שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי — פָּסְקָה זוּהֲמָתָן, גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי — לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: גֵּרִים מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ, מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ. דִּכְתִיב: ״אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ׳״.
הנחש בא על חוה, כלומר, כאשר פיתה אותה לאכול מעץ הדעת, הוא זיהם אותה בטומאה מוסרית, וטומאה זו נשארה בכל בני האדם. כאשר עם ישראל עמד על הר סיני, פסקה טומאתם, ואילו הגויים לא עמדו על הר סיני, ולכן טומאתם מעולם לא פסקה. רב אחא בריה דרבא אמר לרב אשי: ומה לגבי גרים? כיצד אתה מסביר את הפסקת הטומאה המוסרית שלהם? רב אשי אמר לו: אף על פי שהם עצמם לא היו בהר סיני, מזליהם היו נוכחים, כפי שנאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט:יג–יד), וזה כולל גרים.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא. דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָא מֵאֲבוֹתֵינוּ: אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל, יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָׂו, יַעֲקֹב הוֹלִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן שׁוּם דּוֹפִי.
הגמרא מציינת שדעה זו חולקת על רבי אבא בר כהנא, שכן רבי אבא בר כהנא אמר: עד שלושה דורות חלפו, הזוהמה המוסרית לא פסקה מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, שהיה בעל מדרגה מוסרית ירודה; יצחק הוליד את עשו; ולבסוף, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהם שום פגם. רבי אבא בר כהנא סבור שהזוהמה המוסרית פסקה אצל האבות זמן רב לפני ההתגלות בסיני.
מַתְנִי׳ שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וְאֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר: חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת.
משנה:אדם רשאי לשבור חבית בשבת כדי לאכול ממנה תאנים מיובשות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי. ואין נוקבים את מגופת החבית כדי להוציא ממנה יין; אלא יש להסיר את המגופה כולה, כדי להימנע מיצירת פתח חדש לחבית. זהו דבריו של רבי יהודה. וחכמים מתירים לנקב את המגופה, אך גם הם מגבילים קולא זו ואומרים כי אין נוקבים את מגופת החבית מצדה. ואם הייתה כבר נקובה, אין נותנים עליה שעווה כדי לסתום את החור, מפני שבכך הוא ממרח את השעווה על החבית ובכך עובר על מלאכת המחליק האסורה. אמר רבי יהודה: מעשה כזה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בעיר ערב, ואמר: חושש אני לו, שמא יהא חייב להביא קרבן חטאת מחמת זאת.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּרוּסוֹת, אֲבָל מְפוֹרָדוֹת — לֹא. וּמְפוֹרָדוֹת לֹא?
גמרא:רבי אושעיא אמר: לא שנו אלא שמותר לשבור חבית כאשר התאנים היו דחוסות יחד. זאת משום שבמקרה כזה מותר להשתמש בכלי כדי להפריד את התאנים, ואותו כלי יכול גם לשמש לשבירת החבית. אבל, אם התאנים כבר היו מופרדות, אין היתר לטלטל כלי אך ורק לצורך שבירת החבית. הגמרא שואלת: וכי אין מותר לשבור את החבית עבור תאנים מופרדות?
מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם אֶת הֶחָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף, וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ! הַהִיא רַבָּנַן, מַתְנִיתִין רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא.
הגמרא מקשה על יסוד ברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אדם רשאי להביא חבית של יין ולחתוך את ראשה של החבית בחרב ולהניחה לפני האורחים בשבת בלא חשש שאסור לטלטל את החרב או שמעשה זה נחשב ליצירת כלי חדש, האסורה. לכאורה, מותר לטלטל חרב כדי לפתוח חבית בשבת אף אם אין בה צורך לחתוך את תוכן החבית. הגמרא משיבה לשיטת רבי אושעיא: אותה ברייתא, המביאה את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, היא בהתאם לדעת חכמים, ואילו משנתנו היא בהתאם לדעת רבי נחמיה, שאמר שאסור לטלטל כל כלי בשבת לכל מטרה מלבד זו שלשמה הכלי מיועד.
וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין כְּרַבִּי נְחֶמְיָה וּבִדְרוּסוֹת, לוֹקְמַהּ בִּמְפוֹרָדוֹת וְרַבָּנַן! אָמַר רָבָא, מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ: מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי ״גְּרוֹגְרוֹת״? לִיתְנֵי ״פֵּירוֹת״! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְרוּסוֹת.
הגמרא שואלת: ומה אילץ את רבי אושעיא להעמיד את המשנה כדעת המיעוט של רבי נחמיה ולומר שהיא מתייחסת רק למקרה של תאנים מיובשות דחוסות? שיעמיד שהמשנה מתייחסת אפילו לתאנים נפרדות והיא בהתאם לדעת חכמים. רבא אמר: המשנה עוררה אצלו קושי; מדוע התנא שנה דווקא על תאנים מיובשות? שישנה הלכה כללית יותר בנוגע לפירות. אלא, למד מכאן שהמשנה מתייחסת במיוחד לתאנים מיובשות דחוסות, ומפני שצריך כלי כדי להפריד ביניהן, מותר לו להשתמש בו גם כדי לפתוח את החבית.
תַּנְיָא חֲדָא: חוֹתָלוֹת שֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל תְּמָרִים — מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ! לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבָּנַן, הָא — רַבִּי נְחֶמְיָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ תַּרְווֹד וַאֲפִילּוּ טַלִּית וַאֲפִילּוּ סַכִּין — אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא לְצוֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן.
כך נשנה בברייתא אחת: אם יש לאדם סלים קלועים וחתומים של תאנים מיובשות או של תמרים, מותר להתיר את קשר הסל בשבת, ולהתיר את קליעתו של הסל ולחתוך אותו. ובברייתא אחרת נשנה: מותר להתיר את הקשר, אבל אסור להתיר את קליעתו או לחתוך את הסל. יש סתירה בין שתי הברייתות הללו. הגמרא מיישבת סתירה זו: אין זו קושיה. ברייתא זו, המתירה את כל הפעולות הללו, היא בהתאם לדעת חכמים. ואילו אותהברייתא, האוסרת להתיר את הקליעה ולחתוך, היא בהתאם לדעת רבי נחמיה. כפי שנשנה בברייתא שרבי נחמיה אומר: אפילו כף גדולה ואפילו גלימה ואפילו סכין, אין ניטלין בשבת אלא לצורך ייעודם , ולפיכך אסור ליטול סכין כדי לחתוך סלי פירות.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ לְמִיבְרַז חָבִיתָא בְּבוּרְטְיָא בְּשַׁבְּתָא? לְפִיתְחָא קָמִיכַּוֵּין, וַאֲסִיר, אוֹ דִילְמָא: לְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין, וּשְׁרֵי? אֲמַר לֵיהּ: לְפִיתְחָא קָא מְכַוֵּין, וַאֲסִיר.
התלמידים העלו דילמה לפני רב ששת: מהי ההלכה לגבי השאלה האם מותר או אסור לנקב חבית בחנית [בורטיא] בשבת? האם ההנחה היא שכוונתו לעשות פתח בחבית ולכן הדבר אסור, או שמא ההנחה היא שהוא רק מתכוון להפגין נדיבות והדבר מותר? רב ששת אמר להם: כוונתו לעשות פתח בחבית והדבר אסור.
מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֵבִיא אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף? הָתָם — וַדַּאי לְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין, הָכָא — אִם אִיתָא דִּלְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין — לִפְתְּחֵיהּ מִיפְתָּח.
הגמרא מקשה על סמך מה ששנינו בברייתא, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מותר להביא חבית של יין בשבת ולחתוך את ראשה בחרב. והרי זה סותר את דעתו של רב ששת, שפתיחת חבית בחנית אסורה? השיב להם: שם, במקרה של החרב, מאחר שהוא למעשה הורס את החבית בחותכו את ראשה, בוודאי כוונתו להפגין נדיבות על ידי שבירת החבית לכבוד אורחיו. אבל כאן, במקרה של ניקוב החבית, אילו היה נכון שכוונתו להפגין נדיבות, שיפתח את ראש החבית על ידי הסרת הפקק שלה. בכך שהוא מנקב את החבית, הוא מראה שהוא רוצה דווקא חור קטן.
אֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה וְכוּ׳. אָמַר רַב הוּנָא: מַחֲלוֹקֶת לְמַעְלָה, אֲבָל מִן הַצַּד — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. וְהַיְינוּ דְּקָתָנֵי: ״לֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ״. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: מַחֲלוֹקֶת מִן הַצַּד, אֲבָל עַל גַּבָּהּ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְהָא דְּקָתָנֵי ״לֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ״ — הָתָם בְּגוּפָהּ דְּחָבִית.
למדנו במשנה: ואין נוקבין את המגופה של חבית; זהו דברי רבי יהודה, וחכמים מתירים. אמר רב הונא: מחלוקת זו היא רק במקרה שמבקש לעשות נקב מלמעלה במגופה; אבל, אם הוא מבקש לנקבה מן הצד, הכל מודים שאסור, מפני שלפעמים אנשים מנקבים חבית מתחת למגופה בדרך זו. וזהו מה שהמשנה מלמדת: אין נוקבין אותה מצדה. ואילו רב חסדא אמר: מחלוקת זו היא במקרה שמבקש לנקבה מן הצד; אבל, אם מבקש לנקבה מלמעלה, הכל מודים שמותר, ולגבי מה שהמשנה מלמדת: אין נוקבין אותה מצדה, שם מדובר בניקוב החבית עצמה, ולא את המגופה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין נוֹקְבִין נֶקֶב חָדָשׁ בְּשַׁבָּת, וְאִם בָּא לְהוֹסִיף — מוֹסִיף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵין מוֹסִיפִין. וְשָׁוִין, שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִילָּה. וְתַנָּא קַמָּא: מַאי שְׁנָא מִנֶּקֶב חָדָשׁ דְּלָא — דְּקָא מְתַקֵּן פִּיתְחָא, אוֹסוֹפֵי נָמֵי — קָא מְתַקֵּן פִּיתְחָא!
החכמים לימדו בברייתא: אין לעשות נקב חדש בכלי בשבת. ואם מבקשים להוסיף ולהרחיב נקב שכבר קיים, מותר להוסיף עליו; ויש אומרים שאין מותר אפילו להוסיף לנקב שכבר קיים. וכל הדעות, אפילו אלה שבדרך כלל אוסרות לעשות נקבים חדשים, מסכימות שמותר לנקב את החותם שעל נקב ישן, אפילו לכתחילה. ולגבי דעתו של התנא הראשון, הגמרא שואלת: מה שונה ניקוב החותם שעל נקב ישן, שבגללו הדבר מותר, בעוד שעשיית נקב חדש אינה מותרת? האם משום שבעשיית הנקב החדש הוא יוצר פתח? אם כן, גם בהוספה לנקב שכבר קיים הוא גם יוצר פתח.
אָמַר רַבָּה: דְּבַר תּוֹרָה — כׇּל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא — אֵינוֹ פֶּתַח, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר מִשּׁוּם לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין, דְּעָבֵיד לְעַיּוֹלֵי אַוֵּירָא וּלְאַפּוֹקֵי הַבְלָא. וְאִם בָּא לְהוֹסִיף — מוֹסִיף, אוֹסוֹפֵי וַדַּאי בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים — לָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי
רבה אמר: למעשה, אפילו יצירת חור חדש אינה אסורה, משום שלפי דין תורה, כל פתח שאינו עשוי גם להכניס וגם להוציא אינו נחשב פתח, וחור שמנקבים בחבית מיועד אך ורק להוציא את תכולת החבית. והחכמים הם שגזרו גזירה שאין לנקב כלי מפני שהדבר דומה לניקוב לול תרנגולים, המיועד לשימוש בשני הכיוונים, כגון להכניס אוויר ולהוציא חום, ולכן הוא אסור מן התורה. ולכן למדנו שאם מבקשים להוסיף על חור קיים מותר להוסיף עליו. אין סיבה לאסור זאת מחשש שמא יעשה כן בלול תרנגולים, משום שבוודאי לא יבוא להוסיף על חור שכבר קיים בלול תרנגולים,