לָא לִיטַּמּוּ מִגַּבָּן. אַלְּמָה תְּנַן: כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר טוּמְאָתָן שָׁוָה: מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין מֵאֲוִירֵיהֶן, וּמִיטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן וְאֵין מִיטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן מְטַהַרְתָּן. כְּלֵי נֶתֶר וּכְלֵי חֶרֶס הוּא דְּטוּמְאָתָן שָׁוָה אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! אָמְרִי, כֵּיוָן דְּכִי נִשְׁתַּבְּרוּ יֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה, שַׁוִּינְהוּ כִּכְלֵי מַתָּכוֹת.
הם אינם צריכים להיטמא מצד חיצונם. מדוע, אם כן, למדנו זאת במשנה? לגבי כלי חרס וכלים העשויים מנתר [נתר], הלכות טומאתם שוות בכך שהם נטמאים אם אב הטומאה נכנס לאווירם, ו,משנטמאו, הם מטמאים מאכל שנכנס לאווירם מטעם אווירם. והם נטמאים מאחוריהם, כלומר, אם אב הטומאה נכנס לתחתית הכלי, במקום שיש חלל ובית קיבול, הכלי נטמא. אולם כלי חרס אינם נטמאים מצד חיצונם, כלומר, אם אב הטומאה נגע בצדו החיצוני של הכלי, תוכו של הכלי אינו נטמא. ושבירתם של כלי חרס מטהרת אותם. מכלל זה עולה כי דווקא כלי נתר וכלי חרס הם אלה שהלכות טומאתם שוות, וכך גם מעמדם. אולם, לגבי עניינים אחרים אין הדבר כן. אם כן, מדוע לא נמנו כלי זכוכית יחד עם אותם כלים? הגמרא משיבה: מאחר שאם כלי הזכוכית נשברו יש להם אפשרות לתיקון, שכן ניתן להתיך את הזכוכית ולצקת אותה מחדש לכלי חדש, השוו אותם חכמים לכלי מתכת שגם אותם ניתן להתיך ולצקת מחדש.
אֶלָּא מֵעַתָּה, יַחְזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה כִּכְלֵי מַתָּכוֹת? דִּתְנַן: כְּלֵי מַתָּכוֹת, פְּשׁוּטֵיהֶן וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ — טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים — חָזְרוּ לְטוּמְאָתָן יְשָׁנָה. וְאִילּוּ גַּבֵּי כְּלֵי זְכוּכִית תְּנַן: כְּלֵי עֵץ וּכְלֵי עוֹר וּכְלֵי עֶצֶם וּכְלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ — טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים — מְקַבְּלִין טוּמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. מִכָּאן וּלְהַבָּא אִין, לְמַפְרֵעַ — לָא!
הגמרא שואלת: אבל אם כן, אם כלי זכוכית אכן הושוו לכלי מתכת, אזי כלי זכוכית שנשברו, הותכו ונוצקו מחדש צריכים לחזור לטומאתם הקודמת, כמו כלי מתכת. כפי שלמדנו במשנה: כלי מתכת, בין פשוטיהם, שאין להם בית קיבול, ובין קיבוליהם, שיש להם בית קיבול, כולם טמאים אם באו במגע עם אב הטומאה. אם נשברו, הם בכך נטהרו. אולם אם עשה מן הכלים השבורים מחדש כלים, הם חוזרים לטומאתם הישנה. ואילו לגבי כלי זכוכית, למדנו במשנה: כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית, פשוטיהם טהורים כאשר הם באים במגע עם טומאה, ורק קיבוליהם טמאים. אם נשברו, הם בכך נטהרו. אולם אם עשה מן הכלים השבורים מחדש כלים, הם יכולים להיטמא מכאן ולהבא, משעה שנוצקו מחדש, ולהבא. מכלל זה: מכאן ולהבא, כן, הם נטמאים; למפרע, לא, אין הם חוזרים לטומאתם הקודמת. לכאורה, אין דין טומאה ישנה לגבי כלי זכוכית.
טוּמְאַת כְּלֵי זְכוּכִית דְּרַבָּנַן, וְטוּמְאָה יְשָׁנָה דְּרַבָּנַן. בְּטוּמְאָה דְאוֹרָיְיתָא — אַחִיתוּ בַּהּ רַבָּנַן טוּמְאָה, בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן — לָא אַחִיתוּ לַהּ רַבָּנַן טוּמְאָה.
הגמרא משיבה: טומאתם כולה של כלי זכוכית היא בגזירת חכמים, וטומאה קודמת, החלה על כלי מתכת שניתכו ונוצקו מחדש, היא בגזירת חכמים. לגבי טומאה מדין תורה, חכמים גזרו טומאה קודמת. לגבי טומאה מדין חכמים, חכמים לא גזרו טומאה קודמת. חכמים לא גזרו את גזירת הטומאה הקודמת, שהיא עצמה מגזירת חכמים, על כלי זכוכית שעיקר טומאתם אף היא רק מגזירת חכמים.
פְּשׁוּטֵיהֶן מִיהָא לִיטַּמּוּ, דְּהָא פְּשׁוּטֵי כְּלֵי מַתָּכוֹת דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ? עָבְדִי בְּהוּ רַבָּנַן הֶכֵּירָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִשְׂרוֹף עֲלַיְיהוּ תְּרוּמָה וְקׇדָשִׁים.
הגמרא שואלת עוד: כלי הזכוכית השטוחים שלהם בכל מקרה היו צריכים להיטמא. מאחר שטומאת כלי מתכת שטוחים היא מדין תורה, האם אין זה ראוי, אם כן, לגזור טומאה זו על כלי זכוכית שטוחים בגזירת חכמים? הגמרא משיבה: חכמים עשו הבחנה לגבי כלי זכוכית, כדי למנוע שריפת תרומה ודברים מקודשים בשל מגע עם הם. באמצעות הבחנה זו בין כלי זכוכית לכלי מתכת, הכול יבינו שטומאת כלי זכוכית אינה מדין תורה. הם לא יבואו לשרוף תרומה ודברים מקודשים שבאו במגע עם כלי זכוכית טמאים; אלא, מעמדם ההלכתי יישאר תלוי ועומד.