כׇּל יוֹמָא הֲוָה דָּבַר רַב יְהוּדָה בֵּי עַשְׂרָה, וְיָתְבִי בְּדוּכְתֵּיהּ. לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶילְמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וַאֲמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.
בכל יום מימי האבלות של שבעת הימים, רב יהודה היה לוקח עשרה אנשים והם היו יושבים במקומו, בביתו של הנפטר. לאחר שבעה ימים הופיע הנפטר לרב יהודה בחלומו ואמר לו: תנוח דעתך, שכן הנחת את דעתי.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת, יוֹדֵעַ, עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר.
רבי אבהו אמר: כל מה שאנשים אומרים בפני המת, הוא יודע, עד שהקבר נחתם באבן הגולל. רבי חייא ורבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא, נחלקו לגבי משמעותה של אמירה זו. אחד מהם אמר שהמת מודע עד שהקבר נחתם באבן הגולל, כלומר לכיסוי הקבר (תוספות). ואחד מהם אמר שזה עד שהבשר מתפרק.
מַאן דְּאָמַר עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר, דִּכְתִיב: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״. מַאן דְּאָמַר עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל, דִּכְתִיב: ״וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְגוֹ׳״.
מי שאמר שזה נמשך עד שהבשר מתפרק יכול לתמוך בעמדתו על סמך מה שנכתב בפסוק הבא: "אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל" (איוב י״ד:כ״ב). דבר זה מצביע על כך שהמת מודע לכאב בשרו בקבר. מי שאמר שהמת מודע רק עד שהקבר נחתם באבן הגולל יכול לתמוך בדעתו על סמך מה שנכתב בפסוק אחר: "וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" (קהלת י״ב:ז׳). דבר זה מצביע על כך שכאשר הגוף שב אל הארץ, גם הרוח שבה למקומה ואינה מודעת עוד למה שמתרחש לגוף.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ״ — תְּנָהּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ, בְּטׇהֳרָה — אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחָלַק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן, קִיפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא. טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶן, הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. לְיָמִים בִּיקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְגוֹהָצִין, טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְלוּכְלָכִין. שָׂמֵחַ הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין, וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁין.
החכמים לימדו לגבי הפסוק: "והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" (קהלת יב:ז), שהמילים: אשר נתנה, משמעותן: כפי שניתנה. במילים אחרות, השב אותה אליו כפי שהוא נתן לך אותה; כשם שהוא נתן לך אותה בטהרה, אף אתה צריך להשיבה לאלוהים בטהרה. הגמרא מביאה משל למלך בשר ודם שחילק בגדי מלכות לעבדיו. הפיקחים קיפלו אותם והניחו אותם בתיבה [kufsa] כדי לשמור עליהם, ואילו הטיפשים הלכו ועבדו בהם. לאחר פרק זמן ביקש המלך שבגדיו יוחזרו אליו. הפיקחים החזירו אותם אליו מגוהצים, כפי שהיו כאשר העבדים קיבלו אותם, ואילו הטיפשים החזירו אותם מלוכלכים. המלך שמח לקבל את פני הפיקחים וכעס לקבל את פני הטיפשים.
עַל פִּקְחִין אָמַר: יִנָּתְנוּ כֵּלַי לָאוֹצָר, וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם. וְעַל טִפְּשִׁין אָמַר: כֵּלַי יִנָּתְנוּ לְכוֹבֵס, וְהֵן יֵחָבְשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים.
באשר לחכמים אמר: בגדיי יוחזרו אל המחסן, וילכו לבתיהם בשלום. ובאשר לטיפשים אמר: בגדיי יימסרו לכובס, והם, הטיפשים, ייכלאו בבית הסוהר כעונש על שביזו את בגדי המלך לצרכיהם שלהם.
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר: ״יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״, וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. עַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר: ״אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה׳ לָרְשָׁעִים״, וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״.
הקדוש ברוך הוא אף הוא נוהג בדרך זו. באשר לגופם של הצדיקים, שנמשלו לבגדי מלכות השמורים היטב, נאמר: "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו" (ישעיהו נז:ב). ובאשר לנשמותיהם, נאמר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א כה:כט). ולעומת זאת, באשר לגופם של הרשעים, נאמר: "אין שלום אמר ה' לרשעים" (ישעיהו נז:כא), ובאשר לנשמותיהם, נאמר: "ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א כה:כט).
תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״. וְשֶׁל רְשָׁעִים זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת, [וּמַלְאָךְ אֶחָד עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וּמַלְאָךְ אַחֵר עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם, וּמְקַלְּעִין נִשְׁמָתָן זֶה לָזֶה,] שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע״.
לימדו בברייתא כי רבי אליעזר אומר: נשמות הצדיקים גנוזות מתחת לכיסא הכבוד, שנאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א' כ"ה:כ"ט). ונשמות הרשעים קשורות ונעות תמיד, ומלאך אחד עומד בקצה אחד של העולם ומלאך אחר עומד בקצה האחר של העולם, והם קולעים את הנשמות של הרשעים הלוך ושוב זה לזה, שנאמר: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע" (שמואל א' כ"ה:כ"ט).
