חַסְפָּנִיתָא. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ — לִימְשֵׁי טוּבָא בְּמַיָּא דְסִילְקָא.
פצעים על בשרו. מה תרופתו? ירחץ היטב במי סלק, שבהם בושל סלק.
לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת. תָּנוּ רַבָּנַן: דְּבָרִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין לַמִּילָה בְּשַׁבָּת — עוֹשִׂין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. שׁוֹחֲקִין לָהּ כַּמּוֹן, וְטוֹרְפִין לָהּ יַיִן וָשֶׁמֶן.
למדנו במשנה: אם לא טחן את הכמון מערב שבת, לועסו בשיניו ונותנו על מקום המילה כמשחה. שנו חכמים: יש מעשים שאין עושים כהכנה למילה בשבת אבל עושים כהכנה לה ביום טוב. לדוגמה: טוחנים לה כמון, ומערבים לה יין ושמן.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא כַּמּוֹן בְּיוֹם טוֹב — דַּחֲזֵי לִקְדֵרָה, יַיִן וָשֶׁמֶן חֲזֵי נָמֵי בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה, דְּתַנְיָא: אֵין טוֹרְפִין יַיִן וָשֶׁמֶן לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אַף טוֹרְפִין יַיִן וָשֶׁמֶן.
אביי אמר לרב יוסף: במה שונה כמון שמותר לטחון אותו ביום טוב? בכך שהוא ראוי לשימוש לתבל קדירה, בבישול. לפי הסבר זה, גם יין ושמן מעורבים ראויים לשימוש בשבת לחולה, כפי ששנינו בברייתא: אין מערבין יין ושמן לחולה בשבת. רבי שמעון בן אלעזר אמר משום רבי מאיר: אף מערבין יין ושמן בשבת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת חָשׁ רַבִּי מֵאִיר בְּמֵעָיו, וּבִקַּשְׁנוּ לִטְרוֹף לוֹ יַיִן וָשֶׁמֶן וְלֹא הִנִּיחָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ: דְּבָרֶיךָ יִבְטְלוּ בְּחַיֶּיךָ?! אָמַר לָנוּ: אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי אוֹמֵר כָּךְ וַחֲבֵירַי אוֹמְרִים כָּךְ — מִיָּמַי לֹא מְלָאַנִי לִבִּי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵירַי. הוּא נִיהוּ דְּמַחְמִיר אַנַּפְשֵׁיהּ, אֲבָל לְכוּלֵּי עָלְמָא — שְׁרֵי!
רבי שמעון בן אלעזר אמר: אירע במעשה אחד שרבי מאיר סבל מכאב מעיים בשבת, וביקשנו לערב עבורו יין ושמן כטיפול, והוא לא הניח לנו לעשות כן. אמרנו לו: וכי יבוטל דברך בחייך? הרי אתה מתיר לערב מרכיבים אלו לחולה. אמר לנו: אף על פי שאני אומר כך וחבריי אומרים כך, ואיני חוזר בי מדברי, מכל מקום, מימי לא הייתי נועז כל כך לעבור על דברי חבריי ולנהוג כדעתי. מכאן שהוא עצמו החמיר לגבי עצמו, אבל לכולי עלמא מותר.
הָתָם — לָא בָּעֵי לִיכָּא, הָכָא בָּעֵי לִיכָּא. הָכָא נָמֵי נֶיעְבֵּיד וְלָא לֵילֵךְ! הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: נוֹתֵן זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
הגמרא משיבה שיש הבחנה בין המקרים: שם, לצרכים רפואיים, אין צורך לכתוש אותו, ואילו כאן, לצורך ברית מילה, יש צורך לכתוש אותו. הגמרא שואלת: גם כאן, הבה נכין את התערובת אך לא נכתוש אותה. הגמרא משיבה: אכן כך הוא המנהג, וזהו מה שהמשנה מלמדת: הוא מניח את זה בפני עצמו ואת זה בפני עצמו, כלומר, מותר לו לערב את היין והשמן, אך אסור לו לכתוש אותם.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְסַנְּנִין אֶת הַחַרְדָּל בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁלּוֹ, וְאֵין מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: נוֹתְנִים בֵּיצָה בִּמְסַנֶּנֶת שֶׁל חַרְדָּל?
החכמים לימדו בנוגע למלאכה ביום טוב: אין מסננים חרדל במסננת שלו, ואין ממתיקים אותו בגחל. אמר אביי לרב יוסף: במה זה שונה ממה שלמדנו במשנה: מותר להניח ביצה במסננת של חרדל בשבת?
אֲמַר לֵיהּ: הָתָם — לָא מִיחְזֵי כְּבוֹרֵר, הָכָא — מִיחְזֵי כְּבוֹרֵר.
רב יוסף אמר לו: יש הבחנה בין המקרים, שכן שם, במקרה של הביצה, המעשה אינו נראה כברירה, ואילו כאן, במקרה של החרדל, המעשה נראה כברירה. סינון ביצה אינו מפריד אותה למעשה לחלקיה המרכיבים אותה. סינון חרדל כן.
וְאֵין מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת. וְהָתַנְיָא: מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּגַחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת, כָּאן בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ.
למדנו כי אין להמתיק את החרדל בגחל. הגמרא שואלת: והרי שנינו בברייתא: מותר להמתיקו בגחל. הגמרא משיבה: אין זו קושיה, שכן יש לחלק: שם, במקום שהדבר מותר, מדובר במקרה של גחל מתכת, שכן כיבוי גחלי מתכת אינו אסור מן התורה, ואילו כאן, במקום שהדבר אסור, מדובר במקרה של גחל עץ.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַאי שְׁנָא מִבִּישְׂרָא אַגּוּמְרֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר.
אביי אמר לרב יוסף: במה שונה הנחת חרדל על גחלים, שהיא אסורה, מהנחת בשר על גחלים, שהיא מותרת אפילו אם הגחלים כבות מן הדם הנוטף מן הבשר? רב יוסף אמר לאביי: שני המקרים אינם דומים, שכן שם, לגבי בשר, אי אפשר לעשות זאת בדרך אחרת, אבל כאן, לגבי חרדל, אפשר לעשות זאת בדרך אחרת.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מַהוּ לְגַבֵּן? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. מַאי שְׁנָא מִלִּישָׁה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא אֶפְשָׁר, הָכָא אֶפְשָׁר.
אביי אמר לרב יוסף: מהי ההלכה לגבי השאלה האם מותר לגבן גבינה ביום טוב? אמר לו: אסור. שאל אביי: במה שונה דבר זה מלישה של בצק, המותרת ביום טוב? רב יוסף אמר לו: שם, לגבי בצק, אי אפשר לאפות לחם לפני יום טוב, שכן לחם בן יום נחות מלחם טרי. לכן מותר ללוש בצק כדי לאפות לחם ביום טוב. כאן, לגבי גבינה, אפשר לגבן גבינה לפני יום טוב והיא לא תתקלקל כלל.
וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: גְּבִינָה בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא! הָכִי קָאָמְרִי: דַּאֲפִילּוּ גְּבִינָה בַּת יוֹמָא מְעַלְּיָא.
אביי הקשה על הבחנה זו: האם לא אמרו חכמי נהרדעא שגבינה בת יום אחד היא מעולה? אם כן, היה צריך להתיר לגבן גבינה ביום טוב. רב יוסף השיב: כך הם אומרים: אפילו גבינה בת יום אחד היא מעולה; אולם גבינה שהתיישנה זמן רב יותר טובה יותר. לכן, הם לא התירו לגבן גבינה ביום טוב, שכן אין בכך צורך ליום טוב.
אֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי חָלוּק דְּיָנוֹקָא, לַפְּכֵיהּ לְסִיטְרֵיהּ לְעִילַּאי, דִּילְמָא מִידְּבִיק גִּרְדָּא מִינֵּיהּ, וְאָתֵי לִידֵי כְּרוּת שׇׁפְכָה. אִימֵּיהּ דְּאַבָּיֵי עָבְדָא כִּיסְתָּא לְפַלְגָא. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי יָנוֹקָא דְּלֵית לֵיהּ חָלוּק — לַיְיתֵי בְּלִיתָא דְּאִית לֵיהּ שִׂיפְתָּא, וְלִיכְרְכֵיהּ לְשִׂיפְתָּא לְתַתַּאי, וְעָיֵיף לֵיהּ לְעִילַּאי.
למדנו במשנה: ואין בשבת עושין חלוק להניח על המילה כתחבושת לכתחילה. אמר אביי: אמי, למעשה אומנתו שגידלה אותו, אמרה לי: לגבי אותו חלוק, המונח כתחבושת על המילה של תינוק, יניחוהו בצד העליון והחוטים למטה, שמא חוט ממנו יידבק למקום המילה ויגרום לתינוק להיות בעל שופכה כרותה. הגמרא מספרת כי אמו של אביי הייתה עושה חלוק שכיסה חצי ממקום המילה כדי שלא יינזק ממגע עם החוטים היוצאים משפת החלוק. אמר אביי: אם אין לתינוק זה חלוק להניח על מקום המילה, יביאו בגד בלוי עם שוליים, ויכפלו את השוליים תחתיו, ויקפלו את הבגד מעל, כדי שהחוטים מן הבגד הבלוי לא יידבקו לפצע.
וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא יְדִיעַ מַפַּקְתֵּיהּ, לְשַׁיְיפֵיהּ מִישְׁחָא וְלוֹקְמֵיהּ לַהֲדֵי יוֹמָא, וְהֵיכָא דְּזִיג — לִיקְרְעֵיהּ בִּשְׂעָרְתָּא שְׁתִי וָעֵרֶב. אֲבָל בִּכְלִי מַתָּכוֹת — לָא, מִשּׁוּם דְּזָרֵיף. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא מָיֵיץ, מֵיקַר [הוּא] דְּקָר פּוּמֵּיהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לַיְתוֹ כָּסָא גּוּמְרֵי, וְלַינְקְטֵיהּ לֵיהּ לַהֲדֵי פּוּמֵּיהּ, דְּחָיֵים פּוּמֵּיהּ וּמָיֵיץ. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא מִנַּשְׁתֵּים — לִינְפְּפֵיהּ בְּנָפְווֹתָא וּמִנַּשְׁתֵּים.
ואביי גם אמר: אמי אמרה לי: במקרה של תינוק שמקום היציאה שלו, כלומר פי הטבעת, אינו ידוע, מפני שהוא מכוסה בעור, יש לשפשף אותו בשמן ולהעמידו מול אור היום. ובמקום שבו הוא נראה שקוף, יש לקרוע אותו ברוחב גרגר שעורה לאורך ולרוחב. אולם, אין לקרוע אותו בכלי מתכת, מפני שהוא גורם לזיהום ולנפיחות. ואביי אמר שאמי אמרה לי: אם תינוק מסרב לינוק, הרי זה מפני שפיו קר והוא אינו מסוגל לינוק. מהי תרופתו? יביאו כוס של גחלים ויניחו אותה ליד פיו, כדי שפיו יתחמם והוא יינק. ואביי אמר שאמי אמרה לי: תינוק שאינו מטיל שתן, יש להניחו בנפה ולנער אותו, והוא יטיל שתן.
וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּלָא מְעַוֵּי — לַיְתוֹ סִילְתָּא דְאִימֵּיהּ וְלִישְׁרְקֵיהּ עִילָּוֵיהּ, וּמְעַוֵּי. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּקַטִּין, לַיְיתוֹ לְסִילְתָּא דְאִימֵּיהּ, וְלִישְׁרְקֵיהּ עִילָּוֵיהּ מִקּוּטְנָא לְאוּלְמָא. וְאִי אַלִּים — מֵאוּלְמָא לְקוּטְנָא. וְאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: הַאי יָנוֹקָא דְּסוּמָּק — דְּאַכַּתִּי לָא אִיבְּלַע בֵּיהּ דְּמֵיהּ — לִיתָּרְחוּ לֵיהּ עַד דְּמִיבְּלַע בֵּיהּ דְּמֵיהּ, וְלִימְהֲלוּהּ. דְּיָרוֹק, דְּאַכַּתִּי לָא נְפַל בֵּיהּ דְּמֵיהּ — לִיתָּרְחוּ עַד דְּנָפֵל בֵּיהּ דְּמֵיהּ, וְלִימְהֲלוּהּ.
ואמר אביי: האומנת שלי אמרה לי: אם תינוק אינו נושם, יביאו את השליה של אמו ויניחו את השליה עליו, והתינוק ינשום. ואמר אביי שאמי אמרה לי: אם תינוק קטן מדי, יביאו את השליה של אמו וישפשפו את התינוק בה מן הקצה הצר אל הקצה הרחב של השליה. ואם התינוק חזק, כלומר גדול מדי, ישפשפו את התינוק מן הקצה הרחב של השליה אל הקצה הצר. ואמר אביי שאמי אמרה לי: אם תינוק אדום, הרי זה מפני שהדם עדיין לא נבלע בו. במקרה כזה, ימתינו עד שדמו ייבלע ואז ימולו אותו. וכן, אם תינוק חיוור ודמו עדיין לא נכנס בו, ימתינו עד שדמו ייכנס בו ואז ימולו אותו.
דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי נָתָן: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִכְרַכֵּי הַיָּם, וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי, הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא אָדוֹם. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּבָּלַע בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ עַד שֶׁנִּבְלַע בּוֹ דָּמוֹ, וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.
כפי שנלמד בברייתא, רבי נתן אמר: פעם אחת הלכתי לערי החוף, ובאה לפניי אישה אחת שמלה את בנה הראשון והוא מת, והיא מלה את בנה השני והוא מת, ומאחר שחששה למול את השלישי מפני החשש שמא ימות אף הוא, הביאה אותו לפניי. ראיתי שהוא אדום. אמרתי לה: המתיני עד שדמו ייבלע בו. היא המתינה עד שדמו נבלע בו ואז מלה אותו, והוא חי. והיו קוראים לו נתן הבבלי על שמי.
שׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרוֹק. הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ, וְהִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין שְׁמוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.
רבי נתן הוסיף וסיפר: בפעם אחרת הלכתי למדינת קפדוקיה, ואישה אחת באה לפניי אשר מלה את בנה הראשון והוא מת, והיא מלה את בנה השני והוא מת. מאחר שחששה למול את השלישי מפני החשש שגם הוא ימות, הביאה אותו לפניי. ראיתי שהוא חיוור. הסתכלתי בו ולא ראיתי בו את דם הברית, כלומר, היה לו חוסר דם. אמרתי לה: המתיני עד שייכנס בו דם. והיא המתינה ואז מלה אותו, והוא חי. והיו קוראים את שמו נתן הבבלי על שמי.