אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. וְאַמַּאי, הָא אִיכָּא בְּקִיעַת דָּגִים? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ — בְּקִיעַת דָּגִים לֹא שְׁמָהּ בְּקִיעָה.
במים. זוהי קולא שחכמים תיקנו במים אך לא בנסיבות אחרות. ומדוע הקלו לגבי מחיצה תלויה במים? האם אין מעבר של דגים? אלא, למד מכאן שמעבר של דגים אינו נחשב מעבר.
סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת כּוּ׳. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַתִּיר בִּיצִּית שֶׁבֵּינֵיהֶן.
למדנו במשנה: אם ספינות קשורות זו בזו, מותר להעביר חפץ מזו לזו בשבת. הגמרא שואלת: הרי זה מובן מאליו, שכן ספינות אלו הן כרשות אחת. אמר רבא: משנה זו נצרכה רק להתיר טלטול מספינה אחת לחברתה דרך סירה קטנה שנמצאת ביניהן.
אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא: מֹשֶׁה, שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ?! ״מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ״ תְּנַן! אֶלָּא אָמַר רַב סָפְרָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְעָרֵב וּלְטַלְטֵל מִזּוֹ לָזוֹ, וְכִדְתַנְיָא: סְפִינוֹת קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ — מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. נִפְסְקוּ — נֶאֶסְרוּ. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין וּבֵין מְזִידִין בֵּין אֲנוּסִין בֵּין מוּטְעִין — חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן.
רב ספרא אמר לו: אתה, שגדול אתה בדור הזה כמשה, האם דיברת כהוגן? למדנו במשנה שמותר לטלטל רק מזו לזו, ולא באמצעות סירה קטנה. אלא, רב ספרא אמר: המשנה נצרכה רק לחייב אדם להניח עירוב, עירוב חצרות, בין שתי הסירות. מאחר שהסירות שייכות לאנשים שונים, יש לצרפן כדי ליצור רשות אחת ולהתיר לטלטל מזו לזו, כפי שנלמד בברייתא: לגבי סירות הקשורות זו בזו, מניחים עירוב ומטלטלים מזו לזו. אם הקשרים שביניהן נקרעו, האנשים שעל הסירות אסורים לטלטל מזו לזו. ואם חזרו וקשרו אותן, בין בשוגג, כלומר, מי שחזר וקשרן שכח שזה שבת, בין במזיד, בין מחמת אונס, בין בטעות, הסירות חוזרות להיתרן הראשון.
וְכֵן מַחְצָלוֹת הַפְּרוּסוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — מְעָרְבִין וּמְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ. נִגְלְלוּ — נֶאְסְרוּ. חָזְרוּ וְנִפְרְשׂוּ, בֵּין שׁוֹגְגִין בֵּין מְזִידִין בֵּין אֲנוּסִין וּבֵין מוּטְעִין — חָזְרוּ לְהֶיתֵּרָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁכׇּל מְחִיצָה שֶׁנַּעֲשֵׂת בַּשַּׁבָּת, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — שְׁמָהּ מְחִיצָה.
וכן, במקרה של מחצלות שנפרשו כדי ליצור מחיצה בין שני אנשים לבין רשות הרבים, מניחים עירוב ומטלטלים מזה לזה. אם המחצלות גוללו, האנשים שעל הסירות אסורים לטלטל מזה לזה. אם המחצלות נפרשו שוב, בין בשוגג, בין במזיד, בין מחמת אונס, בין בטעות, חזרו להיתרן הראשון. וזה מפני שכל מחיצה שנעשית בשבת, בין בשוגג, בין במזיד, נחשבת למחיצה.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לִזְרוֹק, אֲבָל לְטַלְטֵל אָסוּר! כִּי אִיתְּמַר דְּרַב נַחְמָן — אַמֵּזִיד אִיתְּמַר.
הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי רב נחמן אמר: לא שנו את העיקרון שמחיצה שנעשתה בשבת נחשבת מחיצה אלא לעניין זריקה. במקרה זה, מחיצה יוצרת רשות לעצמה, והזורק לתוכה חפץ מרשות אחרת חייב. אבל, לעניין טלטול בתוך אותה רשות, ודאי שהוא אסור. הגמרא משיבה: כאשר נאמר אותו מאמר של רב נחמן, הוא נאמר לגבי מעשה שנעשה במזיד. מי שמעמיד מחיצה במזיד נקנס ואינו רשאי ליהנות ממנה. אולם בעיקרון, אותה מחיצה נחשבת למחיצה גמורה.
אָמַר שְׁמוּאֵל: וַאֲפִילּוּ קְשׁוּרוֹת בְּחוּט הַסַּרְבָּל. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָן — פְּשִׁיטָא. אִי דְּאֵין יָכוֹל לְהַעֲמִידָן — אַמַּאי?
שמואל אמר: ההלכה היא שמותר לטלטל מספינה אחת לחברתה אם הן קשורות זו בזו, וזה חל אפילו אם הן קשורות בחוט המשמש לסגירת פתח הצוואר של גלימה. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם החוט מסוגל להחזיק את הספינות יחד, ברור שמותר לטלטל בין הספינות, שכן הן קשורות זו בזו. אולם, אם החוט אינו מסוגל להחזיק אותן, מדוע הדבר מותר?
לְעוֹלָם דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָן. וּשְׁמוּאֵל לְאַפּוֹקֵי מִדְּנַפְשֵׁיהּ קָאָתֵי. דִּתְנַן: קְשָׁרָהּ בְּדָבָר הַמַּעֲמִידָהּ — מֵבִיא לָהּ טוּמְאָה. בְּדָבָר שֶׁאֵין מַעֲמִידָהּ — אֵין מֵבִיא לָהּ טוּמְאָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁקְּשׁוּרָה בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל בַּרְזֶל.
הגמרא מסבירה: למעשה, מדובר בחבל שיכול להחזיק אותם, ושמואל אמר זאת כדי להוציא מקרה זה מהאמירה שלו עצמו. כפי שלמדנו במשנה: אם קשר אדם ספינה בדבר היכול להחזיק אותה וקצהו של אותו דבר היה באוהל עם מת, הוא מעביר טומאה אל הספינה. ואם קשר אותה בדבר שאינו יכול להחזיק אותה, אינו מעביר טומאה אל הספינה. ושמואל אמר: כשהמשנה מתייחסת לדבר היכול להחזיק אותה, היא מתייחסת למקרה שבו היא קשורה בשלשלת ברזל. היה צורך לשמואל להעמיד כך, שאף שעל פי דיני טומאה וטהרה ההלכה חלה רק על שלשלת ברזל, לעניין שבת ההלכה חלה על כל דבר היכול להחזיק את הספינות יחד.
לְעִנְיַן טוּמְאָה הוּא, דִּכְתִיב: ״בַּחֲלַל חֶרֶב״ — חֶרֶב הֲרֵי הוּא כְּחָלָל. (אִין) אֲבָל לְעִנְיַן שַׁבָּת, כֵּיוָן דְּיָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ, הֶיכֵּר בְּעָלְמָא הוּא — אֲפִילּוּ בְּחוּט הַסַּרְבָּל.
הסיבה לכך שההלכה שונה בנוגע לטומאה היא כפי שנכתב: "וכל הנוגע על פני השדה בחלל חרב, או במת, או בעצם אדם, או בקבר, יטמא שבעת ימים" (במדבר יט:טז). חכמים דרשו מן הביטוי: חלל חרב, שחרב הרי היא כחלל, כלומר, כמת. כלי מתכת שבא במגע עם מת מקבל את אותה דרגת טומאה כמו המת עצמו, אבי אבות הטומאה. לכן, רק שרשרת ברזל באוהל שיש בו מת יכולה להפוך סירה הקשורה בקצה השני לאב הטומאה. חוט העשוי מחומרים אחרים אינו יכול. אולם, בנוגע לשבת, מאחר שהוא מסוגל להחזיק אותה והוא רק סימן היכר הנדרש, אפילו חוט של גלימה מספיק.