Drashot AI Logo
וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם — חַיָּיב. וְהָתְנַן פָּטוּר! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּבָעֵי זַיּוֹנֵי, הָא דְּלָא בָּעֵי זַיּוֹנֵי.
והצליח לכתוב שתי אותיות, הוא חייב. הגמרא שואלת: האם לא למדנו במשנה שאדם פטור במקרה זה? הגמרא משיבה: אין זו קושיה: אותו מקרה שבו למדנו שהוא פטור מתייחס למקרה שבו האותיות זקוקות לכתרים. זה מתייחס למקרה שבו אינן זקוקות לכתרים, והוא חייב. אם לאותיות כבר הייתה העיטור הנדרש שלהן ואדם הפריד ביניהן, הרי זה כאילו כתב שתי אותיות.
כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתִירָה מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: מִנַּיִן לִלְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ״ — אָב נְתַתִּיךָ לָאוּמּוֹת, בָּחוּר נְתַתִּיךָ בָּאוּמּוֹת, הֲמוֹן חָבִיב נְתַתִּיךָ בָּאוּמּוֹת, מֶלֶךְ נְתַתִּיךָ לָאוּמּוֹת, וָתִיק נְתַתִּיךָ בָּאוּמּוֹת, נֶאֱמָן נְתַתִּיךָ לָאוּמּוֹת.
למדנו במשנה: אם אדם כתב אות אחת כנוטריקון המייצג מילה שלמה, רבי יהושע בן בתירא מחייב אותו להביא קרבן חטאת, וחכמים פוטרים אותו. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: מנין שלשון נוטריקון משמשת בתורה? שנאמר: "ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך" (בראשית יז:ה). הפסוק עצמו מכווץ את אב המון לאברהם [אברהם]. והמילים אב המון עצמן מתפרשות כנוטריקון: עשיתיך אב [אב] לגויים, עשיתיך בחור [בחור] בגויים, עשיתיך חביב [חביב] בגויים, עשיתיך מלך [מלך] לגויים, עשיתיך ותיק [ותיק] לגויים, עשיתיך נאמן [נאמן] לגויים.
רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: ״אָנֹכִי״, נוֹטָרִיקוֹן: אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית. רַבָּנַן אָמְרִי: אֲמִירָה נְעִימָה כְּתִיבָה יְהִיבָה. אִיכָּא דְּאָמְרִי ״אָנֹכִי״ לְמַפְרֵעַ: יְהִיבָה כְּתִיבָה נֶאֱמָנִין אֲמָרֶיהָ.
רבי יוחנן עצמו אמר שהמילה אנכי הפותחת את עשרת הדיברות היא ראשי תיבות של: אני עצמי כתבתי ונתתי [ana nafshi ketivat yehavit]. וחכמים אמרו שזהו ראשי תיבות של: אמירה נעימה נכתבה וניתנה [amira ne’ima ketiva yehiva]. יש אומרים שאת המילה אנכי אפשר לפרש למפרע: ניתנה, נכתבה, אמרותיה נאמנות [yehiva ketiva ne’emanim amareha].
דְּבֵי רַבִּי נָתָן אָמְרִי: ״כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי״ — יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כַּרְמֶל״ — כַּר מָלֵא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: ״וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת״, נוֹטָרִיקוֹן: נוֹאֵף הוּא, מוֹאָבִי הוּא, רוֹצֵחַ הוּא, צוֹרֵר הוּא, תּוֹעֵבָה הוּא.
בית מדרשו של רבי נתן אמר שיש ראשי תיבות נוספים בתורה. בפסוק: "ויאמר מלאך ה' אליו: על מה הכית את אתונך זה שלוש רגלים? הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי" (במדבר כ"ב:ל"ב). ירט הוא ראשי תיבות של: האתון יראה [יָרְאָה], ראתה [רָאֲתָה], ונטתה [נָטְתָה]. בית מדרשו של רבי ישמעאל לימד: המילה כרמל בפסוק: "ולחם וקלי וכרמל" (ויקרא כ"ג:י"ד) פירושה: כר מלא, [כר מלא], כלומר, הזרע ממלא את השיבולת. רב אחא בר יעקב אמר בדברי דוד המלך: "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים, והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים" (מלכים א' ב':ח'). המילה נמרצת היא ראשי תיבות של: נואף [נואף], מואבי [מואבי], רוצח [רוצח], צורר [צורר], תועבה [תועבה].
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק״ — נְכוֹנִים אֲנַחְנוּ, צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ, טְהוֹרִים אֲנַחְנוּ, דַּכִּים אֲנַחְנוּ, קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ.
רב נחמן בר יצחק אמר שיש ראשי תיבות נוספים בתורה: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק" (בראשית מד:טז), שהם ראשי תיבות של: אנחנו נכונים, אנחנו צדיקים, אנחנו טהורים, אנחנו דכים, אנחנו קדושים.
מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
משנה: באשר למי שכותב שתי אותיות בשבת בשתי העלמות נפרדות, המופרדות על ידי ידיעה שהיום שבת, וכותב אות אחת בבוקר ואות אחת אחר הצהריים, רבן גמליאל מחייב אותו להביא קרבן חטאת כאדם שעשה בשוגג מלאכה אסורה שלמה, וחכמים פוטרים אותו.
גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי יֵשׁ יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר.
גמרא: הגמרא שואלת: לגבי במה הם חולקים? רבן גמליאל סבור: אין ידיעה לחצי שיעור. אין אדם חייב להביא קרבן על חצי שיעור; לפיכך, העובדה שנודע לו בין עשיית שני חצאי המלאכה האסורה אינה בעלת משמעות. ידיעתו אינה מבדילה בין מעשה אחד של כתיבת אות לבין המעשה השני של כתיבת אות לעניין החיוב להביא קרבן חטאת. וחכמים סבורים: יש ידיעה לחצי שיעור. אם אדם נודע לו על עבירתו בין שני חלקי המלאכה האסורה, כל חלק בפני עצמו נחשב נפרד מן האחר, ושני חצאי המלאכה האסורה אינם מצטרפים יחד כדי ליצור חיוב.


הדרן עלך הבונה

מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִילָּה וְאַחַת עַל הָאָרִיג — חַיָּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בַּתְּחִילָּה בֵּין בַּסּוֹף — שִׁיעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין. הָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי בָתֵּי נִירִין בַּנִּירַיִם, בַּקֵּירוֹס, בַּנָּפָה, בַּכְּבָרָה וּבַסַּל — חַיָּיב. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת.
משנה:רבי אליעזר אומר: האורג בשבת חייב להביא קרבן חטאת אם ארג שלושה חוטים בתחילה של דבר חדש, או אם הוא מוסיף חוט אחד לבד ארוג קיים. וחכמים אומרים: בין בתחילה ובין בסוף, שיעורו לחיוב הוא שני חוטים. העושה שני בתי נירין, כלומר, קושר את חוטי השתי, ומחבר אותם אל או אל הנירין או אל הקירוס, שיתבארו בגמרא, בנפה, בכברה או בסל, חייב משום עשיית בתי נירין. והתופר חייב אם תפר שתי תפירות. והקורע חייב אם קרע בד במידה מספקת כדי לתפור שתי תפירות כדי לתקנו.
גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק תָּנֵי: ״שְׁתַּיִם״. וְהָאֲנַן תְּנַן: ״שָׁלֹשׁ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּאַלִּימֵי, הָא בְּקַטִּינֵי. אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא, וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא. אָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא: אַלִּימֵי — תְּלָתָא לָא סָתְרִי, תְּרֵי סָתְרִי. קַטִּינֵי — תְּרֵי נָמֵי לָא סָתְרִי. וְאָמְרִי לַהּ לְהַאי גִּיסָא: קַטִּינֵי — תְּלָתָא יְדִיעִי, תְּרֵי לָא יְדִיעִי. אַלִּימֵי — תְּרֵי נָמֵי יְדִיעִי.
גמרא:כאשר רבי יצחק בא מארץ ישראל לבבל, הוא לימד שרבי אליעזר אמר: שני חוטים הם השיעור הקובע חיוב על תחילת אריגה. הגמרא שואלת: האם לא למדנו שלושה במשנה? הגמרא משיבה: אין זה קשה, משום שמקור זה מתייחס לחוטים עבים ואותו מקור מתייחס לחוטים דקים. יש אומרים כך, שאדם חייב כאשר הוא אורג שני חוטים עבים, ויש אומרים כך, שאדם חייב כאשר הוא אורג שני חוטים דקים. הגמרא מפרטת: יש אומרים כך: מי שאורג חוטים עבים, שלושה חוטים לא ייפרמו, אבל שניים ייפרמו. לגבי חוטים דקים, גם שניים לא ייפרמו. ויש אומרים כך: מי שאורג חוטים דקים, שלושה חוטים ניכרים, שניים אינם ניכרים. לגבי חוטים עבים, גם שניים ניכרים.
