וּמִי סְלֵיק נְבוּכַד נֶצַּר לִירוּשָׁלַיִם? וְהָכְתִיב: ״וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: זוֹ אַנְטוֹכְיָא! רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי, חַד אָמַר: דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ הָיְתָה חֲקוּקָה לוֹ עַל מֶרְכַּבְתּוֹ, וְחַד אָמַר: אֵימָה יְתֵירָה הָיְתָה לוֹ מִמֶּנּוּ וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו.
הגמרא שואלת: והאם נבוכדנצר עלה לירושלים? והלא נאמר לגבי צדקיהו: "וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל, רִבְלָתָה" (מלכים ב׳ כ״ה:ו׳), ורבי אבהו אומר: מקום זה הנקרא רבלה הוא רמז לאנטיוכיה. לכאורה, נבוכדנצר היה באנטיוכיה, ולא בירושלים. רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי יישבו סתירה נראית זו. אחד אומר: דמותו של נבוכדנצר נחקקה על מרכבתו של נבוזראדן, והוא החשיב את אותה דמות כאילו נבוכדנצר עצמו ממש שם. ואחד אומר: נבוזראדן היה ירא מאוד מפני נבוכדנצר, והיה הדבר כאילו נבוזראדן עומד תמיד לפני נבוכדנצר. זהו דוגמה לכבודו של עבד כלפי אדונו הנזכר בפסוק.
אָמַר רָבָא: טְעוֹן תְּלָת מְאָה כּוּדַנְיָיתָא נַרְגָּא דְפַרְזְלָא דְּשָׁלֵיט בְּפַרְזְלָא שַׁדַּר לֵיהּ נְבוּכַדְנֶצַּר לִנְבוּזַרְאֲדָן. כּוּלְּהוּ בְּלַעְתִּינְהוּ חַד דַּשָּׁא דִּירוּשְׁלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן״. בָּעֵי לְמִיהְדַּר, אָמַר: מִסְתְּפֵינָא דְּלָא לִיעְבְּדוּ בִּי כִּי הֵיכִי דַּעֲבַדוּ בְּסַנְחֵרִיב.
§ הגמרא ממשיכה לדון בתפקידו של נבוזראדן בחורבן בית המקדש. רבא אומר: נבוכדנצר שלח לנבוזראדן שלוש מאות פרדות טעונות בגרזיני ברזל החותכים ברזל. כולן נשחקו בניסיון לפרוץ שער אחד של ירושלים, כפי שנאמר: "וְעַתָּה פִּתּוּחֶיהָ יַחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן" (תהילים עד:ו). נבוזראדן ביקש לחזור לבבל ואמר: אני מפחד. אני רוצה לוודא שלא יעשו לי כפי שעשו לסנחריב, שמפלתו הייתה בירושלים.
נָפְקָא קָלָא וְאָמַר: ״שָׁוַור בַּר שָׁוַור, נְבוּזַרְאֲדָן, שְׁוַור דִּמְטָא זִימְנָא דְּמַקְדְּשָׁא חֲרִיב וְהֵיכְלָא מִיקְּלֵי״. פָּשׁ לֵיהּ חַד נַרְגָּא. אֲתָא מַחְיֵיהּ בְּקוֹפָא, וְאִיפְּתַח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבׇךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת״.
קול אלוהי יצא ואמר: קופץ, בן קופץ; נבוזראדן, קח את הקפיצה, כי הגיע הזמן שהמקדש ייחרב וההיכל יישרף. גרזן אחד נותר לו להשתמש בו. הוא הלך והכה את השער בקצה הקהה של הגרזן והוא נפתח, כפי שנאמר: "נודע כמניף גרזנים למעלה בסבך עצים" (תהילים עד:ה). בזמן הראוי נפרץ השער כאילו הגרזן כורת עצים.
הֲוָה קָטֵיל וְאָזֵל, עַד דִּמְטָא לְהֵיכְלָא. אַדְלֵיק בֵּיהּ נוּרָא. גְּבַהּ הֵיכְלָא. דְּרַכוּ בֵּיהּ מִן שְׁמַיָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּת דָּרַךְ ה׳ לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה״. קָא זִיחָא דַּעְתֵּיהּ. נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַרָה לֵיהּ: עַמָּא קְטִילָא קָטְלַתְּ, הֵיכְלָא קַלְיָא קְלֵית, קִימְחָא טְחִינָא טְחֵינְתְּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת״. ״חִטִּים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״קֶמַח״.
הוא המשיך והרג עד שהגיע אל המקדש. כאשר הגיע אל המקדש, הוא הצית בו אש. המקדש התרומם, וביקש להיכנס לשמים כדי שלא יישרף. דרכו עליו מן השמים והחזירוהו למקומו, כפי שנאמר: "דרך ה' לבתולת בת יהודה כגת" (איכה א:טו). נבוזראדן נעשה יהיר, והתפאר בכיבושו. יצאה בת קול ואמרה לו: יהירותך אינה במקומה, שכן הרגת אומה שכבר הייתה מתה, שרפת מקדש שכבר היה שרוף, וטחנת קמח שכבר היה טחון, כפי שנאמר לגבי בבל: "קחי ריחיים וטחני קמח; גלי צמתך, חשפי שובל, גלי שוק, עברי נהרות" (ישעיהו מז:ב). לא נאמר: טחני חיטה, אלא "טחני קמח," ללמד שכל החורבן כבר נעשה בידי האל, ותפקידו של האויב היה חסר חשיבות.
חֲזָא דְּמֵיהּ דִּזְכַרְיָה דַּהֲוָה קָא רָתַח. אָמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: דַּם זְבָחִים הוּא דְּאִישְׁתְּפִיךְ. אֲמַר לְהוּ: אַיְיתֵי וַאֲנַסֵּי אִי מִדְּמוּ. כַּסִּי וְלָא אִידְּמוֹ. אֲמַר לְהוּ: גַּלּוֹ לִי, וְאִי לָא סָרֵיקְנָא לְכוּ לְבִשְׂרַיְיכוּ בְּמַסְרֵיקָא דְּפַרְזְלָא.
כאשר הגיע אל המקדש, הוא ראה את דמו של זכריה הכהן רותח. הוא לא נרגע מאז שנהרג במקדש (ראו דברי הימים ב׳ 24:20–22). נבוזראדן אמר לכהנים שם: מה זה? הם אמרו לו: זהו דם קורבנות שנשפך. נבוזראדן אמר להם: הביאו בעלי חיים ואני אבדוק כדי לקבוע אם דם בעלי החיים דומה לדם הרותח. הוא שחט את בעלי החיים ודמם לא היה דומה לדם הרותח. נבוזראדן אמר לכהנים: גלו לי את מקור הדם ההוא , ואם לא אסרק את בשרכם במסרק ברזל.
אֲמַרוּ לֵיהּ: הַאי כֹּהֵן וְנָבִיא הוּא, דְּאִינַּבִּי לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּחוּרְבָּנָא דִּירוּשְׁלֶם, וְקַטְלוּהּ. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מְפַיֵּיסְנָא לֵיהּ. אַיְיתִי רַבָּנַן, קָטֵיל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. אַיְיתִי דַּרְדַּקֵּי דְּבֵי רַב, קָטֵיל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. אַיְיתִי פִּרְחֵי כְהוּנָּה, קָטֵיל עִילָּוֵיהּ, וְלָא נָח. עַד דִּי קְטַל עִילָּוֵיהּ תִּשְׁעִין וְאַרְבְּעָה רִיבּוֹא, וְלָא נָח.
הכוהנים אמרו לנבוזראדן: זהו דם של כוהן ונביא שניבא למען העם היהודי על חורבן ירושלים ואותו הרגו. הוא אמר לכוהנים: אפייס את הדם כדי שהרתיחה תיפסק. הוא הביא את החכמים והרג אותם מעל הדם ורתיחתו לא פסקה. הוא הביא ילדי בית ספר והרג אותם מעל הדם ורתיחתו לא פסקה. הוא הביא כוהנים צעירים והרג אותם מעל הדם ורתיחתו לא פסקה. הוא המשיך להרוג עד שהרג 940,000 אנשים מעל הדם, ורתיחתו לא פסקה.
קְרַב לְגַבֵּיהּ, אֲמַר: זְכַרְיָה, זְכַרְיָה, טוֹבִים שֶׁבָּהֶן אִיבַּדְתִּים. נִיחָא לָךְ דְּאֶיקְטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ? מִיָּד נָח. הַרְהַר תְּשׁוּבָה בְּדַעְתֵּיהּ, אֲמַר: מָה הֵם שֶׁלֹּא אִיבְּדוּ אֶלָּא נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ, הָהוּא גַּבְרָא מָה תֶּיהְוֵי עֲלֵיהּ? עֲרַק, שַׁדַּר פּוּרְטֵיתָא לְבֵיתֵיהּ, וְאִיתְגַּיַּיר.
נבוזראדן ניגש אל הדם ואמר: זכריה, זכריה, את הראויים שבהם הרגתי למענך. האם די לך שאהרוג את כולם? מיד הרתיחה פסקה. נבוזראדן הרהר בתשובה. אמר: אם הם, שגרמו לאדם אחד בלבד למות, זכו לכפרה רק לאחר כל ההרג הזה, אז ביחס לאותו האיש, כלומר לעצמו, מה יידרש ממנו כדי לזכות בכפרה? הוא נטש את צבאו ושיגר צוואה אחרונה לביתו והתגייר.
תָּנוּ רַבָּנַן: נַעֲמָן - גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה, נְבוּזַר אֲדָן - גֵּר צֶדֶק הָיָה. מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לִמְּדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם, מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים. וּמַאן נִינְהוּ? שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
החכמים לימדו בברייתא: נעמן הארמי (ראו מלכים ב׳, פרק ה׳) היה גר תושב, כלומר, קיבל על עצמו להימנע מעבודה זרה אך לא התגייר ליהדות. נבוזראדן היה גר צדק גמור. מבני בניו של סיסרא (ראו שופטים, פרק ד׳) היו כאלה שלמדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב היו כאלה שלימדו תורה ברבים. הגמרא שואלת: ומי הם? הגמרא משיבה: הם היו שמעיה ואבטליון.
מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לִמְּדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרָק. וְאַף מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתְךָ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלֶךָ תַּכְנִיס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה? הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״רִפִּינוּ אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה״. עוּלָּא אָמַר: זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אֵלּוּ נַהֲרוֹת בָּבֶל, וְתַרְגֻּמַהּ: צִינְיָיתָא צְרִידָתָא דְּבַבְלָאֵי.
הברייתא ממשיכה: מבין צאצאיו של המן היו כאלה שלמדו תורה בבני ברק. ואפילו מבין צאצאיו של אותו רשע, נבוכדנצר, היו כאלה שהקדוש ברוך הוא ביקש להכניסם תחת כנפי השכינה ולגיירם. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם: המי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך, האם תכניס אותו תחת כנפי השכינה? הגמרא מסבירה: זהו פירושו של מה שנאמר: "ריפאנו את בבל ולא נרפאה" (ירמיהו נא:ט). עולא אומר: פסוק זה הוא התייחסות לנבוכדנצר, שאף אחד מצאצאיו לא התגייר. רבי שמואל בר נחמני אומר: אין זו התייחסות לאדם; אלא, אלו הם נהרות בבל, ויש לפרש זאת כמתייחס לנהרות המים המלוחים והמרים של בבל.
אָמַר עוּלָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב שִׁיבָבֵי בִּישֵׁי דִּירוּשְׁלֶם הֲווֹ. כֵּיוָן דְּשַׁמְעִינְהוּ לִנְבִיאֵי דְּקָא מִיתְנַבְּאִי לְחוּרְבָּנָא דִּירוּשְׁלֶם, שְׁלַחוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר: פּוֹק וְתָא. אָמַר: מִסְתְּפֵינָא דְּלָא לִיעְבְּדוּ לִי כְּדַעֲבַדוּ בְּקַמָּאֵי.
§ בהקשר קשור, הגמרא מתארת את האירועים שהובילו לחורבן המקדש. עולא אומר: עמון ומואב היו שכנים רעים של ירושלים. כאשר שמעו את הנביאים שהתנבאו על חורבן ירושלים, שלחו לנבוכדנצר: צא ממקום מושבך ובוא לכבוש אותם. נבוכדנצר אמר להם: אני מפחד. אני רוצה לוודא שהם לא יעשו לי כפי שעשו לקודמיי .
שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק״, וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה״. שְׁלַח לְהוּ: בְּקָרִיבָא הוּא וְאָתֵי. שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק״. שְׁלַח לְהוּ: אִית לְהוּ צַדִּיקֵי דְּבָעוּ רַחֲמֵי וּמַיְיתוּ לֵיהּ.
עמון ומואב שלחו אליו כי כתוב: "כי אין האיש בביתו; הלך בדרך מרחוק" (משלי ז:19), ואיש אינו מתייחס לאף אחד אלא לקדוש ברוך הוא, כפי שנאמר: "ה' איש מלחמה" (שמות טו:3). נבוכדנצר שלח להם בתגובה: הוא נמצא במקום קרוב, והוא יבוא. הם שלחו אל נבוכדנצר: "הלך בדרך מרחוק" (משלי ז:19). נבוכדנצר אמר להם: יש צדיקים ביניהם שיתפללו לרחמים וישיבו אותו.
שְׁלַחוּ לֵיהּ: ״צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ״, וְאֵין כֶּסֶף אֶלָּא צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים״.
עמון ומואב שלחו אל נבוכדנצר: "הוא לקח עמו צרור של כסף" (משלי ז:20), וכסף אינו מתייחס לשום דבר מלבד הצדיקים, כפי שנאמר: "ואכרה לי בחמישה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים" (הושע ג:2). המסקנה היא שהקב"ה קנה את כנסת ישראל בזכות נוכחותם של צדיקים בתוכה, ועמון ומואב שלחו מסר לנבוכדנצר שהקב"ה כבר לקח את הצדיקים והם כבר לא העניקו הגנה.
שְׁלַח לְהוּ: הָדְרִי רַשִּׁיעֵי בִּתְשׁוּבָה, וּבָעוּ רַחֲמֵי וּמַיְיתוּ לֵיהּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ: כְּבָר קָבַע לָהֶן זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְיוֹם הַכֶּסֶא יָבֹא בֵּיתוֹ״. אֵין כֶּסֶא אֶלָּא זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ״. שְׁלַח לְהוּ: סִיתְוָוא הוּא, וְלָא מָצֵינָא דְּאָתֵי מִתַּלְגָא וּמִמִּיטְרָא.
נבוכדנצר שלח אליהם: אולי הרשעים יחזרו בתשובה ויהפכו לצדיקים והם יתפללו לרחמים והם יביאו אותו לשוב. עמון ומואב שלחו אל נבוכדנצר: האל כבר קבע את זמן גאולתם, כפי שנאמר: "ביום הכסה, הוא יבוא הביתה" (משלי ז:כ), וכסה אינו מתייחס לשום דבר מלבד זמן קבוע, כפי שנאמר: "תקעו שופר בחודש, בכסה ליום חגנו" (תהילים פא:ד). מאחר שנקבע זמן לגאולה, עד אז אתה יכול לעשות כרצונך. נבוכדנצר שלח אליהם: עכשיו חורף הוא ואיני יכול לבוא ולכבוש את ירושלים מפני השלג והגשם.
שְׁלַחוּ לֵיהּ: תָּא אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁלְחוּ כַר מוֹשֵׁל אֶרֶץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה אֶל הַר בַּת צִיּוֹן״. שְׁלַח לְהוּ: אִי אָתֵינָא, לֵית לִי דּוּכְתָּא דְּיָתֵיבְנָא בֵּיהּ. שְׁלַחוּ לֵיהּ: קְבָרוֹת שֶׁלָּהֶם מְעוּלִּין מִפַּלְטֵירִין שֶׁלְּךָ, דִּכְתִיב: ״בָּעֵת הַהִיא נְאֻם ה׳ יוֹצִיאוּ אֶת עַצְמוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת עַצְמוֹת שָׂרָיו וְאֶת עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָים מִקִּבְרֵיהֶם וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם״.
עמון ומואב שלחו אליו: בוא אל פסגות ההרים, במקום שבו הגשם אינו נקווה, כפי שנאמר: "שלחו כבש מושל ארץ מפסגות המדבר אל הר בת ציון" (ישעיהו טז:א). נבוכדנצר שלח אליהם: אם אבוא לירושלים, לי לא יהיה מקום ללון בו בשעה שאטיל מצור על העיר. עמון ומואב שלחו אליו: מערות קבורתם טובות מארמונותיך, ותוכל לפנות את המערות ולדור שם, כמו שנאמר: "בעת ההיא נאום ה׳ יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם; ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם" (ירמיהו ח:א–ב). לבסוף בא נבוכדנצר לכבוש את יהודה והוציא את הגופות כדי לפנות מקום לצבאו.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: מִי שְׁמִיעַ לָךְ אֵימַת אָתֵי בַּר נַפְלֵי? אֲמַר לֵיהּ: מַאן בַּר נַפְלֵי? אֲמַר לֵיהּ: מָשִׁיחַ. מָשִׁיחַ בַּר נַפְלֵי קָרֵית לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב ״בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים
§ רב נחמן אמר לרבי יצחק: האם שמעת מתי יבוא בן הנפילים [בר נפלי]? רבי יצחק אמר לו: מי הוא בן הנפילים? רב נחמן אמר לו: הוא המשיח. רבי יצחק שאל אותו: האם אתה קורא למשיח בן הנפילים? רב נחמן אמר לו: כן, כפי שנאמר: "ביום ההוא אקים