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן: שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִיכּוֹ שָׁכֵיבְנָא, לָא אֲמַרִי לְכוּ הַאי מִילְּתָא, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵלּוּ וָאֵלּוּ לְדוּמָה נִמְסָרִין. הַלָּלוּ, יֵשׁ לָהֶן מָנוֹחַ. הַלָּלוּ, אֵין לָהֶן מָנוֹחַ. אָמַר (לֵיהּ) רַב מָרִי: עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּהָווּ עַפְרָא, דִּכְתִיב: ״וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה״.
רבה אמר לרב נחמן: מה קורה לנשמות של אנשים בינוניים, שאינם צדיקים ואינם רשעים? רב נחמן אמר לו: טוב ששאלת אותי שאלה זו, שכן אפילו אם הייתי מת לא הייתי יכול לומר לך זאת. כפי ששמואל אמר כך: אלו ואלו, נשמות הרשעים והבינוניים, נמסרות לדומה, המלאך הממונה על הרוחות. אבל אלו, נשמות הבינוניים, יש להן מנוחה, ואלו, נשמות הרשעים, אין להן מנוחה. רב מרי אמר: אפילו גופות הצדיקים יהיו לא יישמרו ויהפכו לעפר, כפי שנאמר: "וישב העפר על הארץ כשהיה" (קהלת יב:ז).
הָנְהוּ קָפוֹלָאֵי דַּהֲווֹ קָפְלִי בְּאַרְעָא דְּרַב נַחְמָן. נְחַר בְּהוּ רַב אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: נְחַר בַּן גַּבְרָא. אֲתָא וַאֲמַר לֵיהּ: מַאן נִיהוּ מָר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו אָמַר רַב מָרִי: עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּהָווּ עַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ: וּמַנִּי מָרִי דְּלָא יָדַעְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קְרָא כְּתִיב: ״וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה״!
הגמרא מביאה סיפור קשור: החופרים שחפרו באדמתו של רב נחמן נתקלו בקבר, ורב אחאי בר יאשיה, שהיה קבור שם, נזף בהם. הם באו ואמרו לרב נחמן: אדם מת זה עתה נזף בנו. רב נחמן בא ואמר לאדם הקבור שם: מיהו מר, כלומר, מי אתה? הוא אמר לו: אני אחאי בר יאשיה. רב נחמן אמר לו: כיצד נשמר גופך? האם לא אמר רב מרי שהצדיקים יהפכו לעפר? רב אחאי אמר לו: ומיהו מרי, שאינני מכירו? מדוע שאדאג למה שהוא אומר? רב נחמן אמר לו: גם בלי דבריו של רב מרי, יש פסוק מפורש שנכתב: "וישב העפר על הארץ כשהיה" (קהלת יב:ז).
אֲמַר לֵיהּ: דְּאַקְרְיָיךְ קֹהֶלֶת, לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב: ״וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה״. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ — עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ — אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים.
רב אחאי אמר לו: מי שלימד אותך את ספר קהלת לא לימד אותך את ספר משלי, שכן כתוב במשלי: "לב מרפא חיי בשר, ורקב עצמות קנאה" (משלי י״ד:ל׳). משמעות הדבר היא שכל מי שיש קנאה בלבו בחייו, עצמותיו נרקבות בקבר, וכל מי שאין קנאה בלבו, עצמותיו אינן נרקבות.
גַּשְּׁשֵׁיהּ, חַזְיֵיהּ דְּאִית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מָר לְגַוֵּויהּ דְּבֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ: גַּלֵּית אַדַּעְתָּךְ דַּאֲפִילּוּ נְבִיאֵי לָא קְרֵית, דִּכְתִיב: ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה׳ בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם״.
רב נחמן נגע בו וראה שיש בו ממש. רב נחמן אמר לו: יקום מר ויבוא אל ביתי. רב אחאי אמר לו: גילית שאפילו בנביאים לא למדת, ולא רק בכתובים אתה בור, שהרי כתוב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי" (יחזקאל לז:יג). כל עוד לא נצטוו המתים לצאת מקברותיהם, אסור להם לצאת מעצמם.
אֲמַר לֵיהּ, וְהָכְתִיב: ״כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב״! אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים.
רב נחמן שב ושאל את רב אחאי על השתמרות הבשר, והוא אמר: אבל הרי כתוב: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג:יט), אם כן מדוע גופך לא נהפך לעפר? אמר לו: אותו פסוק חל על הצדיקים רק שעה אחת לפני תחיית המתים, כדי שגם הם ייבראו מחדש (מהרש"א).
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אֲבָהוּ: אָמְרִיתוּ נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. אוֹבָא טַמְיָא, הֵיכָא אַסְּקֵיהּ לִשְׁמוּאֵל בִּנְגִידָא? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה, דְּתַנְיָא: כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפוֹ קַיָּים, וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הַגּוּף בָּטֵל
מין אחד פעם אמר לרבי אבהו: אתם אומרים שנשמות הצדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, ואם כן, כיצד העלתה בעלת האוב את שמואל באמצעות כישוף אוב אם נשמתו כבר לא הייתה בעולם הזה? רבי אבהו אמר לו: שם היה זה בתוך שנים עשר חודש ממותו, כפי ששנינו בברייתא: במשך שנים עשר חודש שלמים גופו של המת קיים ונשמתו עולה ויורדת, כך שלפעמים היא נמצאת בעולם הזה עם גופו. לאחר שנים עשר חודש, הגוף בטל מלהתקיים