תַּנְיָא: הָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִילָּה וְאֶחָד עַל הָאָרִיג — חַיָּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין בַּתְּחִילָּה בֵּין בַּסּוֹף — שִׁיעוּרָן שְׁנֵי חוּטִין. וּבַשָּׂפָה — שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְאוֹרֵג צִלְצוֹל קָטָן, שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין. וְהָאוֹרֵג שְׁלֹשָׁה חוּטִין בַּתְּחִילָּה וְאֶחָד עַל הָאָרִיג חַיָּיב, סְתָמָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
כך לימדו בברייתא: האורג שלושה חוטים בתחילה או חוט אחד על בד ארוג קיים חייב. וחכמים אומרים: בין בתחילה ובין בסוף, שיעורו לחיוב הוא שני חוטים. ואם ארג אדם שפה בחוט או בצבע השונים מן הבגד המקורי, הרי הוא חייב משום אריגה של שני חוטים על רוחב שלושה בתי נירין, כלומר, שלושה חוטי השתי. מדוע חייבים במקרה זה? למה הדבר דומה? הוא דומה לאריגת אבנט קטן שבו אורגים שני חוטים על רוחב שלושה בתי נירין, רוחב האבנט. וכאשר שנינו בברייתא: האורג שלושה חוטים בתחילה או חוט אחד על בד ארוג קיים חייב, אותה ברייתא סתמית היא כשיטת רבי אליעזר.
תַּנְיָא אִידַּךְ: הָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין עַל הַגַּס? וְעַל הָאִימְרָא — חַיָּיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֶחָד. וּבַשָּׂפָה, שְׁנֵי חוּטִין בְּרוֹחַב שְׁלֹשָׁה בָתֵּי נִירִין — חַיָּיב. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לְאוֹרֵג צִלְצוֹל קָטָן שְׁנֵי חוּטִין עַל רוֹחַב שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי נִירִין: וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין עַל הַגַּס וְעַל הָאִימְרָא חַיָּיב — סְתָמָא כְּרַבָּנַן.
נלמד בברייתא אחרת: האוֹרֵג שני חוטים בבגד גדול או בשפת הבגד לצד הערב בשבת חייב. רבי אליעזר אומר: חייבים אפילו אם ארג חוט אחד. ועל הקצה של השתי, האורג שני חוטים על פני רוחב של שלושה בתי נירין חייב. למה הדבר דומה? הרי זה דומה לאריגת אבנט קטן שבו אורגים שני חוטים על פני רוחב של שלושה בתי נירין. הגמרא מעירה: כאשר נשנה בברייתא: האוֹרֵג שני חוטים בבגד גדול או בשפה חייב, אותה ברייתא סתמית היא בהתאם לדעתם של חכמים.
הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין כּוּ׳. מַאי בַּנִּירַיִם? אָמַר אַבָּיֵי: תַּרְתֵּי בְּבַת נִירָא וַחֲדָא בְּנִירָא. בְּקֵירוֹס. מַאי בְּקֵירוֹס? אָמַר רַב: מְצוֹבִיתָא.
למדנו במשנה כי העושה שני בתי נירין, ומחבר אותם אל או אל הנירין או אל הקירוס, חייב. הגמרא שואלת: מה פירוש אל הנירין? אמר אביי: קושר אדם שניים אל בתי הנירין, חוט השתי, ואת האחד קושר אל המוט הרוחבי, החוט הנמשך ממוט האריגה. למדנו במשנה שאדם חייב על חיבור בתי הנירין אל הקירוס, והגמרא שואלת: מהו קירוס? אמר רב: הכוונה היא לשלבים, החלקים העולים ויורדים בנול קבוע ומקבילים למוט.
וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הָא תְּנֵינָא בַּאֲבוֹת מְלָאכוֹת: וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: ״וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת״, קָתָנֵי נָמֵי הַתּוֹפֵר. וְהַקּוֹרֵעַ. הָא נָמֵי תְּנֵינָא בַּאֲבוֹת מְלָאכוֹת! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא, הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ, מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי [הַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת].
וגם למדנו במשנה כי התופר בשבת חייב אם תפר שתי תפירות. הגמרא שואלת: הרי כבר למדנו זאת ברשימת אבות המלאכות: והתופר שתי תפירות חייב. הגמרא משיבה: מאחר שהמשנה רצתה ללמד בסיפא: והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, היא לימדה גם את ההלכה של התופר. והקורע, האם לא גם למדנו זאת במשנה המונה את רשימת אבות המלאכות? מאחר שהמשנה רצתה ללמד הלכה חדשה בסיפא, והיא: הקורע בחמתו או על מתו, לפיכך היא גם לימדה את ההלכה של התופר שתי תפירות.
וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
באשר למה שלמדנו במשנה: והקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הגמרא שואלת: היכן אתה מוצא מקרה שבו יש צורך לקרוע בגד כדי לתפור אותו?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria