גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? רַב בִּיבִי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִמְחוֹק. אַבָּיֵי אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִקְרָא בְּשִׁטְרֵי הֶדְיוֹטוֹת.
גמרא: למדנו במשנה שאין לקרוא את שמות אורחיו או את המנות הראשונות המוגשות בסעודתו מתוך רשימה כתובה. הגמרא שואלת: מה הטעם לאיסור זה? רב ביבאי אמר: זו גזירה שמא ימחוק דבר מה הכתוב ברשימה אם יתחרט על הזמנת אורח מסוים או ישנה את דעתו לגבי תבשיל מסוים. אביי אמר: זו גזירה שמא יקרא מסמכי עסקים רגילים.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיב אַכּוֹתֶל וּמִידְּלֵי: לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִמְחוֹק — לָא חָיְישִׁינַן, וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִקְרָא — חָיְישִׁינַן.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי ביניהם? הגמרא משיבה: יש הבדל ביניהם במקרה שבו הכתב הוא על קיר והוא מוגבה יותר מכפי שאדם יכול להגיע אליו. לפי מי שאומר שהגזירה נגזרה שמא ימחוק דבר מן הרשימה, במקרה כזה אין אנו חוששים למחיקה, שכן אין אדם יכול אפילו להגיע אל הכתב. אבל לפי מי שאומר שהגזירה נגזרה שמא יקרא שטרי הדיוטות, אנו עדיין חוששים גם במקרה זה.
וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִמְחוֹק, נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יִקְרָא! וְתוּ, לְשֶׁמָּא יִמְחוֹק לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתַנְיָא: לֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. וְאָמַר רַבָּה: אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי מַרְדְּעוֹת, אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה עַל גַּבֵּי — זֶה לֹא יִקְרָא.
הגמרא שואלת: ולפי מי שאומר שהגזירה נגזרה שמא ימחוק, עלינו גם לחשוש שמא יקרא שטרי הדיוטות. ועוד, וכי אנו באמת אין חוששים שמא ימחוק כשהכתיבה נמצאת במקום גבוה? והרי שנינו בברייתא שאין קוראים לאור הנר בשבת שמא יטה את הנר אליו; ואמר רבה: אפילו אם הנר היה בגובה שתי קומות של אדם , ואפילו בגובה שתי מחרשות, ואפילו אם היה גבוה כעשרה בתים זה על גבי זה, אין קוראים לאורו. דבר זה מוכיח בבירור שכאשר אנו חוששים שאדם עלול לעבור על ההלכה, אין אנו מבחינים בין מצבים שבהם הפרה כזו סבירה יותר או פחות.
אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּכְתִיב אַכּוֹתֶל וּמִיתַּתֵּי: לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִמְחוֹק — חָיְישִׁינַן, לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִקְרָא — לָא חָיְישִׁינַן, גּוּדָּא בִּשְׁטָרָא לָא מִיחַלַּף.
אלא, יש הבדל ביניהם במקרה שבו הכתב הוא על קיר והוא נמוך. לפי מי שאומר שטעם הגזירה הוא שמא ימחוק, במקרה כזה אנו חוששים מפני שאפשר להגיע בקלות אל הכתב ולמחוק אותו. אולם, לפי מי שאומר שהגזירה נגזרה שמא יקרא שטרי הדיוטות, אין אנו חוששים מפני שקיר לא יתבלבל עם שטר, וקריאה מן הקיר לא תגרום לאדם לקרוא אחר כך שטרי הדיוטות.
וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִקְרָא, לֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יִמְחוֹק! אֶלָּא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דַּחֲיִיק אַטַּבְלָא וְאַפִּינְקָס: לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִמְחוֹק — לָא חָיְישִׁינַן, לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִקְרָא — חָיְישִׁינַן.
הגמרא שואלת עוד: ולפי מי שאומר שהחשש הוא שמא יקרא, עלינו גם לחשוש שמא ימחוק. אלא, יש הבדל מעשי ביניהם במקרה שבו הכתיבה חקוקה על לוח או על טבלה. לפי מי שאומר שהחשש הוא שמא ימחוק, במקרה כזה אין אנו חוששים. מאחר שהכתיבה אינה בדיו, אין חשש שימחק אותה. לפי מי שאומר שהחשש הוא שמא יקרא מסמכים עסקיים, אנו חוששים. סגנון הכתיבה אינו רלוונטי מבחינת הסבירות שאדם יגיע לקרוא מסמכים עסקיים.
וּלְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא יִמְחוֹק, לֵיחוּשׁ שֶׁמָּא יִקְרָא! וְכִי תֵּימָא: טַבְלָא וּפִינְקָס בִּשְׁטָרָא לָא מִיחַלַּף — וְהָתַנְיָא: מוֹנֶה אָדָם כַּמָּה מִבִּפְנִים וְכַמָּה מִבַּחוּץ וְכַמָּה מָנוֹת עָתִיד לְהַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל, אֲבָל לֹא מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא וּפִינְקָס!
הגמרא שואלת עוד: לפי מי שאומר שהחשש הוא שמא ימחוק, יש לנו גם לחשוש שמא יקרא שטרי הדיוטות. ואם תאמר: טבלה או לוח לא יתבלבלו עם שטר, והרי שנינו במפורש בברייתא: מותר למנות כמה אורחים ישבו בפנים, וכמה אורחים ישבו בחוץ, וכמה מנות יניח לפניהם מן הכתב שעל הקיר, אבל לא מן הכתב שעל טבלה או לוח?
הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא דִּכְתִיב מִיכְתָּב — מַאי שְׁנָא הָכָא וּמַאי שְׁנָא הָכָא. אֶלָּא לָאו דַּחֲיִיק, וְקָתָנֵי: מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל אֲבָל לֹא מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי טַבְלָא וּפִינְקָס!
הגמרא מנסה להבהיר זאת: מהן הנסיבות של המקרה המתואר באמירה זו? אם תאמר שהוא נכתב בדיו, מה ההבדל כאן, כשהכתיבה היא על קיר, ומה ההבדל כאן, כשהכתיבה היא על לוח? אלא האין זה מקרה של רשימה שנחרטה, ואף על פי כן הוא מלמד שמותר לקרוא מכתב שעל הקיר אך לא מכתב שעל לוח או על טבלה?
אֶלָּא: לְעוֹלָם דִּכְתִיב אַכּוֹתֶל וּמִידְּלֵי, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ דְּרַבָּה — דְּרַבָּה תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. רַבִּי אַחָא מַתִּיר מִכְּתָב שֶׁעַל גַּבֵּי הַכּוֹתֶל.
אלא, עלינו באמת להסביר שהכתב היה על קיר והיה מוגבה. ובאשר למה שהיה קשה לך, על סמך דבריו של רבה, שאסר לקרוא לאור הנר בשבת בלי קשר לגובה הנר, ומשתמע שלכאורה גם במקרה שלנו יש להחמיר בלי קשר לגובה הכתב, אותה קביעה של רבה היא נושא למחלוקת בין תנאים, כפי שנשנה בברייתא: מותר למנות את אורחיו ואת המנות המוגשות לפניהם מן הזיכרון, אבל לא מתוך רשימה כתובה. רבי אחא מתיר לקרוא מרשימה כתובה שעל הקיר.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דִּכְתִיב וּמִתַּתַּאי — לִיחוּשׁ שֶׁמָּא יִמְחוֹק! אֶלָּא לָאו דִּכְתִיב וּמִידְּלֵי, וּשְׁמַע מִינַּהּ דְּרַבָּה תַּנָּאֵי הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מנסה להבהיר זאת: מהן הנסיבות שבהן רבי אחא מתיר זאת? אם תאמר שזה כתוב למטה, נמוך על הקיר, יש לנו לחשוש ששמא ימחק זאת. אלא, האין זה מתייחס למקרה שבו זה כתוב ומקום הכתיבה מוגבה כך שהוא גבוה על הקיר, ולהסיק מכאן שהאמירה של רבה היא נושא למחלוקת בין התנאים? הגמרא מסיקה: אכן, הסק מכאן שכך הוא.
וְהָנֵי תַנָּאֵי כְּהָנֵי תַנָּאֵי. דְּתַנְיָא: אֵין רוֹאִין בְּמַרְאָה בְּשַׁבָּת. רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר בְּמַרְאָה הַקְּבוּעָה בַּכּוֹתֶל.
הגמרא מעירה שבעניין זה, תנאים הללו הם כמו אותם תנאים, שגם הם נחלקו על אותו עיקרון, כפי שנשנה בברייתא: אין מסתכלים במראה בשבת שמא יראה שערה תלויה ויתלוש אותה. רבי מאיר מתיר להסתכל במראה הקבועה על הקיר.
מַאי שְׁנָא הַקְּבוּעָה בַּכּוֹתֶל — דְּאַדְּהָכִי וְהָכִי מִדְּכַר, שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ נָמֵי: אַדְּהָכִי וְהָכִי מִדְּכַר!
הגמרא מקשה על קולתו של רבי מאיר: מה שונה במראה שהיא קבועה על הקיר? במצב זה אנו אומרים שבינתיים, בזמן שאדם הולך להביא מספריים או כלי אחר כדי לגזור את שערו, הוא ייזכר שזה שבת ושאסור לגזור שיער. אם כן, לגבי מראה שאינה קבועה על הקיר, אפשר גם לומר שבינתיים הוא ייזכר.
הָכָא בְּמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת עָסְקִינַן, וְכִדְרַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ. דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת אֲסוּרָה — מִפְּנֵי שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְהַשִּׁיר בָּהּ נִימִין הַמְדוּלְדָּלִין.
אלא, כאן אנו עוסקים במראת מתכת, וזהו כפי שרב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר, שכן רב נחמן אמר שרבה בר אבוה אמר: מאיזה טעם אמרו חכמים שמראת מתכת אסורה לשימוש בשבת? מפני שאדם עלול להסיר בה שערות תלויות, כלומר, שאפשר להשתמש בשפתה החדה של המראה עצמה כדי לחתוך את השערות. אם המראה קבועה דרך קבע בקיר, אין אנו חוששים שיעשה זאת. דבר זה דומה לדעה שמותר לקרוא כתב שנמצא גבוה על קיר, משום שאין זה מעשי למחוק את הכתב.
תָּנוּ רַבָּנַן: כְּתָב הַמְהַלֵּךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוֹקְנָאוֹת — אָסוּר לִקְרוֹתוֹ בְּשַׁבָּת. וּדְיוֹקְנָא עַצְמָהּ — אַף בַּחוֹל אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים״. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי חָנִין: אַל תְּפַנּוּ אֵל מִדַּעְתְּכֶם.
החכמים לימדו בברייתא: בנוגע לכתב שנמצא מתחת לתמונה או מתחת לצורות חקוקות [דיוקנאות], אסור לקרוא בו בשבת שמא יבוא אדם לקרוא שטרי הדיוטות. ואשר לצלם של עבודה זרה עצמו, אפילו ביום חול אסור להביט בו, שנאמר: "אל תפנו אל האלילים [al tifnu el ha’elilim] ואלהי מסכה לא תעשו לכם, אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט:ד). הגמרא מבקשת הבהרה: מהי הדרשה המקראית? כיצד פסוק זה מלמד שאין להביט בצלם של עבודה זרה? אמר רבי חנין: אל תפנו אל [al tefannu El] מדעתכם על ידי הסתכלות בצורות הללו (Arukh).
מֵפִיס אָדָם עִם בָּנָיו וְכוּ׳. עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ אִין, וְעִם אַחֵר — לָא. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּנֵי חֲבוּרָה הַמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה — עוֹבְרִין מִשּׁוּם מִדָּה וּמִשּׁוּם מִשְׁקָל וּמִשּׁוּם מִנְיָן, וּמִשּׁוּם לוֹוִין וּפוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב,
למדנו במשנה כי אדם רשאי להטיל גורל עם בניו ובני משפחתו ליד השולחן בשבת כדי לראות מי יקבל איזו מנת אוכל. הגמרא מסיקה: עם בניו ובני משפחתו, כן, הדבר מותר, אבל עם אדם אחר הדבר אינו מותר. מה הטעם לכך? הגמרא מסבירה שזהו כפי שרב יהודה אמר ששמואל אמר, שכן רב יהודה אמר ששמואל אמר: בני חבורה שאוכלים יחד בשבת או ביום טוב, ומקפידים זה עם זה שאיש לא יקבל מנה גדולה משל חברו, עוברים על האיסורים של מדידה, ושקילה, ומניין של סחורה בשבת או ביום טוב, וכן הם עוברים גם על האיסור של הלוואה ופירעון ביום טוב.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria