בַּמֶּה מְגָרְרוֹ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּגַב סַכִּין.
במה מגרדים אותו? רבי אבהו אמר: בגב הסכין, שזהו שינוי מן הדרך הרגילה לעשות כן.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: סְמִי דִּידָךְ מִקַּמֵּי הָא דְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵין מְגָרְרִין לֹא מִנְעָל חָדָשׁ וְלֹא מִנְעָל יָשָׁן, וְלֹא יָסוּךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן וְהוּא בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל. אֲבָל סָךְ אֶת רַגְלוֹ שֶׁמֶן, וּמַנִּיחַ בְּתוֹךְ הַמִּנְעָל אוֹ בְּתוֹךְ הַסַּנְדָּל. וְסָךְ כׇּל גּוּפוֹ שֶׁמֶן, וּמִתְעַגֵּל עַל גַּבֵּי קַטְבֻלְיָא, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
זקן אחד אמר לרבי אבהו: מחק את ההוראה שלך מפני האמירה שלימד רבי חייא: אין מגרדים כלל; לא נעל חדשה ולא נעל ישנה, ואין מושחים שמן על רגלו כשהיא בתוך הנעל או בתוך הסנדל, שכן השמן נספג בעור הנעל ומחזק אותו, והרי זה בכלל עשיית מלאכת העיבוד האסורה. אבל מותר למשוח שמן על רגלו כדרכו ולהכניסה אחר כך לנעל או לסנדל, ואין צריך לחשוש ששמן זה ישביח את עור הנעל. וכן מותר לו גם למשוח שמן על כל גופו ולהתגלגל על גבי שטיח עור, ואין צריך לחשוש.
אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצַחְצְחוֹ, אֲבָל לְעַבְּדוֹ — אָסוּר.
רב חסדא אמר: לא שנו זאת אלא במקרה שהוא עושה כן כדי לצחצח את השטיח. אבל אם הוא עושה כן כדי לעבד את השטיח, הדבר אסור.
לְעַבְּדוֹ, פְּשִׁיטָא? וְתוּ: לְצַחְצְחוֹ, מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי?
הגמרא מעלה קושי: אם הוא עושה כן כדי לעבד את העור, ברור שהדבר אסור, שכן עיבוד הוא מלאכה האסורה מדין תורה. ועוד: אם הוא עושה כן כדי להחליקו, האם יש דעה שמתירה לאדם לעשות מעשה זה במזיד בשבת לכתחילה?
אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שִׁיעוּר לְצַחְצְחוֹ, אֲבָל שִׁיעוּר לְעַבְּדוֹ — אָסוּר.
אלא, אם נאמר, כך נאמר: רב חסדא אמר: לא שנו שמותר לעשות כן בשבת אלא במקרה שאדם מורח שיעור המספיק רק לצחצחו; אולם, אם אדם מורח שיעור המספיק לעבדו, הדבר אסור, אפילו אם לא התכוון לעבד את העור.
תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יֵצֵא קָטָן בְּמִנְעָל גָּדוֹל, אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל.
החכמים לימדו בברייתא: אדם קטן אינו רשאי לצאת בנעל גדולה מדי, מחשש שמא הנעל תיפול והוא יבוא לטלטלה ברשות הרבים; אבל הוא רשאי לצאת בגלימה גדולה מדי. אף אם אינה מתאימה לו כראוי, בוודאי לא תיפול.
וְלֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בְּמִנְעָל מְרוּפָּט, וְלֹא תַּחֲלוֹץ בּוֹ, וְאִם חָלְצָה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.
ואישה לא תצא בשבת בנעל שנקרעה מלמעלה, שמא ילעגו לה, תחלוץ אותה ותטלטל אותה בשבת. ונעל מסוג זה אין משתמשים בה לביצוע חליצה, שכן אינה נעל ראויה. חליצה נעשית על ידי אלמנה הזקוקה ליבם, עם גיסה. ואולם, אם עשתה חליצה בה, החליצה שלה כשרה, שכן בסופו של דבר זו נעל.
וְאֵין יוֹצְאִין בְּמִנְעָל חָדָשׁ. בְּאֵיזֶה מִנְעָל אָמְרוּ — בְּמִנְעָל שֶׁל אִשָּׁה.
ואין יוצאין בשבת בנעילת נעל חדשה, מפני החשש שלא תתאים כראוי, ואז יסיר אותה ויטלטלנה. הגמרא מעירה: באיזה מקרה אמרו שאין לנעול נעל חדשה? אמרו זאת לגבי נעל של אישה, שכן נשים מקפידות מאוד שנעליהן יתאימו כראוי.
תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יָצְאָה בּוֹ שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל יָצְאָה בּוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — מוּתָּר.
בר קפרא לימד: לא שנו שהיא אינה רשאית לצאת בנעל חדשה בשבת אם לא יצאה עדיין בנעל זו למשך זמן כלשהו בעוד היה עדיין יום. אולם, אם יצאה בנעל זו בערב שבת, שאז הייתה יכולה לוודא אם היא מתאימה לה, הרי היא מותרת לצאת בה בשבת.
תָּנֵי חֲדָא: שׁוֹמְטִין מִנְעָל מֵעַל גַּבֵּי אֵימוּס, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין שׁוֹמְטִין. לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָא — רַבָּנַן.
אחת הברייתות לימדה: מותר להסיר נעל מן האימום של הסנדלר, התבנית שעליה מעצבים נעל, בשבת. וברייתא אחרת לימדה את ההפך: אסור להסירה. הגמרא מסבירה שאין זו קושיה: זו הברייתא, האוסרת לעשות כן, היא בהתאם לדעתו של רבי אליעזר, ואותה ברייתא, המתירה לעשות כן, היא בהתאם לדעתם של חכמים. רבי אליעזר וחכמים נחלקו על תחולת ההלכות של טהרה וטומאה במקרה דומה.
דִּתְנַן: מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי אֵימוּס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.
כפי שלמדנו במשנה: נעל שנותרה על אימום, רבי אליעזר מטהר אותה, כלומר, אינה יכולה לקבל טומאה, שכן לדעתו הנעל עדיין אינה גמורה, ולכן עדיין אינה כלי ואינה יכולה לקבל טומאה. וחכמים מטמאים אותה, כלומר רואים אותה כראויה לקבל טומאה, שכן לדעתם הנעל גמורה, וכל כלי שמלאכתו נגמרה יכול לקבל טומאה. בהתאם לכך, חכמים, הסבורים שנעל שעל אימום היא כלי גמור, סבורים שמותר לטלטלה בשבת. רבי אליעזר, הסבור שהיא כלי שאינו גמור, סבור שאין לטלטלה.
הָנִיחָא לְרָבָא, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מוּתָּר, שַׁפִּיר.
הגמרא מציגה שאלה: הדבר מסתדר היטב לפי דעתו של רבא, שאמר: טלטול חפץ שייעודו העיקרי הוא לשימוש אסור, בין לצורך שימוש בחפץ עצמו כדי לבצע פעולה מותרת ובין לצורך שימוש במקומו, מותר. מובן היטב שאפשר לטלטל מעט את האימום האחרון בעת הסרת הנעל, שכן הסרת הנעל נחשבת לשימוש במקום של האימום.
אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — מוּתָּר, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אָסוּר. מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
אולם, לפי אביי, שאמר כי לצורך שימוש בחפץ עצמו כדי לבצע פעולה מותרת, מותר; אולם לצורך שימוש במקומו, אסור — מה ניתן לומר? אסור לטלטל את האימום, שהוא בבירור כלי שמלאכתו העיקרית לאיסור. כיצד אפשר להסיר את הנעל בלי לטלטל את האימום?
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּרָפוּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה רָפוּי — מוּתָּר.
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? מדובר בנעל המונחת ברפיון על האימום, כך שניתן להסיר את הנעל בלי להזיז את האימום. כפי שנשנה בברייתא: רבי יהודה אומר: אם הייתה רפויה, מותר.
טַעְמָא דְּרָפוּי, הָא לֹא רָפוּי — לָא. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — מוּתָּר, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אָסוּר, שַׁפִּיר.
הגמרא מסיקה: הטעם שמותר הוא רק מפני שהוא רפוי; אולם, אם הוא אינו רפוי, לא, הוא אסור. הדבר מסתדר היטב לפי שיטתו של אביי, שאמר כי טלטול חפץ שעיקר ייעודו הוא לשימוש אסור, לצורך שימוש בחפץ עצמו כדי לעשות פעולה מותרת מותר; אולם, לצורך שימוש במקומו, אסור לטלטלו. מובן היטב שאסור לטלטל את האחרון אם הנעל מחוברת אליו בחוזקה.
אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר: בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, בֵּין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — מוּתָּר, מַאי אִירְיָא רָפוּי? אֲפִילּוּ לֹא רָפוּי נָמֵי!
אולם, לפי רבא, שאמר שטלטול חפץ שעיקר תפקידו הוא לשימוש אסור, בין לצורך שימוש בחפץ עצמו כדי לעשות פעולה מותרת ובין לצורך שימוש במקומו, מותר, מדוע לדון דווקא במקרה שבו הוא רפוי? אפילו אם לא היה רפוי, היה גם כן מותר לטלטלו.
דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אִם הָיָה רָפוּי — מוּתָּר.
הגמרא משיבה: אותהברייתאהיא דעתו של רבי יהודה בשם רבי אליעזר, ואין היא הבהרה לדעתם של חכמים. אף על פי שרבי אליעזר סבור שהנעל עדיין אינה גמורה, מכל מקום רבי יהודה אומר בשם רבי אליעזר שמותר לטלטלה. כפי שנשנה בברייתא: רבי יהודה אומר בשם רבי אליעזר: אם הייתה כבר רפויה ואינה צריכה עוד אימום, מותר לטלטלה, שכן היא כלי גמור ואינה זקוקה עוד לאימום כדי לעצבה.
מַתְנִי׳ נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ. וְכַלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה, וְעִם הַחוּלִּין.
משנה:אדם רשאי ליטול את בנו בידיו בשבת, ואף על פי שיש שם אבן, שהיא דבר המוקצה, בידו של הילד, אין איסור להרים את הילד. וכן מותר ליטול סל שיש בו אבן בשבת. וכן מותר לטלטל תרומה טמאה, שאסור לאוכלה והיא מוקצה, עם תרומה טהורה,וכן עם חולין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדוּמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה.
רבי יהודה אומר: אף מותר להגביה מידה של תרומה שנתבטלה מתוך תערובת של מאה מידות של חולין ואחת של תרומה. כאשר מידה של תרומה מתערבת בחולין, אם החולין הם פי מאה ממידת התרומה, התרומה בטלה. אולם, החכמים תיקנו שיש להפריש כמות השווה לאותה מידת תרומה ולתת אותה לכהן. השאר נחשב חולין. רבי יהודה מתיר להפריש את אותה מידה בשבת כדי להתיר את התערובת לאכילה.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: הוֹצִיא תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ — חַיָּיב מִשּׁוּם כִּיס. תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ — פָּטוּר.
גמרא:רבא אמר: אם אדם הוציא תינוק חי לרשות הרבים בשבת, ולתינוק הייתה ארנקית שהייתה תלויה על צווארו, הוא חייב משום הוצאה של הארנקית. אולם, מי שהוציא תינוק מת, וארנקית תלויה על צווארו, פטור.
תִּינוֹק חַי וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ — חַיָּיב מִשּׁוּם כִּיס: וְלִיחַיַּיב נָמֵי מִשּׁוּם תִּינוֹק!
רבא אמר: אם אדם הוציא תינוק חי לרשות הרבים בשבת, וארנק היה תלוי על צווארו, הוא חייב משום הוצאה של הארנק. הגמרא שואלת: ושיתחייב גם משום הוצאה של התינוק.
רָבָא כְּרַבִּי נָתָן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר חַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.
הגמרא משיבה: רבא סבור בהתאם לדעתו של רבי נתן, שאמר: יצור חי נושא את עצמו. לכן, מי שנושא יצור חי מרשות אחת לרשות אחרת אינו חייב.
וְלִיבְטַל כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק, מִי לָא תְּנַן אֶת הַחַי בַּמִּטָּה — פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵילָה לוֹ?
הגמרא שואלת: ושיתבטל הארנק ביחס לתינוק; ויהיה פטור גם על הוצאת הארנק. האם לא למדנו במשנה: מי שמוציא אדם חי במיטה פטור אף על הוצאת המיטה, מפני שהמיטה טפלה לאדם? כך היה צריך להיאמר גם לגבי הארנק, ביחס לתינוק.
מִטָּה לְגַבֵּי חַי — מְבַטְּלִי לֵיהּ, כִּיס לְגַבֵּי תִּינוֹק — לָא מְבַטְּלִי לֵיהּ.
הגמרא משיבה: במקרה שבו מיטה היא ביחס ליצור חי, היצור החי מבטל אותה, שכן המיטה נצרכת כדי לשאת את האדם והיא טפלה לו. אולם, במקרה שבו ארנק הוא ביחס לתינוק, התינוק אינו מבטל אותו, שכן יש לו חשיבות עצמאית.
תִּינוֹק מֵת וְכִיס תָּלוּי לוֹ בְּצַוָּארוֹ — פָּטוּר: וְלִיחַיַּיב מִשּׁוּם תִּינוֹק! רָבָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ דְּאָמַר: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֵין צָרִיךְ לְגוּפָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.
ורבא אמר: מי שהוציא תינוק מת עם ארנק תלוי סביב צווארו פטור. הגמרא שואלת: ושיתחייב משום הוצאת התינוק. הגמרא משיבה: רבא סובר בהתאם לשיטתו של רבי שמעון, שאמר: לגבי כל מלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור על עשייתה בשבת. מי שמוציא מת אינו עושה זאת מפני שהוא צריך לו; אלא הוא עושה זאת לצורך המת, כלומר, לקוברו או להעבירו ממקום של ביזיון. לכן, לא עשה מלאכה האסורה מדין תורה. וכן, הוא פטור גם על הוצאת הארנק, משום שבשל צערו ואבלו הוא מבטל את הארנק, שכן הוא חסר חשיבות ביחס לתינוק.
תְּנַן: נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי בְּתִינוֹק שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּעֲגוּעִין עַל אָבִיו.
למדנו במשנה: אדם רשאי ליטול את בנו בידיו בשבת; וזה מותר אף על פי שיש אבן בידו של הילד. מאחר שניתן להסיק ממשנה זו שהאבן בטלה לגבי הילד, מדוע אם כן הוא חייב במקרה של כיס התלוי על צווארו של תינוק חי? יהא הכיס בטל לגבי התינוק. חכמים מבית מדרשו של רבי ינאי אומרים: אין אתה יכול להסיק ממשנה זו שהאבן בטלה ולכן מותר לטלטלה. אלא, המשנה עוסקת בתינוק שיש לו געגועים לאביו. מותר לאב לטלטל את האבן, משום שאם האב לא ירים אותו, התינוק עלול לחלות.
אִי הָכִי,
הגמרא שואלת: אם כן,