Drashot AI Logo
הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. בִּשְׁלָמָא לְרַב — מֶיחְזֵי כְּמַאן דְּחַר חוֹרְתָא לְבִנְיָינָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל — לָאו גְּמַר מְלָאכָה הוּא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — דְּבַזְעֵיהּ בְּרַמְצָא דְפַרְזְלָא וְשַׁבְקֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, דְּהַיְינוּ גְּמַר מְלָאכָה.
הקודח חור בכל גודל שהוא חייב. בשלמא, לשיטת רב, שאמר שהעושה חור חייב משום מלאכת הבונה, אף כאן צריך הוא להתחייב, מפני שהוא נראה כמי שעושה חור לצורך בנייה. אולם, לשיטת שמואל, קידוח חור אינו גמר מלאכה. המלאכה תושלם רק כאשר יכניס יתד או סיכה לתוך החור. עד שיעשה כן, אינו יכול להתחייב משום גמר מלאכה. הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? במקרה שאדם קדח חור במסמר ברזל והשאיר אותו בתוכו במשטח שבו קדח את החור. זהו הנחשב גמר מלאכה מפני שאין כוונה להוציא את המסמר מן החור שלו.
זֶה הַכְּלָל. ״זֶה הַכְּלָל״ לְאֵתוּיֵי מַאי? לְאֵתוּיֵי דְּחַק קְפִיזָא בְּקַבָּא.
למדנו במשנה שזה הכלל: כל העושה מלאכה אסורה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב. הגמרא שואלת: מה בא הלשון: זה הכלל, לרבות? הגמרא מסבירה: הוא בא לרבות מקרה שבו חקק כלי שיש בו שיעור של חצי קב [קפיזא] בתוך חתיכת עץ שבה היה אפשר לחקוק כלי שיש בו שיעור של קב שלם. מאחר שמלאכה זו מתקיימת בשבת וניתן להשתמש בה, היא נחשבת מלאכה שלמה והוא חייב.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַמַּכֶּה בְּקוּרְנָס עַל הַסַּדָּן כּוּ׳. מַאי קָעָבֵיד? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִפְּנֵי שֶׁמְאַמֵּן אֶת יָדוֹ. קָשׁוּ בָּהּ בְּנֵי רַחֲבָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, חֲזָא אוּמָּנוּתָא בְּשַׁבְּתָא וּגְמַר, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב? אֶלָּא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שֶׁכֵּן מְרַדְּדֵי טַסֵּי מִשְׁכָּן עוֹשִׂין כֵּן. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף הַמַּכֶּה בְּקוּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה — חַיָּיב, שֶׁכֵּן מְרַדְּדֵי טַסֵּי מִשְׁכָּן עוֹשִׂין כֵּן.
עוד למדנו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו המכה על הסדן בקורנס חייב. הגמרא תוהה: מה עשה בהכאה על הסדן שיתחייב? רבה ורב יוסף, ששניהם אמרו בביאור: הוא חייב מפני שהוא מאמן את ידו למלאכתו בהכאה על הסדן. בניו של אדם בשם רחבא מצאו זאת תשובה קשה: אם כן, מי שראה מלאכה נעשית בשבת ולמד לעשות אותה מלאכה מתוך ראייה, האם גם הוא יהיה חייב? רק מי שעושה מלאכה ממש בשבת חייב. אלא, אביי ורבא, ששניהם אמרו בביאור: הוא חייב, שכך עושים מרקעי הפחים של מתכת למשכן. היו מכים על הסדן בקורנס כדי ליישר את ידית הקורנס, שהתעקמה. כך גם נשנה בברייתא. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו המכה על הסדן בקורנס בשעת מלאכתו חייב, שכך עושים מרקעי הפחים של מתכת למשכן.
מַתְנִי׳ הַחוֹרֵשׁ כׇּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן — כׇּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן — כׇּל שֶׁהוּא, אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי.
משנה:החורש חייב משום חרישה על כל שהוא מן הקרקע בשבת. המנכש ומסיר עשב בשבת, והמלקט עצים יבשים והזומר כל שהוא חייב. לגבי המלקט עצים, אם עשה כן כדי להשביח את האילן או את הקרקע, חייב על כל שהוא; אם עשה כן להסקה, אינו חייב אלא על שיעור השווה למה שמשתמשים בו לבשל ביצה קלה לבישול. לגבי המלקט עשבים, אם עשה כן כדי להשביח את הצמחים או את הקרקע, חייב על כל שהוא; אם עשה כן כדי להאכיל בהמה, אינו חייב אלא על שיעור השווה למלוא פי גדי.
גְּמָ׳ לְמַאי חֲזֵי? חֲזֵי לְבִיזְרָא דְקַרָא. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי מִשְׁכָּן, שֶׁכֵּן רָאוּי לְקֶלַח אֶחָד שֶׁל סַמָּנִין.
גמרא: הגמרא שואלת: עבור איזה שימוש מתאימה חרישת כל כמות של קרקע ? הגמרא משיבה: היא מתאימה עבור זרע יחיד של דלעת. המצב המקביל במשכן היה כפי שהוא מתאים לנטיעת גבעול יחיד של עשבים להכנת צבעים.
הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: הַתּוֹלֵשׁ עוּלְשִׁין וְהַמְזָרֵד זְרָדִים, אִם לַאֲכִילָה — כִּגְרוֹגֶרֶת. אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי. אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אִם לְיַיפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע — כׇּל שֶׁהֵן.
עוד למדנו במשנה: המעשב, והמסיר ענפים יבשים, והזומר בכל שהוא — חייב. שנו חכמים בברייתא: לגבי הקוטף עולשין הגדלים כעשבים שוטים, או הזומר קנים [זרדים]; אם עשה כן למאכל אדם, חייב בשיעור של כגרוגרת; ואם עשה כן למאכל בהמה, חייב בשיעור כמלוא פי גדי. אם עשה כן להסקה, חייב על קציצה בשיעור הראוי לבישול ביצה קלה. ואם עשה כן לייפות את הקרקע, חייב על כל שהוא.
אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָא לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע נִינְהוּ? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בַּאֲגַם שָׁנוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשָׂדֶה דְּלָאו אֲגַם, וּכְגוֹן דְּלָא קָמִיכַּוֵּין. וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לָא צְרִיכָא, דְּקָעָבֵיד בְּאַרְעָא דְחַבְרֵיהּ.
הגמרא שואלת: וכי כל אלה נעשים כדי להשביח את הקרקע? כל שיבולת שאדם עוקר משביחה את הקרקע. רבה ורב יוסף הם שאמרו שניהם בביאור: שנו ברייתא זו לעניין אדמת ביצה, שבה אין עוקרים עשב כדי להשביח את הקרקע. אמר אביי: אפילו אם תאמר שהברייתא עוסקת בשדה שאינה אדמת ביצה, אפשר שהיא עוסקת במקרה שבו לא נתכוון להשביח את הקרקע. הגמרא שואלת: ואולם, והרי אביי ורבא הם שאמרו שניהם כי רבי שמעון, הסובר שאין אדם חייב אלא על עשיית מעשה בכוונה, מודה שהוא חייב במקרה של חתוך את ראשה, האם לא תמות? בכל מקרה שהתוצאה בו בלתי נמנעת, כמו במקרה זה שבו הקרקע תושבח, היעדר כוונתו אינו פוטר אותו. הגמרא משיבה: דברי אביי היו נצרכים רק במקרה שאדם עשה כן בשדה של אחר. מאחר שלא נתכוון שתוצאה זו תתרחש ואינו מפיק כל תועלת מהשבחת הקרקע, אין הוא חייב במקרה זה.
מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת בֵּין מִשְׁתֵּי סַמָּנִיּוֹת, בְּכׇל לָשׁוֹן — חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא חִיְּיבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם, שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לֵידַע אֵיזוֹ בֶּן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל — ״שֵׁם״ מִשִּׁמְעוֹן וּמִשְּׁמוּאֵל, ״נֹחַ״ מִנָּחוֹר, ״דָּן״ מִדָּנִיאֵל, ״גָּד״ מִגַּדִּיאֵל.
משנה:הכותב שתי אותיות בשבת, בין שכתב בימינו ובין בשמאלו, בין שהיו אות אחת שחזרה פעמיים או שתי אותיות שונות, בין שכתב בשני מיני דיו, בכל לשון, חייב. רבי יוסי אומר: אין אדם מתחייב על כתיבת שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו רושמים סימנים על הקרשים שבמשכן כדי לידע איזהו קרש בן זוגו. רבי יהודה אומר: מצינו שאדם מתחייב על כתיבה אף על פי שלא השלים את מה שהיה כותב, כגון שכתב שם קטן שהוא חלק משם גדול, כגון שם [שין מם] מתוך השם שמעון או מתוך שמואל; נח [נון חית] מתוך נחור; דן [דלת נון] מתוך דניאל; גד [גימל דלת] מתוך גדיאל. בכל המקרים הללו, שתי האותיות הראשונות של השם הארוך יוצרות את השם הקצר.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא אַיָּמִין לִיחַיַּיב מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ, אֶלָּא אַשְּׂמֹאל אַמַּאי? הָא אֵין דֶּרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: בְּאִטֵּר יָד שָׁנוּ. וְתֶהֱוֵי שְׂמֹאל דִּידֵיהּ כְּיָמִין דְּכוּלֵּי עָלְמָא, וְאַשְּׂמֹאל לִיחַיַּיב, אַיָּמִין לָא לִיחַיַּיב! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו.
גמרא: הגמרא מקשה על תחילת המשנה: מובן, לגבי כתיבה ביד ימין יהא אדם חייב, שכן זו הדרך הרגילה לכתוב. אולם, לגבי כתיבה ביד שמאל, מדוע יהא חייב? אין זו הדרך הרגילה לכתוב. רבי ירמיה אמר: כאשר המשנה לימדה שמי שכותב ביד שמאלו חייב, לימדו זאת לגבי מי שהוא איטר יד. הגמרא שואלת: ואם כן, תהא ידו השמאלית באותו מעמד הלכתי כיד ימינו של כל אדם; על כתיבה בידו השמאלית יהא חייב, ועל כתיבה בידו הימנית לא יהא חייב. אלא, אמר אביי: משנה זו עוסקת באדם ששתי ידיו שוות, שחייב על כתיבה בכל אחת מידיו.
רַב יַעֲקֹב בְּרֵהּ דְּבַת יַעֲקֹב אָמַר: הָא מַנִּי — רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דַּאֲמַר לֹא חִיְּיבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רוֹשֵׁם. וְהָא מִדְּסֵיפָא רַבִּי יוֹסֵי הִיא, רֵישָׁא לָאו רַבִּי יוֹסֵי! כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא.
רב יעקב, בנו של בתו של יעקב, אמר: בהתאם לדעת מי היא משנה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שאמר: אדם נחשב חייב על כתיבת שתי אותיות רק משום סימון. לפיכך, אדם חייב על כתיבת אות אפילו אם כתב אותה שלא בדיוק ביד שמאלו. הגמרא שואלת: מן העובדה שהסיפא של המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, הרישא של המשנה אינה בהתאם לדעתו של רבי יוסי. הגמרא משיבה: אין זה בהכרח כך. כל המשנה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, וייחוס אמירתו השנייה נועד להדגשה בלבד.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מָצִינוּ. אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת הוּא דִּמְחַיֵּיב, שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְהֵן שֵׁם אֶחָד — לָא מְחַיֵּיב?
למדנו במשנה שרבי יהודה אמר: מצאנו שאדם חייב על כתיבה אפילו אם לא השלים את מה שהיה כותב, כגון שכתב שם קטן שהיה חלק משם ארוך יותר. הגמרא שואלת: אלא, האם נאמר שלפי רבי יהודה, מי שכותב שתי אותיות שהן משני מינים שונים של אותיות חייב; אולם מי שכותב שתי אותיות שהן ממין אחד של אות אינו חייב?
וְהָתַנְיָא: ״וְעָשָׂה״ — אַחַת. יָכוֹל עַד שֶׁיִּכְתּוֹב כׇּל הַשֵּׁם, וְעַד שֶׁיֶּאֱרוֹג כׇּל הַבֶּגֶד, וְעַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּל הַנָּפָה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵאַחַת״.
וכי לא נשנה בברייתא שנאמר: "כאשר נשיא חטא, והוא עשה בשגגה אחת מכל מצוות ה' אלוהיו אשר לא תיעשינה, ואשם" (ויקרא ד:כב)? חכמים לימדו: יכול הייתי לחשוב שאין אדם חייב עד שיעשה מלאכה שלמה, כגון עד שיכתוב את כל השם שהתכוון לכתוב, או עד שיארוג את כל הבגד, או עד שיעשה את כל הנפה העשויה מקני השתי והערב; לכן, הכתוב אומר: "נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תיעשינה, ועשה מאחת מהנה" (ויקרא ד:ב).
אִי ״מֵאַחַת״, יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא כָּתַב אֶלָּא אוֹת אַחַת, וְלֹא אָרַג אֶלָּא חוּט אֶחָד, וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בַּיִת אֶחָד בַּנָּפָה,
ההדגשה על הביטוי “מאחת” מלמדת שכדי שאדם יהיה חייב, די בכך שיעשה רק חלק מן המלאכה האסורה. אולם, אם דבר זה נלמד מן השימוש בביטוי “מאחת,” הייתי עשוי לחשוב שאדם חייב אפילו אם כתב רק אות אחת, או אפילו אם ארג רק חוט אחד, או אפילו אם עשה רק עין אחת של הנפה, כלומר, סידור הקנים כדי ליצור שתי, ולאחר מכן שילוב קנה אחד כערב;

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria