כל האחים צריכים לדאוג, שמא מותם מתקרב. וכן, אם אחד מחברי הקבוצה מת, כל הקבוצה צריכה לדאוג. יש אומרים שהדאגה גדולה ביותר אם הבכור מת. אם הוא, למרות מעלותיו, לא יכול היה להימנע מן העונש, ודאי שאחרים לא יינצלו. ויש אומרים שהדאגה גדולה ביותר אם הצעיר ביותר מת, משום שהפחות חשובים נענשים תחילה, ואולי זהו תחילתו של עונש לכל הקבוצה.

למדנו במשנה: וכל העושה מלאכות בדרך מקלקלת בשבת פטור. רבי אבהו שנה ברייתא זו לפני רבי יוחנן: כל העושה מלאכות בדרך מקלקלת בשבת פטור, חוץ ממי שעושה חבורה או מבעיר אש. רבי יוחנן אמר לו: צא שנה את זה בחוץ. ברייתא זו אינה ראויה לדיון בבית המדרש. הדעה המחייבת על עשיית חבורה או הבערת אש בשבת אינה הלכה מקובלת ויש להתעלם ממנה. ואם תרצה לומר שזו ברייתא לגיטימית, מי שעושה חבורה יהיה חייב רק במקרה שבו הוא צריך את הדם לתת לכלבו, ומי שמבעיר אש יהיה חייב רק במקרה שבו הוא צריך את אפרה.

הגמרא שואלת: כיצד יכול היה רבי אבהו ללמד ברייתא זו? הרי למדנו במפורש במשנה: כל העושה מלאכות בדרך השחתה בשבת פטור, ובכלל זה מי שעושה חבורה או מי שמבעיר אש. הגמרא משיבה: לשיטתו, המשנה היא בהתאם לשיטתו של רבי יהודה, המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואילו הברייתא היא בהתאם לשיטתו של רבי שמעון, הפוטר במקרה זה. הגמרא מסבירה: מה הטעם שרבי שמעון מחייב את מי שעושה חבורה או מבעיר אש בשבת אף על פי שאלו מעשים של קלקול? מן העובדה שפסוק היה נצרך להתיר מילה בשבת, מכלל, שבדרך כלל, העושה חבורה חייב. אילו עשיית חבורה לא הייתה אסורה בשבת, לא היה צורך להתיר מילה.

בדומה לכך, מן העובדה שהתורה אסרה להבעיר אש בשבת אפילו לעניין הוצאתה להורג בשריפה של בת כהן שזינתה, הסק מכך שבאופן כללי, מי שמבעיר אש בשבת חייב.

הגמרא שואלת: וכיצד משיב רבי יהודה על ראיה זו? הגמרא משיבה: שם, זהו מקרה של מלאכה מתקנת בהתאם להסברו של רב אשי. שכן רב אשי אמר: מה ההבדל יש לי בין תיקון הילד על ידי מילה לבין תיקון כלי? שניהם מעשים מתקנים. ומה ההבדל יש לי בין בישול פתילת עופרת, שכן פתילת עופרת מותכת הייתה נשפכת לגרונו של הנידון למיתה בשריפה, לבין בישול עשבים ששימשו להפקת צבעים במשכן? התורה דיברה על מקרים אלה במיוחד משום שהם מתקנים, ואין ללמוד מהם דבר לגבי חיוב על עשיית מלאכות מקלקלות.

למדנו במשנה: השיעור הקובע חיוב למי שמלבין ולמלאכות אסורות דומות הוא מלוא רוחב סיט כפול. רב יוסף היה מדגים את רוחבו של סיט כפול בכך שהיה מצביע על המרחק שבין האצבע לאמה ומורה לנוכחים להכפיל את השיעור. רבי חייא בר אמי היה מדגים באופן פשוט, שכן חישב שהמרחק שבין האגודל לאצבע שווה לסיט כפול.

משנה:רבי יהודה אומר: הצד ציפור לתוך ארון או כלוב, והצד צבי לתוך בית חייב. וחכמים אומרים: אינו חייב על צידת ציפור לתוך ארון