שְׁלֹמֹה גְּזַר לְקׇדָשִׁים, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אַף לִתְרוּמָה.
שלמה וגזר טומאה על הידיים כדי לאסור מגע עם פריטים מקודשים, ושמאי, הלל ותלמידיהם באו וגזרו טומאה על הידיים אף כדי לאסור מגע עם תרומה.
גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר גָּזְרוּ וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְהָתַנְיָא הוּשְׁווּ! בּוֹ בַּיּוֹם נֶחְלְקוּ, וּלְמָחָר הוּשְׁווּ.
באשר לעניין עצמו שהוזכר לעיל בדרך אגב, אמר רב יהודה ששמואל אמר: לגבי שמונה עשר דברים גזרו גזירות באותו יום, ולגבי אותם שמונה עשר דברים נחלקו קודם לכן. הגמרא שואלת: האם לא שנינו בברייתא שהגיעו להסכמה בדעותיהם לגבי שמונה עשרה הגזירות? משיבים: באותו יום נחלקו, ולמחרת, לאחר שהעניין הוכרע בהצבעה, הגיעו להסכמה בדעותיהם.
גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל. שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב חַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּיב בַּחַלָּה. מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּיבִין בַּחַלָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד חַיָּיבִין.
באשר לעניין עצמו שהוזכר לעיל בדרך אגב, רב הונא אמר: שמאי והלל נחלקו בשלושה מקומות. הגמרא מביאה את המחלוקות. אחת, שמאי אומר: מקב אחד של בצק חייבים להפריש חלה, החלק מן הבצק הניתן לכהן. מפחות משיעור זה אין חובה להפריש חלה, שכן זהו לא השיעור הנרמז בפסוק: “ראשית עריסותיכם” (במדבר טו:כ), שנאמר לגבי מצוות הפרשת חלה. והלל אומר: אין מפרישים חלה אלא משני קבין. והחכמים אומרים: ההלכה היא לא כדברי זה המחמיר, ולא כדברי זה המקל. אלא קב ומחצה הוא השיעור שממנו חייבים להפריש חלה. משגדלו המידות וחזרו חכמים לחשב את נפח הקב כגדול יותר, אמרו שלפי שיעור הקב החדש, חמישה רבעים של קב קמח הוא השיעור שממנו חייבים להפריש חלה. רבי יוסי אומר: חמישה רבעים פטורים; ורק מבצק בשיעור חמישה רבעים ועוד מעט חייבים להפריש חלה.
וְאִידַּךְ, הִלֵּל אוֹמֵר: מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה — שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. שַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה. עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שֶׁשְּׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם.
ומחלוקת נוספת בין הלל לשמאי היא שהלל אומר: הין מלא אחד, שנים עשר לוג, של מים שאובים שנשפכו לתוך מקווה שעדיין לא הייתה בו מידה שלמה של ארבעים סאהפוסלים את מי המקווה ומעניקים אף למים שהיו שם קודם לכן מעמד של מים שאובים. אפילו אם לאחר מכן מוסיפים מים הראויים למקווה כדי להשלים לשיעור של ארבעים סאה, המקווה נשאר פסול לטבילה. הלל השתמש במידה המקראית, הין, מפני ש, כאשר אדם מצטט את רבו, עליו לדבר בלשון רבו. שמאי אומר: תשעה קבין של מים מספיקים כדי לפסול את המקווה. והחכמים אומרים: ההלכה היא לא כדברי זה ולא כדברי זה. החכמים לא קבעו שיעור למים הפוסלים מקווה עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו בשם שמעיה ואבטליון ששלושה לוג של מים שאובים פוסלים את המקווה, וקיימו חכמים את דבריהם כנגד דעותיהם של גדולי חכמי ישראל, הלל ושמאי. הגמרא הדגישה את מלאכתם ואת המקום שבו גרו כדי להדגיש שלמרות העובדה שמלאכתם הייתה בזויה ומקומם היה נבזה, אין משוא פנים כשמדובר בתורה.
וְאִידַּךְ, שַׁמַּאי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא: מֵעֵת לְעֵת מְמַעֵט עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֵט עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.
ומחלוקת נוספת בין הלל לשמאי היא ששמאי אומר: כל הנשים, שעתן דיה, כלומר, אישה שמבחינה שראתה דם נידה אך לא הרגישה את הזרימה קודם לכן, אינה צריכה לחשוש שמא זרימת הדם החלה לפני שראתה אותו, ודי בכך שתיחשב בטומאה החל מאותו רגע. הלל אומר: מפקידה לפקידה, כלומר, אישה שראתה דם, אם אינה יודעת מתי החלה זרימת הווסת, היא נחשבת טמאה למפרע עד הפעם האחרונה שבדקה את עצמה ומצאה שהיא טהורה מבחינה טקסית, ואפילו אם הבדיקה נערכה כמה ימים קודם לכן. כל דבר שנגעה בו בינתיים נעשה טמא מבחינה טקסית. וחכמים אומרים: ההלכה היא לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא, העיקרון הוא: מעת לעת, עשרים וארבע שעות, ממעטת את הזמן מפקידה לפקידה, כלומר, אם הבדיקה העצמית האחרונה שלה הייתה לפני זמן רב, עליה לחשוש לטומאה רק במשך עשרים וארבע השעות שקדמו להבחנתה בדם. ומפקידה לפקידה ממעטת את הזמן מעת לעת, כלומר, אם בדקה את עצמה במהלך היום הקודם ולא מצאה דם, בוודאי הייתה טהורה מבחינה טקסית לפני הבדיקה.
וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, וְשַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. כִּי קָאָמַר רַב הוּנָא, הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּלוּגְתָּא דְּרַבְּווֹתָא בַּהֲדַיְיהוּ.
הגמרא שואלת: וכי אין עוד מחלוקות ביניהם? והרי יש מה שלמדנו שהלל אומר שמותר לסמוך על ראשי הקרבנות המוקרבים ביום טוב, ואין בכך מלאכה אסורה ואין הוא מחלל בכך את יום טוב; ושמאי אומר שלא לסמוך? הגמרא משיבה: כאשר רב הונא אמר את דבריו, הוא התייחס למחלוקות שאין בהן מחלוקת בין החכמים הגדולים שקדמו להם במקביל לשלהם. המחלוקת בעניין סמיכה ביום טוב קדומה היא, וקודמיהם, חכמים שראשיתם בתחילת תקופת הזוגות, כבר נחלקו בה.
וְהָאִיכָּא הַבּוֹצֵר לַגַּת — שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, וְהִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר. בַּר מִינֵּיהּ דְּהַהִיא, דְּהָתָם קָא שָׁתֵיק לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי.
הגמרא שואלת עוד: האם אין גם המחלוקת בנוגע למי שבוצר ענבים כדי לקחת אותם לגת ולדרוך אותם, האם הנוזל שזב מן הענבים נחשב כמי שיצא ברצון ומכשיר את הענבים לקבל טומאה? שמאי אומר: הוכשרו, והלל אומר: לא הוכשרו. הגמרא דוחה זאת: חוץ מזו, שכן שם, אף על פי שבתחילה נחלקו, בסופו של דבר הלל שתק ולא השיב לשמאי, ולבסוף קיבל את דעתו.
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָא רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר! דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שָׁלְחוּ לוֹ: רַבִּי, אֱמוֹר לָנוּ שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ.
מוקדם יותר הוזכר כי יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. הגמרא שואלת: וכי שני חכמים אלה, שהיו מן החכמים הראשונים בתקופת הזוגות, הם שגזרו גזרות אלו? הלא היו אלה החכמים שחיו בשמונים השנים האחרונות של תקופת בית שני אשר גזרו גזרות אלו? שכן אמר רב כהנא: כאשר חלה רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי, שלחו אליו החכמים: רבי, אמור לנו שניים או שלושה דברים שאמרת לנו פעם בשם אביך.
שָׁלַח לָהֶם, כָּךְ אָמַר אַבָּא: מֵאָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת, פָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל. שְׁמֹנִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת גָּלְתָה לָהּ סַנְהֶדְרִין וְיָשְׁבָה לָהּ בַּחֲנוּיוֹת. לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: לוֹמַר שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי קְנָסוֹת. דִּינֵי קְנָסוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת!
הוא שלח להם: זה מה שאבי אמר: מאה ושמונים שנה לפני שהמקדש חרב, המלכות הרשעה של רומא פלשה לישראל. שמונים שנה לפני שהמקדש חרב, גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית. ארבעים שנה לפני שהמקדש חרב, הסנהדרין גלתה מלשכת הגזית וישבה בחנויות שבהר הבית. לגבי האמירה האחרונה, הגמרא שואלת: מהן ההשלכות ההלכתיות של אמירה זו? רבי יצחק בר אבדימי אמר: לומר שכבר לא דנו דיני קנסות. הגמרא תמהה: האם עולה על דעתך שכבר לא דנו דיני קנסות? אפילו כמה דורות לאחר חורבן המקדש המשיכו לדון דיני קנסות בארץ ישראל. אלא, תקן ואמור: שכבר לא דנו דיני נפשות. הסמכות להטיל עונש מוות ניטלה מן הסנהדרין, ולכן עזבו מרצונם את לשכת הגזית. מאחר שהסנהדרין אינה מתכנסת עוד במקומה המיועד, ההלכה היא שאין לה עוד סמכות לדון דיני נפשות (תוספות).
וְכִי תֵימָא בִּשְׁמֹנִים שָׁנָה נָמֵי אִינְהוּ הֲווֹ, וְהָתַנְיָא: הִלֵּל וְשִׁמְעוֹן, גַּמְלִיאֵל וְשִׁמְעוֹן, נָהֲגוּ נְשִׂיאוּתָן לִפְנֵי הַבַּיִת מֵאָה שָׁנָה. וְאִילּוּ יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן הֲווֹ קָדְמִי טוּבָא!
בכל מקרה, למדנו שחכמי שמונים השנים האחרונות שלפני החורבן הם שגזרו טומאה על ארץ העמים. ואם תאמר שיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו גם הם באותן שמונים שנה, והלא שנינו בברייתא: הלל, ובנו שמעון, ונכדו גמליאל, ונינו שמעון מילאו את משרת הנשיא לפני הבית, כלומר בזמן שהמקדש היה קיים, במשך מאה שנה, ואילו יוסי בן יועזר מצרידה ויוסי בן יוחנן היו מוקדמים הרבה יותר מהלל?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria