זַמֵּר בְּכׇל יוֹם, זַמֵּר בְּכׇל יוֹם. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: מַאי קְרָא? שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״. הוּא עָמֵל בִּמְקוֹם זֶה, וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.
שַׁנֵּן בכל יום, שַׁנֵּן בכל יום, כלומר, חזור על לימודך כמו שיר שאדם שר שוב ושוב. רב יצחק בר אבודימי אומר: מאיזה פסוק נלמד הדבר? זהו כפי שנאמר: "נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו" (משלי טז, כו), כלומר, הוא מייגע את פיו על ידי חזרה ולימוד מתמידים. הוא עמל בתורה במקום הזה, בעולם הזה, ותורתו עמלה לו במקום אחר, בעולם הבא.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם לְעָמָל נִבְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד״. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא. וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ״, הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוּפְתְּקֵי נִינְהוּ. טוּבֵיהּ לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוּפְתְּקֵי דְּאוֹרָיְיתָא.
רבי אלעזר אומר: כל אדם נברא לעמל, שנאמר: "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז). על סמך פסוק זה, איני יודע אם נברא לעמל פה, דיבור, או שמא נברא לעמל מלאכה. כאשר הפסוק אומר: "כי אכף עליו פיהו" (משלי טז, כו), עליך לומר שנברא לעמל פה. ועדיין איני יודע לגבי עמל הפה אם הוא לעמל תורה או לעמל שיחה. כאשר הפסוק אומר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א, ח), עליך לומר שנברא לעמל תורה. וזהו פירוש מה שאמר רבא: כל הגופים הם כמו כלים לאחסן דברים עד לשימוש. אשרי מי שזכה, שהוא כלי לתורה.
״נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ יִכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ״.
הפסוק קובע: "הבא על אשת איש חסר לב" (משלי ו:לב). ריש לקיש אומר: זהו רמז למי שלומד תורה לפרקים, שהוא דומה לנואף, שחוטא עם האישה האחרת לפרקים, כפי שנאמר על דברי תורה: "כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך" (משלי כב:יח), ויש להחזיק את התורה זמינה תמיד.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ – זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דּוֹפִי.
§ החכמים לימדו בברייתא כי לגבי הפסוק: "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף" (במדבר טו:ל), זה מתייחס למנשה בן חזקיהו, מלך ישראל, שהיה יושב ודורש פירושים פגומים של סיפורי התורה.
אָמַר: וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה לִכְתּוֹב אֶלָּא ״וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע״, ״וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז״, ״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה״? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי. אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ״.
מנשה אמר: אבל האם משה היה צריך לכתוב רק עניינים חסרי חשיבות שאינם מלמדים דבר, למשל: "ואחות לוטן תמנע" (בראשית לו:כב), או: "ותמנע היתה פילגש לאליפז, בן עשו" (בראשית לו:יב), או: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה" (בראשית ל:יד)? יצאה בת קול ואמרה לו: "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי. אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך; אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהילים נ:כ–כא). פסוקי התורה אינם דברים ריקים, שביחס אליהם אתה יכול להכריע את משמעותם.
וְעָלָיו מְפוֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: ״הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה״. מַאי ״כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה״? אָמַר רַבִּי אַסִּי: יֵצֶר הָרָע בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל כּוּבְיָא, וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה לַעֲבוֹת הָעֲגָלָה.
ועל מנשה בן חזקיהו נאמר במפורש בדברי המסורת, הנביאים: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיהו ה:יח). מה משמעות הביטוי "וכעבות העגלה"? רבי אסי אומר: זהו רמז ליצר הרע. בתחילה הוא נראה כמו חוט טוויה [kuveya] דק, ולבסוף הוא נראה כמו חבל עגלה עבה.
דַּאֲתַן עֲלַהּ, מִיהַת, ״אֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע״ מַאי הִיא? תִּמְנַע בַּת מְלָכִים הֲוַאי, דִּכְתִיב: ״אַלּוּף לוֹטָן״, ״אַלּוּף תִּמְנָע״, וְכׇל אַלּוּף – מַלְכוּתָא בְּלָא תָּאגָא הִיא.
מנשה החל בלגלג על כמה פסוקים, ולבסוף הפר את כל התורה. הגמרא שואלת: לגבי אותו פסוק שאליו הגענו לדון, מכל מקום, מהי משמעותו של הביטוי בפסוק "ואחות לוטן תמנע"? הגמרא מסבירה: תמנע הייתה בת מלכים, כפי שנאמר: "אלוף לוטן" (בראשית לו:כט), וכן: "אלוף תמנע" (בראשית לו:מ), וכל אלוף הוא בן מלוכה, אם כי בלי כתר. לכן הם נקראים אלוף ולא מלך.
בָּעֲיָא לְאִיגַּיּוֹרֵי. בָּאתָה אֵצֶל אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְלֹא קִבְּלוּהָ. הָלְכָה וְהָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו. אָמְרָה: מוּטָב תְּהֵא שִׁפְחָה לְאוּמָּה זוֹ וְלֹא תְּהֵא גְּבִירָה לְאוּמָּה אַחֶרֶת. נְפַק מִינַּהּ עֲמָלֵק, דְּצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיבְּעִי לְהוּ לְרַחוֹקַהּ.
תמנע ביקשה להתגייר. היא באה לפני אברהם, יצחק ויעקב, והם לא קיבלו אותה. היא הלכה ונעשתה פילגש לאליפז בן עשו, ואמרה, בהתייחסה לעצמה: מוטב שתהיה שפחה לאומה זו, ולא תהיה גבירה לאומה אחרת. לבסוף, עמלק, בנו של אליפז, יצא ממנה, ואותו שבט ציער את העם היהודי. מהי הסיבה שהעם היהודי נענש בסבל מידי עמלק? הדבר נובע מן העובדה שלא היו צריכים לדחות אותה כאשר ביקשה להתגייר. לכן, הפסוק הוא בעל משמעות.
״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים״. אָמַר רָבָא בְּרַבִּי יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לְצַדִּיקִים שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגָזֵל. ״וַיִּמְצָא דּוּדָאִים בַּשָּׂדֶה״. מַאי דּוּדָאִים? אָמַר רַב: יַבְרוּחֵי. לֵוִי אָמַר: סִיגְלֵי. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר: סְבִיסְקֵי.
"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים" (בראשית ל:יד). רבא, בנו של רבי יצחק, אומר כי רב אמר: מכאן ניתן לראות שהצדיקים אינם שולחים את ידיהם לעסוק בגזל אפילו של דברים קטנים, שכן במקום לקחת חיטה, ראובן לקח רק את הדודאים ההפקר. הפסוק ממשיך: "וַיִּמְצָא דודאים בַּשָּׂדֶה." הגמרא שואלת: מה הם דודאים? רב אומר: זהו צמח הנקרא יַבְרוּחֵי. לוי אומר: אלה סיגליות. רבי יונתן אומר: אלה סביסקי.
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: כׇּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵשִׂים שָׁלוֹם בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעֻזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִּי״.
§ באשר לחשיבות לימוד התורה, רבי אלכסנדרי אומר: כל העוסק בלימוד תורה לשמה מטיל שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה, כפי שנאמר: “או יחזק במעוזי [ma’uzi], יעשה שלום לי; שלום יעשה לי” (ישעיהו כז, ה). מי שמקיים את התורה, הנקראת עוז, מטיל שלום, כביכול, אף לפני שכינת ה'.
רַב אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה פַּלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ״. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף מֵגֵין עַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ״. וְלֵוִי אָמַר: אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה״.
רב אומר: הרי זה כאילו בנה ארמון של שמים ממעל ושל ארץ מתחת, כפי שנאמר: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסוד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיהו נא:טז). מי שדבר ה' נתון בפיו באמצעות לימוד תורה, קיים שמים וארץ. רבי יוחנן אומר: מי שעוסק בתלמוד תורה גם מגן על העולם כולו, כפי שנאמר: "ובצל ידי כסיתיך." ולוי אומר: אף מקרב הוא את בוא הגאולה, כפי שנאמר: "ולאמר לציון עמי אתה."
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן״. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״. רָבָא אָמַר: כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם״ – אַל תִּקְרֵי ״אֹתָם״ אֶלָּא ״אַתֶּם״.
ריש לקיש אמר: לגבי כל המלמד תורה לבנו של חברו, הכתוב מעלה עליו כאילו יצרו את אותו תלמיד, שנאמר: "ויקח אברם את שרי אשתו…ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב:ה'). מעלה עליהם הכתוב כאילו יצרו את התלמידים שלימדו תורה. רבי אלעזר אומר: הרי זה כאילו עשה [asa’an] את דברי התורה עצמם, שנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת, ועשיתם אותם" (דברים כ"ט:ח'), ללמד שלימוד התורה דומה לעשייתה. רבא אומר: הרי זה כאילו עשה את עצמו, שנאמר: "ועשיתם אותם". אל תקרי "ועשיתם אותם" אלא: ועשיתם אתם, כלומר: תעשו את עצמכם.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵירוֹ לִדְבַר מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר״. וְכִי מֹשֶׁה הִכָּהוּ? וַהֲלֹא אַהֲרֹן הִכָּהוּ! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הַמְעַשֶּׂה אֶת חֲבֵירוֹ לִדְבַר מִצְוָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָהּ.
רבי אבהו אומר: לגבי כל מי שגורם לאחר לעסוק בדבר מצווה, הכתוב מעלה עליו כאילו עשאו בעצמו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה… ומטך אשר הכית בו את היאור, קח בידך ולך" (שמות יז:ה). וכי משה הוא שהכה את היאור? והלא מפורש כתוב (ראה שמות ז:יט–כ) שאהרן הכה את היאור! אלא, פסוק זה בא לומר לך: כל מי שגורם לאחר לעסוק בדבר מצווה, הכתוב מעלה עליו כאילו עשאו בעצמו.
אֶפִּיקוֹרוֹס: רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ, זֶה הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי, זֶה הַמְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.
§ המשנה מלמדת כי אלה שאין להם חלק לעולם הבא כוללים אפיקורוס . רב ורבי חנינא שניהם אומרים: זה הוא מי שנוהג בתלמיד חכם בבוז. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אומרים: זה הוא מי שנוהג באחר בבוז בפני תלמיד חכם.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: הַמְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה הָוֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: מְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה כְּגוֹן מַאי? כְּגוֹן מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּה.
הגמרא שואלת: מובן, לשיטת מי שאומר כי הנוהג בזלזול בחברו בפני תלמיד חכם הוא האפיקורוס הנזכר במשנה, הנוהג בזלזול בתלמיד חכם הוא מי שמפרש את התורה שלא כהלכה, משום שהוא מפחית ממעמדו של תלמיד חכם. אבל לשיטת מי שאומר כי הנוהג בזלזול בתלמיד חכם עצמו הוא האפיקורוס הנזכר במשנה, כיצד יאפיין הוא את מי שמפרש את התורה שלא כהלכה? כמו מי נוהג אדם כזה? הרי הוא כמנשה בן חזקיהו, שהיה מלמד פירושים משובשים לסיפורי התורה.
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי: זֶה הַמְבַזֶּה אֶת חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.
ויש מי ששונים מחלוקת זו לגבי הסעיף האחרון של הברייתא: מכאן אמר רבי אלעזר המודעי: הדורש את התורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא. רב ורבי חנינא אומרים: זה הוא מי שנוהג ביזיון בתלמיד חכם. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אומרים: זה הוא מי שנוהג ביזיון באחר בפני תלמיד חכם.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה הָוֵי, מְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם – אֶפִּיקוֹרוֹס הָוֵי, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְבַזֶּה חֲבֵירוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם – מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה הָוֵי, אֶפִּיקוֹרוֹס כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּגוֹן הָנֵי דְּאָמְרִי מַאי אַהֲנוֹ לַן רַבָּנַן? לְדִידְהוּ קָרוּ, לְדִידְהוּ תָּנוּ.
הגמרא שואלת: מובן, לשיטת מי שאומר כי מי שמבזה תלמיד חכם עצמו הוא זה שנזכר בברייתא כמי שמפרש את התורה שלא כראוי, אזי מי שמבזה אדם אחר בפני תלמיד חכם הוא זה שמתואר כאפיקורוס הנזכר במשנה. אבל לשיטת מי שאומר כי מי שמבזה אדם אחר בפני תלמיד חכם הוא זה שנזכר בברייתא כמי שמפרש את התורה שלא כראוי, כיצד יאפיין את האפיקורוס הנזכר במשנה? כמי הוא נוהג? רב יוסף אומר: מדובר במי שנוהג כאותם שאומרים: במה הועילו לנו חכמים בכל לימוד התורה שלהם? הם קוראים במקרא לתועלתם שלהם, והם שונים את המשנה לתועלתם שלהם.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הַאי מְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה נָמֵי הוּא, דִּכְתִיב ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵהָכָא נָמֵי שְׁמַע מִינַּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָשָׂאתִי לְכׇל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם״.
אביי אמר לו: אותו אדם המפקפק בתועלת שמספקים החכמים גם הוא בכלל מי שמפרש את התורה שלא כראוי, שכן באמירה זו הוא כופר בתורה עצמה, כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה). הברית הנצחית של התורה אחראית לקיום העולם כולו. רב נחמן בר יצחק אומר: מכאן גם כן יש להסיק את אותו רעיון מכך, כפי שנאמר: "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם" (בראשית יח, כו). הצדיקים מגינים על המקום שבו הם יושבים.
אֶלָּא, כְּגוֹן דְּיָתֵיב קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ, וְנָפְלָה לֵיהּ שְׁמַעְתָּא בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, וְאָמַר: הָכִי אָמְרִינַן הָתָם, וְלָא אָמַר: הָכִי אָמַר מָר. רָבָא אָמַר: כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא, דְּאָמְרִי: מַאי אַהֲנוֹ לַן רַבָּנַן מֵעוֹלָם?
אלא, האפיקורוס המוזכר במשנה מתייחס למי שמתנהג כמי שיושב לפני רבו והלכה שלמד ממקום אחר נופלת לתודעתו והתלמיד אומר: כך אנו אומרים שם, ואינו אומר בדרך כבוד: כך אמר הרב, אף אם לא למד עניין זה מרבו. רבא אמר: המונח אפיקורוס מתייחס למי שמתנהג כמו בני ביתו של בנימין הרופא, שהיו אומרים: באיזה אופן הועילו לנו חכמים בכל לימוד התורה שלהם? מעולם לא