Drashot AI Logo
וְשַׁנִּי נַפְשָׁךְ. בְּמַאי אֵישַׁנֵּי? אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי מַסְפְּרָא וְאֶיגְזְיָיךְ אֲנָא. מֵהֵיכָא אַיְיתֵי? אֲמַר לֵיהּ: עוּל לְהָהוּא בֵּיתָא וְאַיְיתֵי. אֲזַל, אַשְׁכְּחִינְהוּ לְמַלְאֲכֵי שָׁרֵת וְאִידְּמוֹ לֵיהּ כְּגַבְרֵי, וַהֲווֹ קָא טָחֲנִי קַשְׁיָיתָא.
ושנה את מראך כדי שלא יכירו אותך. סנחריב שאל אותו: במה אשנה אותו? האל אמר לו: לך הבא לי מספריים ואני אגזוז אותך בעצמי. סנחריב שאל: מאין אביא את המספריים? הקדוש ברוך הוא אמר לו: לך אל הבית ההוא והבא אותן. הוא הלך ומצא מלאכי השרת, שבאו ונראו לסנחריב כאנשים; והמלאכים טחנו גלעיני תמרים.
אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי מַסְפְּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: טְחוֹן חַד גְּרִיוָא דְּקַשְׁיָיתָא וְנִיתֵּן לָךְ. טְחַן חַד גְּרִיוָא דְּקַשְׁיָיתָא וִיהַבוּ לֵיהּ מַסְפַּרְתָּא. עַד דַּאֲתָא, אִיחֲשַׁךְ. אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי נוּרָא. אֲזַל וְאַיְיתִי נוּרָא. בַּהֲדֵי דְּקָא נָפַח לֵיהּ, אִתְּלִי בֵּיהּ נוּרָא בְּדִיקְנֵיהּ. אֲזַל גַּזְיֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וְדִיקְנֵיהּ. (אֲמַרוּ): הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה״. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״גָּרֵירְתֵּיהּ לְאַרְמָאָה שְׁפַר לֵיהּ, אַיתְלֵי לֵיהּ נוּרָא בְּדִיקְנֵיהּ וְלָא שָׂבְעַתְּ חוּכָא מִינֵּיהּ״.
סנחריב אמר להם: תנו לי מספריים. מלאכי השרת אמרו לו: טחון סאה של גלעינים ואנו ניתן אותם לך. הוא טחן סאה של גלעינים ונתנו לו מספריים. עד שבא בחזרה עם המספריים החשיך. הקדוש ברוך הוא אמר לסנחריב: לך והבא אש כדי להאיר. סנחריב הלך והביא אש. כשהיה מנפנף בה, האש אחזה בזקנו והתפשטה וגילחה את ראשו ואת זקנו. החכמים אמרו: זהו פירושו של מה שנכתב: "וגם את הזקן תספה" (ישעיהו ז:כ). רב פפא אומר שזה בהתאם לפתגם שאנשים אומרים: אם אתה חורך גוי והדבר נעים לו, הדלק אש בזקנו ולעולם לא תתעייף מללעוג לו. כלומר, אם אדם אינו מוחה כשאחרים לועגים לו, הם יסלימו את הלעג. הפתגם מבוסס על מעשה זה של סנחריב.
אֲזַל, אַשְׁכַּח דַּפָּא מִתֵּיבוּתָא דְּנֹחַ. אָמַר: הַיְינוּ אֱלָהָא רַבָּא דְּשֵׁיזְבֵיהּ לְנֹחַ מִטּוֹפָנָא. אֲמַר: אִי אָזֵיל הָהוּא גַּבְרָא וּמַצְלַח, מְקָרֵב לְהוּ לִתְרֵין בְּנוֹהִי קַמָּךְ. שְׁמַעוּ בְּנוֹהִי וְקַטְלוּהּ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְגוֹ׳״.
סנחריב הלך ומצא קורה מתיבת נח, שממנה עשה אליל. הוא אמר: קורה זו היא האל הגדול שהציל את נח מן המבול. הוא אמר: אם אותו אדם, כלומר הוא עצמו, ילך ויצליח, הוא יקריב לפניך את שני בניו. בניו שמעו את התחייבותו והרגו אותו. זו משמעותו של מה שנאמר: "ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב, והמה נמלטו ארץ אררט" (מלכים ב יט:לז), למקום שבו נחה תיבת נח. הגמרא מסבירה שפירוש זה מבוסס על הדמיון האטימולוגי בין נסר, המונח העברי לקורה, לבין נסרך, האל שסנחריב עשה מקורה.
״וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ מַלְאָךְ שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ לְאַבְרָהָם, ״לַיְלָה״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר״. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ מַעֲשֵׂה לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טָבָא דְּנַפָּחָא מִדְּבַר נַפָּחָא.
§ אגב המלחמה בין המלכים ואברהם שהוזכרה לעיל, הגמרא מסבירה פסוק: "וירדוף עד דן. ויחלק עליהם לילה [לילה], הוא ועבדיו, ויכם" (בראשית י״ד:י״ד–ט״ו). המונח "לילה" [לילה] נראה שלא במקומו בפסוק זה. רבי יוחנן אומר: אותו מלאך שנזדמן לבוא ולסייע לאברהם באותה מלחמה, לילה שמו, שנאמר: "ולילה אמר: הורה גבר" (איוב ג׳:ג׳), ומכאן שיש מלאך ששמו לילה. ורבי יצחק נפחא אומר: הקדוש ברוך הוא עשה לו מעשה לילה, כלומר, הכוכבים שבשמים נלחמו בעבורו, שנאמר: "מן שמים נלחמו; הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה׳:כ׳). ריש לקיש אמר: דבריו של רבי יצחק נפחא, הנפח, עדיפים על דבריו של בן הנפח, רבי יוחנן.
״וַיִּרְדֹּף עַד דָּן״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֵּיוָן שֶׁבָּא אוֹתוֹ צַדִּיק עַד דָּן, תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. רָאָה בְּנֵי בָּנָיו שֶׁעֲתִידִין לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״. וְאַף אוֹתוֹ רָשָׁע לֹא נִתְגַּבֵּר עַד שֶׁהִגִּיעַ לְדָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו״.
ביחס לפסוק הקודם: "וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (בראשית י"ד:י"ד), רבי יוחנן אומר: כיוון שאותו צדיק, אברהם, הגיע לדן, נחלשה כוחו. הוא ראה ברוח הקודש שצאצאיו עתידים לעבוד עבודה זרה בדן, כפי שנאמר: "וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב...וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל, וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן" (מלכים א' י"ב:כ"ח–כ"ט). ואפילו אותו רשע, נבוכדנצר, לא גבר עד שהגיע לדן, כפי שנאמר: "מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו" (ירמיהו ח':ט"ז).
אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״אַף עַל גַּב דְּשָׁלַח רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא מִנְּצִיבִין: הִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ, וְהִזָּהֲרוּ בַּוְּורִידִין כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה – כִּי הָא מִילְּתָא מוֹדְעִינַן לְהוּ.
רבי זירא אומר: אף על פי שרבי יהודה בן בתירא שלח אמרה מנציבין: הוו זהירין בכבוד זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, והוו זהירין בחיתוך הוורידים הצוואריים בשחיטת בהמה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, והוו זהירין בכיבוד בניהם של עמי הארץ, שמתוכם יצאו תורה, מודיעים להם דבר כעניין הזה.
״צַדִּיק אַתָּה ה׳ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כׇּל בֹּגְדֵי בָגֶד. נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי״. מַאי אַהְדַּרוּ לֵיהּ? ״כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וּבְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ וְאֵיךְ תַּעֲשֶׂה בִּגְאוֹן הַיַּרְדֵּן״.
הפסוק קובע: "צדיק אתה, יהוה, כי אריב אליך; אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה; שלו כל בוגדי בגד? נטעתם, גם שורשו; ילכו, גם עשו פרי" (ירמיהו יב:א–ב). מה השיבו לו לירמיהו מן השמים? "כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים? ובארץ שלום אתה בוטח, ואיך תעשה בגאון הירדן?" (ירמיהו יב:ה).
מָשָׁל לְאָדָם אֶחָד שֶׁאָמַר: יָכוֹל אֲנִי לָרוּץ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת לִפְנֵי הַסּוּסִים בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם. נִזְדַּמֵּן לוֹ רַגְלִי אֶחָד, רָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין בַּיַּבָּשָׁה וְנִלְאָה. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה לִפְנֵי רַגְלִי כָּךְ, לִפְנֵי הַסּוּסִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה שְׁלֹשֶׁת מִילִין כָּךְ, שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה בַּיַּבָּשָׁה כָּךְ, בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
הגמרא מפרשת את הפסוק לפי פשוטו. זהו משל לאדם שאמר: אני יכול לרוץ שלוש פרסאות לפני הסוסים בביצות. הוא פגש הולך רגל ורץ לפניו במשך שלושה מילין ביבשה והתעייף. האנשים אמרו לו: ואם בריצה לפני הולך רגל התעייפת כל כך, אז אם היית רץ לפני סוסים, על אחת כמה וכמה שהיית מתעייף. ואם אחרי ריצה של שלושה מילין התעייפת כל כך, אז אם היית רץ שלוש פרסאות, פי ארבעה מן המרחק הזה, על אחת כמה וכמה שהיית מתעייף. ואם אחרי ריצה ביבשה התעייפת כל כך, אז אם היית רץ בביצות, על אחת כמה וכמה שהיית מתעייף.
אַף אַתָּה: וּמָה בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לְאוֹתוֹ רָשָׁע, שֶׁרָץ אַחַר כְּבוֹדִי, אַתָּה תָּמֵיהַּ? כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם שָׂכָר לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁרָצוּ לְפָנַי כְּסוּסִים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי רָחֲפוּ כׇּל עַצְמֹתַי הָיִיתִי כְּאִישׁ שִׁכּוֹר וּכְגֶבֶר עֲבָרוֹ יָיִן מִפְּנֵי ה׳ וּמִפְּנֵי דִּבְרֵי קׇדְשׁוֹ״.
הגמרא מסבירה: כך גם אתה, ירמיהו: ואם בנוגע לשכר עבור ארבע פסיעות שגמלתי לאותו רשע, נבוכדנצר, שרץ לכבודי, אתה משתומם על גודלו, כאשר אגמול לאברהם, ליצחק וליעקב, שרצו לפניי כסוסים במשך כל חייהם, על אחת כמה וכמה יהיה שכרם גדול. דבר זה מלמד על עוצמתה של אפילו מצווה קלה. זהו פירושו של מה שנכתב: "על הנביאים. נשבר לבי בקרבי; כל עצמותי רעדו; הייתי כאיש שיכור וכגבר עברו יין, מפני ה' ומפני דברי קדשו" (ירמיהו כג:ט).
הָנֵי אַרְבַּע פְּסִיעוֹת מַאי הִיא? דִּכְתִיב: ״בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וְגוֹ׳״. מִשּׁוּם ״כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ וַיֶּחֱזָק״ שַׁדַּר לֵיהּ סְפָרִים וּמִנְחָה? אִין, לִדְרֹשׁ ״(אֶת) הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר הָיָה בָאָרֶץ״. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָחָז שְׁתֵּי שָׁעוֹת הָיָה.
הגמרא שואלת: בנוגע לארבע הפסיעות הללו של נבוכדנצר, מהו המעשה שאליו הגמרא רומזת? הגמרא משיבה שהמעשה הוא כפי שנאמר: "בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו, כי שמע כי חלה ויחזק" (ישעיהו לט:א). הגמרא שואלת: וכי משום שחזקיהו חלה ויחזק, שלח אליו ספר ומנחה? הגמרא משיבה: כן, והוא עשה כן כדי "לדרוש המופת אשר היה בארץ" (דברי הימים ב לב:לא). כדאמר רבי יוחנן: באותו היום שבו מת אביו של חזקיהו, אחז, נמשך אור היום שתי שעות, עשר שעות פחות מן היום הרגיל, כדי שאחז הרשע ייקבר במהירות, בלא הכבוד המלכותי הניתן בדרך כלל למלכים.
וְכִי חָלָה חִזְקִיָּהוּ וְאִיתְּפַח, אַהְדְּרִינְהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְהָנָךְ עֲשַׂר שָׁעֵי נִיהֲלֵיהּ, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת וַתָּשׇׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה״. אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? אֲמַרוּ לֵיהּ: חִזְקִיָּהוּ חֲלַשׁ וְאִיתְּפַח. אֲמַר: אִיכָּא גַּבְרָא כִּי הַאי וְלָא בָּעֵינָא לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ שְׁלָמָא? כְּתַבוּ לֵיהּ: ״שְׁלָמָא לְמַלְכָּא חִזְקִיָּה, שְׁלָם לְקַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, שְׁלָם לֶאֱלָהָא רַבָּא״.
וכאשר חזקיהו חלה והחלים, הקדוש ברוך הוא החזיר את אותן עשר שעות לחזקיהו, כפי שנאמר: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש עשר מעלות אחורנית. ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה" (ישעיהו לח:ח). מרודך אמר לעבדיו: מהו זה הפלא שהיום התארך? אמרו לו: חזקיהו חלה והחלים, והשמש זרחה למענו. מרודך אמר: יש אדם כזה ואיני צריך לשלוח לו ברכות? שרי מרודך כתבו לחזקיהו: שלום למלך חזקיהו, שלום לעיר ירושלים, ושלום לאל הגדול.
נְבוּכַדְנֶאצַּר סָפְרֵיהּ דְּבַלְאֲדָן הֲוָה. הָהִיא שַׁעְתָּא לָא הֲוָה הָתָם. כִּי אֲתָא, אֲמַר לְהוּ: הֵיכִי כָּתְבִיתוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: הָכִי כָּתְבִינַן. אֲמַר לְהוּ: קְרֵיתוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא רַבָּא״ וְכָתְבִיתוּ לֵיהּ לְבַסּוֹף? אָמַר: אֶלָּא הָכִי כְּתוּבוּ: ״שְׁלָם לֶאֱלָהָא רַבָּא, שְׁלָם לְקַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, שְׁלָם לְמַלְכָּא חִזְקִיָּה״. אָמְרִי לֵיהּ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא.
נבוכדנצר היה הסופר של בלדן, ובאותו זמן הוא לא היה שם. כאשר בא לשם אמר לסופרים האחרים: כיצד כתבתם את הודעת המלך? אמרו לו: כך כתבנו: שלום למלך חזקיהו, שלום לעיר ירושלים, ושלום לאל הגדול, כפי שנצטווינו. נבוכדנצר אמר לסופרים: קראתם לו: האל הגדול, וכתבתם אותו בסוף רשימת הברכות? אמר: אלא כתבו כך: שלום לאל הגדול, שלום לעיר ירושלים, ושלום למלך חזקיהו. הסופרים אמרו לנבוכדנצר: מי שקורא את האיגרת, שיהיה הוא השליח. אתה נתת את העצה; אתה תקן את הנוסח.
רְהַט בָּתְרֵיהּ, כִּדְרָהֵיט אַרְבַּע פְּסִיעוֹת, אֲתָא גַּבְרִיאֵל וְאוֹקְמֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִילְמָלֵא לֹא בָּא גַּבְרִיאֵל וְהֶעֱמִידוֹ, לֹא הָיָה תַּקָּנָה לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
נבוכדנצר רדף אחרי השליח כדי לקחת ממנו את האיגרת ולתקן אותה. כאשר רץ ארבע פסיעות, המלאך גבריאל בא ועצר את מרדפו. רבי יוחנן אומר: אילולא בא גבריאל ועצר את מרדפו, לא הייתה תרופה לשונאיהם של ישראל, לשון נקייה לעם ישראל. אילו הצליח נבוכדנצר לתקן את האיגרת, שכרו היה גדול כל כך שהיה יכול להשמיד את עם ישראל, כפי שחפץ.
מַאי ״בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן״? אָמְרִי: בַּלְאֲדָן מַלְכָּא הֲוָה, וְאִישְׁתַּנִּי אַפֵּיהּ וַהֲוָה כִּי דְּכַלְבָּא. הֲוָה יָתֵיב בְּרֵיהּ עַל מַלְכוּתָא. כִּי הֲוָה כָּתֵיב, הֲוָה כָּתֵיב שְׁמֵיהּ וּשְׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ ״בַּלְאֲדָן מַלְכָּא״. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו״.
הגמרא שואלת: מהי המשמעות של: מרודך-בלאדן, בן בלאדן? אם שמו היה מרודך, הוא לא היה בלאדן. החכמים אומרים: בלאדן היה מלך, ומראה פניו השתנה ונעשה כמו של כלב. בנו ישב על הכס במקומו, וכאשר היה כותב מכתב היה כותב את שמו ואת שם אביו, המלך בלאדן. זו המשמעות של מה שנכתב לגבי הכבוד שאומות העולם חולקות לאבותיהן: "בן יכבד אב ועבד אדוניו" (מלאכי א:ו).
״בֵּן יְכַבֵּד אָב״ – הָא דַּאֲמַרַן, ״וְעֶבֶד אֲדֹנָיו״ – דִּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ״.
הגמרא מפרטת: "בן יכבד אב" מתייחס אל מה שאמרנו בנוגע לבלדן. "ועבד אדוניו" מתייחס לפסוק, כפי שנאמר: "ובחודש החמישי בעשור לחודש, היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדראצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, אשר עמד לפני מלך בבל, ירושלים. וישרוף את בית ה׳ ואת בית המלך" (ירמיהו נב:יב–יג).

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria