אַפִּיקְטְוִיזִין בַּשַּׁבָּת. וְרַב שֵׁשֶׁת: הָתָם — לָאו אוֹרְחֵיהּ, הָכָא — אוֹרְחֵיהּ.
אפיקטויזין, סם לגרימת הקאה, בשבת. ככל הנראה, פעולות הקשורות לטיפול בגוף בשבת אסורות. ורב ששת מסביר: שם, לגבי סם לגרימת הקאה, שתיית אותו מכל סיבה שאינה רפואית היא בלתי רגילה. כאן, יישור איבריו של תינוק הוא התנהגות רגילה שאינה נעשית אך ורק למטרות רפואיות.
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דִּתְנַן: מַחַט שֶׁל יָד — לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ! וְרַב נַחְמָן: הָתָם — פְּקִיד, הָכָא — לָא פְּקִיד.
רב ששת אמר: מנין אני אומר שזו היא ההלכה? כפי שלמדנו במשנה: מותר ליטול מחט יד רגילה כדי להוציא בה קוץ. לכאורה, מותרות פעולות רפואיות מסוימות ואין לחשוש שהן דומות להשלמת מלאכתו של כלי. ורב נחמן מקשה: אין זו ראיה, שכן שם, הקוץ מופקד בלבד בעור ואינו חלק אורגני מן הגוף. הוצאת גוף זר מן הגוף אינה מחוללת שינוי יסודי בגוף. כאן, במקרה של יישור האיברים, אין זה רק טיפול בגוף זר המופקד בגוף; אלא יש בכך יצירת שינוי יסודי בגוף עצמו, שהוא גם מעשה רפואה וגם דבר הדומה להשלמת מלאכת הייצור.
מַתְנִי׳ קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֵשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ — מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְאִם לָאו — אֵין מְקַבֵּל טוּמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — נִיטָּל בַּשַּׁבָּת.
משנה:קנה המשמש להפיכת זיתים באגודה, אם יש בראשו קשר דמוי פקק, הרי הוא יכול לקבל טומאה ככלי, ואם לאו, אינו יכול לקבל טומאה, מפני שאינו כלי. בין כך ובין כך, מותר לטלטלו בשבת לצורך שימוש מותר.
גְּמָ׳ אַמַּאי? פְּשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ הוּא, וּפְשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ אֵינָן מְקַבְּלִין טוּמְאָה, מַאי טַעְמָא? — דּוּמְיָא דְּשַׂק בָּעֵינַן. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַפֵּךְ בְּזֵיתִים הוֹפְכוֹ וְרוֹאֶה בּוֹ.
גמרא: הגמרא שואלת: מדוע קנה זה יקבל טומאה? הרי הוא בכלל כלי עץ פשוטים שאין להם בית קיבול, והכלל הקובע במקרה זה הוא: כלי עץ פשוטים אינם מקבלים טומאה. מה הטעם לכך? אנו צריכים חפץ הדומה לשק. דיני הטומאה נלמדים מן השק הנזכר בתורה כדוגמה לפריט שיכול לקבל טומאה. אם אין לו בית קיבול, אינו דומה לאותו שק ולכן אינו יכול לקבל טומאה. כדי להסביר הלכה זו, הגמרא מביאה את מה שנשנה בברייתאבשם רבי נחמיה: בשעה שאדם מהפך את הזיתים בקנה, הוא מהפך את הקנה ומביט לתוכו. יש חלל קטן בקצה הקנה סמוך לפרק. הוא מביט שם כדי לברר אם התמלא בשמן, דבר המעיד שהזיתים מוכנים להינתן בבית הבד. אותו חלל הוא סוג של בית קיבול קטן, ההופך את הקנה לראוי לקבל טומאה.
מַתְנִי׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין, חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.
משנה:רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלים בשבת חוץ ממסור גדול ולהב המחרשה. מאחר שהם צריכים להיות חדים ומוכנים לשימוש ויש חשש שיינזקו, אדם מסיח אותם מדעתו ואין להשתמש בהם לכל מטרה אחרת.
גְּמָ׳ אָמַר רַב נַחְמָן: הַאי אוּכְלָא דְקַצָּרֵי — כְּיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה דָּמְיָא.
גמרא:רב נחמן אומר: ממטרה של כובס נחשבת כמו להב של מחרשה. טלטולה אסור בשבת, משום שאדם מקצה אותה משימוש מחשש שמא תינזק.
אָמַר אַבָּיֵי: חַרְבָּא דְאוּשְׁכָּפֵי וְסַכִּינָא דְאַשְׁכָּבְתָּא וַחֲצִינָא דְנַגָּרֵי — כְּיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה דָּמֵי.
אביי אומר: סכין של סנדלר, וסכין של קצב, ומקצוע של נגר נחשבים כמו להב של מחרשה, משום שבעליהם מייחדים אותם ואינם משתמשים בהם מחשש שמא יינזקו.
תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה כֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת: מִקְצוֹעַ שֶׁל דְּבֵילָה, וְזוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן שֶׁל קְדֵרָה, וְסַכִּין קְטַנָּה שֶׁעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן. הִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִן מַסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.
החכמים לימדו בתוספתא: בתחילה היו אומרים שרק שלושה כלים מותר לטלטל בשבת: סכין לחיתוך עוגת תאנים מיובשות, וכף ומזלג משולבים (ge’onim) לנקות את הלכלוך [zuhama listeran] של סיר, וסכין קטנה שנמצאת על השולחן. כל אחד מן הפריטים הללו נדרש לאכילה וניתן להשתמש בו, והיה אסור לטלטל כל כלי אחר. אולם במשך הדורות, כאשר הרבנים ראו שעם ישראל מקפיד בשמירת איסורי שבת, הם התירו, ואז התירו שוב, ואז התירו שוב, עד שאמרו במשנה האחרונה: כל הכלים מותר לטלטל בשבת חוץ ממסור גדול ולהב המחרשה.
מַאי הִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ?
הגמרא שואלת: מה הם השלבים המתוארים בתוספתא: התירו, ושוב התירו, ושוב התירו?
אֲמַר אַבָּיֵי: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ — אִין, לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — לָא. וַעֲדַיִין בְּיָדוֹ אַחַת — אִין, בִּשְׁתֵּי יָדָיו — לָא, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
אביי אומר: בתחילה, התירו לטלטל כלי שמלאכתו העיקרית להיתר, לצורך שימוש בו עצמו כדי לעשות מעשה מותר. ואחר כך התירו לטלטל כלי שמלאכתו העיקרית להיתר, לצורך ישיבה במקומו או שימוש במקומו. ואחר כך התירו לטלטל כלי שמלאכתו העיקרית לאיסור, לצורך שימוש בו עצמו כדי לעשות מעשה מותר, כן; אולם, לצורך שימוש במקומו, לא. ועדיין, כלים שאפשר לאחוז בהם באחת מידיו, כן, מותר לטלטלם; אולם כלים שאפשר לאחוז בהם רק בשתי ידיו, לא, אין מטלטלים אותם, כדי לציין שיש איסור לטלטל פריטים מסוימים. איסור זה נשאר בתוקפו עד שאמרו: כל הכלים ניטלים בשבת, ואפילו אלה שאפשר לאחוז בהם רק בשתי ידיים.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִכְּדֵי ״הִתִּירוּ״ קָתָנֵי, מַה לִּי לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ, מַה לִּי לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶיתֵּר בֵּין לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּבֵין לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ מֵחַמָּה לַצֵּל. וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְאִיסּוּר, לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ וּלְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ — אִין, מֵחַמָּה לַצֵּל — לָא. וַעֲדַיִין, בְּאָדָם אֶחָד — אִין, בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם — לָא, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, אֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
רבא אמר לו: הרי שנינו בתוספתא: התירו, מה אכפת לי אם הוא לצורך שימוש בכלי עצמו, ומה אכפת לי אם הוא לצורך שימוש במקומו; למה להכניס הבחנות שלא נאמרו במפורש בתוספתא? אלא, רבא אמר שיש לפרש כך: בתחילה התירו לטלטל כלי שעיקר מלאכתו היא לשימוש מותר, בין לצורך הכלי עצמו ובין לצורך ישיבה או שימוש במקומו. ואחר כך התירו לטלטל אותו מן החמה לצל. ואחר כך התירו לטלטל כלי שעיקר מלאכתו היא לשימוש אסור, בין לצורך הכלי עצמו ובין לצורך ישיבה או שימוש במקומו, כן; אולם לטלטל אותו מן החמה לצל, לא, לא התירו. ועדיין, כלים שניתן לשאתם בידי אדם אחד, כן, מותר לטלטלם; אולם כלים שניתן לשאתם רק בידי שני אנשים, לא, אין מטלטלים אותם. איסור זה נשאר בעינו עד שאמרו: כל הכלים ניטלים בשבת, ואפילו אלה שניתן לשאתם רק בידי שני אנשים.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: מְדוֹכָה, אִם יֵשׁ בָּהּ שׁוּם — מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ, וְאִם לָאו — אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — מֵחַמָּה לַצֵּל. אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם קִצֵּב עָלָיו בָּשָׂר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ? הָכָא נָמֵי מֵחַמָּה לַצֵּל.
אביי הקשה על דעתו של רבא ממה ששנינו: לגבי מכתשת, אם יש בה שום, מותר לטלטלה בשבת, ואם לאו, אסור לטלטלה בשבת. לפי דעתו של רבא שכל הכלים ניטלים, מדוע אסור לטלטל את המכתשת? רבא השיב: במאי עסקינן הכא? אנו עוסקים במקרה של טלטול המכתשת מן החמה לצל. אביי הקשה על דעתו של רבא ממה ששנינו: בית שמאי ובית הלל מסכימים שאם חתך עליה בשר לצורך יום טוב, שאז אסור לטלטלה מפני שאין בה עוד צורך ביום טוב. לפי דעתו של רבא, כל הכלים ניטלים. השיב לו: כאן נמי, אנו עוסקים במקרה של טלטול המכתשת מן החמה לצל.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בִּימֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, דִּכְתִיב: ״בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דּוֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵימוֹת״.
רבי חנינא אמר: משנה זו נשנתה בימי נחמיה בן חכליה, תקופה שבה נגזרו גזירות חמורות רבות בנוגע לאיסורי שבת, כפי שנאמר: "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות של תבואה ומעמיסים אותן על חמורים; וכן יין, ענבים, תאנים וכל משא אשר מביאים לירושלים ביום השבת. ואעיד בהם ביום מכרם ציד" (נחמיה יג:טו). מאחר שהעם נהג בקדושת השבת בזלזול, נחמיה תיקן חומרות רבות בנוגע לכל ההלכות של שבת כדי לחנך את העם לשמור שבת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קָנִין, וּמַקְלוֹת, גְּלוּסְטְרָא, וּמְדוֹכָה — כּוּלָּן קוֹדֶם הַתָּרַת כֵּלִים נִשְׁנוּ.
רבי אלעזר אמר: המשניות העוסקות בנושאים של מקלות, מוטות, הקצה העבה [גלוסטרא] של הבריח במנעול דלת, ומכתש — כולן נשנו לפני ההיתר לטלטל כלים בשבת. באותו זמן, טלטול רוב הכלים עדיין היה אסור, ורק מספר קטן של כלים שעיקר שימושם היה לשימוש מותר הותרו בטלטול. הגמרא מביאה את המשניות הרלוונטיות.
קָנִין — דִּתְנַן: לֹא סִידּוּר הַקָּנִין וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
מוטות: מוטות זהב הונחו בין כיכרות לחם הפנים במקדש כדי לתמוך בכיכרות ולאוורר אותן. באותו זמן, הזזת המוטות הייתה אסורה משום שנחשבו למוקצה, כפי שלמדנו במשנה: לא סידור המוטות ולא הזזתם דוחים את איסור המוקצה בשבת.
מַקְלוֹת — דִּתְנַן: מַקְלוֹת דַּקִּין חֲלָקִין הָיוּ שָׁם, וּמַנִּיחוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ, וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַנִּיחַ
ומקור העניין של מוטות הוא כפי שלמדנו במשנה: היו מוטות דקים וחלקים במקדש, ובכל ערב פסח אדם מניח את המוט על כתפו ועל כתף חברו, ותולה עליו את קרבן הפסח ומפשיט את עורו. ורבי אלעזר אמר: לגבי הארבעה עשר בניסן, היום שבו מקריבים את קרבן הפסח, שחל בשבת, לא היו משתמשים במוטות, כתזכורת בולטת לכך שזו שבת. אלא, אדם מניח