מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד — חַיָּיב. כָּתַב בִּדְיוֹ בְּסַם בְּסִיקְרָא בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִינְקָס וְהֵן נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — חַיָּיב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ — חַיָּיב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
משנה:הכותב שתי אותיות בשבת בהעלם אחד חייב. החומרים הבאים המשמשים כדיו מבוארים בגמרא. אדם חייב אם כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס [קומוס], או בקנקנתום [קנקנתום] או בכל דבר שהוא רושם. אם כתב על שתי כותלי הבית היוצרות זווית, או על שני חלקים של לוח כתיבה, ושני הדברים נקראים יחד, חייב. הכותב על בשרו בשבת חייב. אם אדם שורט אותיות על בשרו בשבת בשגגה, רבי אליעזר מחייב אותו להביא קרבן חטאת, וחכמים פוטרים אותו.
כָּתַב בְּמַשְׁקִין בְּמֵי פֵּירוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים וּבְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים — פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ בְּרַגְלוֹ בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב, וּכְתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב, נִתְכַּוֵּון לִכְתּוֹב חֵי״ת וְכָתַב שְׁתֵּי זַיְינִין, אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַּפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן — רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
אם אדם כתב בנוזלים או במיץ פירות, או אם צייר אותיות באבק דרכים, באבק סופרים שמשתמשים בו לייבוש הדיו, או בכל חומר שבו הכתיבה אינה מתקיימת, הוא פטור. וכן, אם כתב כשהוא אוחז את הקולמוס על גב ידו, ברגלו, בפיו, או במרפקו; אם כתב רק אות אחת, אפילו אם הייתה סמוכה לכתיבה אחרת שהייתה קיימת קודם; או אם כתב על גבי כתיבה אחרת; אם התכוון לכתוב את האות ח ובמקום זאת כתב את שני חלקי הח כשתי אותיות ז; אם כתב אות אחת על הקרקע ואחת על קורה; אם כתב אות אחת על שני קירות של בית, או על שני חלקים של לוח כתיבה שאינם נקראים יחד, הוא פטור. אם כתב אות אחת כקיצור המייצג מילה שלמה, רבי יהושע בן בתירא מחייב אותו להביא קרבן חטאת, וחכמים פוטרים אותו.
גְּמָ׳ דְּיוֹ — דְּיוֹתָא. סַם — סַמָּא. סִקְרָא — אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סְקַרְתָּא שְׁמָהּ. קוֹמוֹס — קוֹמָא. קַנְקַנְתּוֹם — אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל: חַרְתָּא דְאוּשְׁכָּפֵי.
גמרא: הגמרא מגדירה את המונחים שבהם השתמשה המשנה. דיו היא דיותא העשויה מפיח. סם הוא סמא, שהוא ארסן בעל גוון צהבהב. סיקרא, אמר רבה בר בר חנה: בארמית קוראים לה סיקרתא והיא צבע אדום על בסיס עופרת. קומוס הוא קומא בארמית, והוא דיו העשוי מגומי ערביק משרף של עץ. קנקנתום, אמר רבה בר בר חנה ששמואל אמר: זהו החומר השחור שמשתמשים בו הסנדלרים, גופרת נחושת.
וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי הָא דְתָנֵי רַבִּי חֲנַנְיָא: כְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא — כָּשֵׁר. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּתָבוֹ בַּאֲבָר בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר — כָּשֵׁר.
וגם למדנו במשנה שהכותב בכל דבר העושה רושם חייב. הגמרא שואלת: מה באה אמירה זו לרבות? הגמרא משיבה: היא באה לרבות את מה שלימד רבי חנניה לגבי כתיבת גט: אם כתב אותו במיץ של הפרי הנקרא תריא, או במי עפצים במקום דיו, הרי זה כשר. וכן, רבי חייא לימד: אם כתב גט בעופרת, בפיח (גאונים), או במשחת נעליים, הרי זה כשר. מאחר שחומרים אלו משאירים רושם קבוע, הכותב בהם בשבת חייב.
הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ. תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: וַהֲלֹא בֶּן סָטָדָא הוֹצִיא כְּשָׁפִים מִמִּצְרַיִם בִּסְרִיטָה שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ? אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹטֶה הָיָה, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַשּׁוֹטִים. ״בֶּן סָטָדָא״? בֶּן פַּנְדִּירָא הוּא! אָמַר רַב חִסְדָּא: בַּעַל ״סָטָדָא״, בּוֹעֵל ״פַּנְדִּירָא״. בַּעַל פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה הוּא? אֶלָּא אִמּוֹ ״סָטָדָא״. אִמּוֹ מִרְיָם מְגַדְּלָא שְׂעַר נְשַׁיָּא הֲוַאי? אֶלָּא כִּדְאָמְרִי בְּפוּמְבְּדִיתָא: סְטָת דָּא מִבַּעְלַהּ.
למדנו במשנה: אם אדם אחד שורט בשגגה אותיות על בשרו בשבת, רבי אליעזר מחייבו להביא קרבן חטאת וחכמים פוטרים אותו. שנויה הייתה בברייתא שרבי אליעזר אמר לחכמים: וכי לא אותו בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בשריטה על בשרו? אמרו לו: שוטה היה, ואין מביאים ראיה מן השוטה. אין זו דרך כתיבתם של רוב בני אדם. אגב כך, הגמרא שואלת: מפני מה קראו לו בן סטדא, והלא בן פנדירא היה? אמר רב חסדא: בעלה של אמו, שנהג כאביו, היה שמו סטדא, אבל זה שבא על אמו והולידו היה שמו פנדירא. הגמרא שואלת: והלא בעלה של אמו פפוס בן יהודה היה? אלא, אמו הייתה נקראת סטדא והוא נקרא בן סטדא על שמה. הגמרא שואלת: והלא אמו מרים מגדלת נשי הייתה? הגמרא מסבירה: אין זו סתירה. אלא, סטדא היה רק כינוי, כפי שאומרים בפומבדיתא: זו סטתה [סטת דא] מבעלה.
כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לַכְּתָב. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָאָמַר: אַחַת עַל הָאָרִיג — חַיָּיב.
למדנו במשנה: אם אדם כתב רק אות אחת, אפילו אם הייתה צמודה לכתב אחר שהיה קיים קודם לכן, הוא פטור. הגמרא שואלת: מיהו התנא שדעתו מובאת במשנה? אמר רבא בר רב הונא: הלכה זו אינה בהתאם לדעתו של רבי אליעזר, שכן אילו הייתה בהתאם לדעתו של רבי אליעזר, האם לא אמר: מי שמוסיף חוט אחד לבד שכבר נארג חייב משום אריגה? לשיטתו, אף שחוט אחד או אות אחת אינם חשובים כשלעצמם, אדם חייב משום שהוספת אפילו מידה קטנה לחומר קיים היא דבר חשוב.
כְּתָב עַל גַּבֵּי כְּתָב. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶת הַשֵּׁם, וְנִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב ״יְהוּדָה״, וְטָעָה וְלֹא הֵטִיל בּוֹ דָּלֶת — מַעֲבִיר עָלָיו קוּלְמוֹס וּמְקַדְּשׁוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַשֵּׁם מִן הַמּוּבְחָר.
למדנו במשנה: אם אחד כתב על גבי כתב אחר, הוא פטור. הגמרא שואלת: מיהו התנא שדעתו מובאת במשנה? רב חסדא אמר: הלכה זו אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, כפי ששנינו בברייתא: אם היה צריך לכתוב את השם המפורש, שם ה', בספר תורה, ונתבלבל והתכוון במקום זאת לכתוב את השם יהודה, ובשעה שהתכוון לכתוב יהודה טעה והשמיט את האות דלת, ובכך כתב את שם ה', עליו לעשות כך: מעביר קולמוס עם דיו נוסף על גבי השם ומקדשו, כלומר, כותבו בכוונה הנדרשת בעת כתיבת שם קדוש. זהו דבריו של רבי יהודה. וחכמים אומרים: אפילו אם יוסיף דיו על מה שכתב, כתיבה זו של השם אינה מושלמת. לכאורה, לשיטת רבי יהודה, כתיבה על גבי כתיבה אחרת נחשבת לכתיבה מחדש.
תָּנָא: כָּתַב אוֹת אַחַת וְהִשְׁלִימָהּ לְסֵפֶר, אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִימוֹ לְבֶגֶד — חַיָּיב. מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר אַחַת עַל הָאָרִיג — חַיָּיב. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, לְהַשְׁלִים שָׁאנֵי.
תנא שנהלימד בברייתא: אם אדם כתב אות אחת ובכך השלים ספר, או אם אדם ארג חוט אחד ובכך השלים בגד שלם, הוא חייב. הגמרא שואלת: מיהו התנא שדעתו מובאת בברייתא? רבא בר רב הונא אמר: זוהי דעתו של רבי אליעזר, אשר אמר: מי שמוסיף חוט אחד לאריג שכבר נארג חייב משום אריגה. רב אשי אמר: אפילו אם תאמר שזה בהתאם לדעת חכמים, מי שעושה כן כדי להשלים בגד הוא שונה. אף אם אינו חייב משום אריגה, לפחות הוא חייב משום מכה בפטיש כדי להשלים את תהליך הייצור של כלי.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: כָּתַב אוֹת אַחַת בִּטְבֶרְיָא וְאַחַת בְּצִיפּוֹרִי — חַיָּיב, כְּתִיבָה הִיא, אֶלָּא שֶׁמְחוּסָּר קְרִיבָה. וְהָתְנַן: כָּתַב עַל שְׁנֵי כּוֹתְלֵי הַבַּיִת וְעַל שְׁנֵי דַּפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהֱגִין זֶה עִם זֶה — פָּטוּר! הָתָם מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה דִקְרִיבָה, הָכָא לֹא מְחוּסָּר מַעֲשֶׂה דִקְרִיבָה.
רבי אמי אמר: אם אדם כתב אות אחת על נייר בטבריה ואות אחת על נייר בציפורי, הוא חייב מפני שעשה מעשה שלם של כתיבה שחסרה רק קרבה. כאשר שני חלקי הנייר מובאים יחד, הוא יכתוב שתי אותיות מצורפות. הגמרא שואלת: האם לא למדנו במשנה: אם אדם כתב אות אחת על שני כותלי הבית, או על שני חלקים של לוח כתיבה שאינם נקראים יחד, הוא פטור? קל וחומר שכך היא ההלכה לגבי מי שכתב בשתי ערים שונות. הגמרא משיבה: שם, במקרה של חלקי לוח, יש חיסרון של מעשה נוסף של חיתוך או קריעה כדי לאפשר להביא את האותיות יחד. אולם כאן, במקרה של שתי ערים, אף שהן רחוקות זו מזו, אין חיסרון של מעשה נוסף כדי לאפשר להביאן יחד.
תָּנָא: הִגִּיהַּ אוֹת אַחַת — חַיָּיב. הַשְׁתָּא כָּתַב אוֹת אַחַת — פָּטוּר, הִגִּיהַּ אוֹת אַחַת חַיָּיב?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ לְגַגּוֹ שֶׁל חֵי״ת וַעֲשָׂאוֹ שְׁנֵי זַיְינִין. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנְּטָלוֹ לְתָגוֹ שֶׁל דָּלֶ"ת וַעֲשָׂאוֹ רֵי״שׁ.
תנא שנהלימד בתוספתא: אם אדם תיקן אות אחת בשבת, הוא חייב. הגמרא תוהה: כעת, אם אדם כתב אות אחת בשבת הוא פטור; האם ייתכן שאם אדם תיקן אות אחת הוא חייב? רב ששת אמר: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו אדם הסיר את הגג של חית והפך אותה לשתי מופעים של האות זין, ובכך כתב למעשה שתי אותיות בתיקון אחד. רבא אמר: אין הכרח שמדובר דווקא במקרה המסוים ההוא. אפשר אפילו שמדובר במקרה שבו אדם הסיר את הבליטה מאחור של דלת והפך אותה לריש, ובכך תיקן את הטקסט הכתוב. העושה כן חייב משום שעשה את מלאכת האיסור של מכה בפטיש כדי להשלים את תהליך הייצור של כלי.
תָּנָא: נִתְכַּוֵּין לִכְתּוֹב אוֹת אַחַת
תנא שנה: אם אדם התכוון לכתוב אות אחת בשבת
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria