורות לבורסקי נכרי, ולא בגדים לכובס נכרי, אלא אם כן יש שהות מספקת כדי שתושלם המלאכה בהם מבעוד יום, לפני כניסת השבת. ובכולן בית הלל מתירין לעשות כן עם

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria