״עֲנִיָּה עֲנָתוֹת״ – עָתִיד יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה וּמִתְנַבֵּא עֲלַהּ מֵעֲנָתוֹת, דִּכְתִיב: ״דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין״.
"עֲנָתוֹת הָעֲנִיָּה" (ישעיהו י׳:ל׳)? ירמיהו בן חלקיהו עתיד להתנבא על נבוכדנצר מענתות, כפי שנאמר: "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין" (ירמיהו א׳:א׳).
מִי דָּמֵי? הָתָם אֲרִי, הָכָא לַיִשׁ! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לַאֲרִי, אֵלּוּ הֵן: אֲרִי, כְּפִיר, לָבִיא, לַיִשׁ, שַׁחַל, שַׁחַץ. אִי הָכִי, בָּצְרוּ לְהוּ! עָבְרוּ מַעְבָּרָה תַּרְתֵּי נִינְהוּ.
הגמרא שואלת: האם הדברים הללו בני השוואה? שם, בירמיהו, נבוכדנצר נקרא ארי, שכן הפסוק מתייחס אליו במונח אריה, ואילו כאן, בישעיהו, נבוכדנצר נקרא ליש. הגמרא מסבירה שהפסוקים אינם סותרים, שכן רבי יוחנן אומר: יש שישה מונחים עבריים לאריה, והם: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ. הגמרא מקשה: אם כך הוא שפסוק זה אינו קשור למסעות סנחריב, אזי המקומות המנויים בפסוק מעטים מדי, שכן אינם עשרה. הגמרא מסבירה: עברו ומעברה הם למעשה שמותיהם של שני מקומות נפרדים.
מַאי ״עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד״? אָמַר רַב הוּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּיֵּיר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב. אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: אִי אָזְלַתְּ הָאִידָּנָא – יָכְלַתְּ לַהּ, וְאִי לָא – לָא יָכְלַתְּ לַהּ. אוֹרְחָא דִּבְעָא לְסַגּוֹיֵי בְּעַשְׂרָה יוֹמֵי, סַגֵּא בְּחַד יוֹמָא.
הגמרא שואלת: מה משמעות הביטוי: "עוד היום בנוב לעמוד" (ישעיהו י׳:ל״ב)? רב הונא אומר: זה היה היום האחרון שנותר מעונש שקיבל העם היהודי בשל חטא נוב (ראו שמואל א׳, פרק כ״ב). האסטרולוגים אמרו לסנחריב: אם תלך ותכבוש אותם עכשיו, תגבר על העם היהודי; ואם לא, לא תגבר על העם היהודי. הגמרא מספרת: הוא הלך ועבר ביום אחד דרך שצריך ללכת בה עשרה ימים כדי לעבור אותה.
כִּי מְטוֹ לִירוּשְׁלֶם, שְׁדוֹ לֵיהּ בִּיסְתַּרְקֵי, עַד דִּסְלֵיק וִיתֵיב מֵעִילָּוֵי שׁוּרָא, עַד דְּחַזְיַוהּ לְכוּלַּהּ יְרוּשְׁלֶם. כִּי חַזְיַיהּ, אִיזּוּטַר בְּעֵינֵיהּ. אָמַר: הֲלָא דָּא הִיא קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם דַּעֲלַהּ אַרְגֵּישִׁית כֹּל מַשְׁירְיָתַי, וַעֲלַהּ כַּבֵּשִׁית כֹּל מְדִינָתָא? הֲלָא הִיא זְעֵירָא וְחַלָּשָׁא מִכֹּל כַּרְכֵי עַמְמַיָּא דְּכַבֵּשִׁית בִּתְקוֹף יְדַי? עֲלַהּ וְקָם וּמָנֵיד בְּרֵישֵׁיהּ, מוֹבֵיל וּמַיְיתֵי בִּידֵיהּ עַל טוּר בֵּית מַקְדְּשָׁא דִּבְצִיּוֹן וְעַל עֲזַרְתָּא דְּבִירוּשְׁלֶם.
כאשר הגיעו לירושלים, פרשו מחצלות [bistarkei] עבור סנחריב וערמו אותן לגובה עד שעלה וישב מעל החומה, עד כדי כך שיכול היה לראות את כל העיר ירושלים. כאשר ראה אותה, היא נראתה קטנה בעיניו והוא אמר: האם זו עיר ירושלים שבשבילה הטרדתי את כל מחנותיי ושבשבילה כבשתי את כל הארצות הללו? האם היא קטנה וחלשה יותר מכל ערי האומות שכבשתי בגבורתי? הוא עלה ונענע בראשו בבוז, ובזלזול הניף את ידו לעבר הר הבית אשר בציון ולעבר החצר אשר בירושלים.
אָמְרִי: נִישְׁדֵּי בֵּיהּ יְדָא הָאִידָּנָא. אֲמַר לְהוּ: תָּמְהִיתוּ, לִמְחַר אַיְיתוֹ לִי כֹּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ גּוּלְמוֹ הֲרַג מִינֵּיהּ. מִיָּד: ״וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים״. אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בָּת דִּינָא – בְּטַל דִּינָא.
שריו אמרו לו: הבה נתקוף עתה ונתחיל בכיבוש ירושלים. סנחריב אמר להם: אתם עייפים. מחר, כל אחד ואחד מכם יביא לי חתיכה של אבן מן החומה השווה בגודלה לחותם [gulmo harag] של איגרת, ודי בכך כדי לפרוץ את החומה ולהכניע את העיר. הכתוב מספר כי מיד: "ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף; וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים" (מלכים ב׳ יט:לה). רב פפא אומר שזה בהתאם לפתגם שאנשים אומרים: כאשר ריב שוכב ומתעכב ללילה, הריב בטל. מאחר שירושלים לא נכבשה באותו יום, הגזירה בטלה.
״וְיִשְׁבִּי בְּנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד״. מַאי ״וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִישׁ שֶׁבָּא עַל עִסְקֵי נוֹב. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ? עַל יָדְךָ נֶהֶרְגָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְעַל יָדְךָ נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, וְעַל יָדְךָ נֶהֶרְגוּ שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו.
§ אגב הטבח בנוב, הגמרא מספרת: "וְיִשְׁבִּי בְנוֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד" (שמואל ב׳ כא:טז). הגמרא שואלת: מה פירוש ישבי בנוב? רב יהודה אומר שרב אומר: זהו איש [ish] שבא להעניש את דוד על ענייני נוב. הקדוש ברוך הוא אמר לדוד: עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך בלא עונש? בגללך נטבחו יושבי נוב עיר הכוהנים, ובגללך דואג האדומי נטרד מן העולם הבא, ובגללך שאול ושלושת בניו נהרגו.
רְצוֹנְךָ יִכְלֶה זַרְעֶךָ, אוֹ תִּמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מוּטָב אֶמָּסֵר בְּיַד אוֹיֵב וְלֹא יִכְלֶה זַרְעִי.
אלוהים אמר לדוד: בואך לנוב והטעיית אחימלך הכהן יצרו את שרשרת האירועים, ולכן עליך להיענש. אתה רשאי לבחור את העונש. האם רצונך הוא שצאצאיך ייכרתו מן העולם או שתימסר לאויב? דוד אמר לפניו: ריבונו של עולם, מוטב שאימסר לאויב וצאצאי לא ייכרתו מן העולם.
יוֹמָא חַד נְפַק לִשְׁכוֹר בָּזָאֵי, אֲתָא שָׂטָן וְאִידְּמִי לֵיהּ כְּטַבְיָא. פְּתַק בֵּיהּ גִּירָא וְלָא מַטְיֵיהּ. מַשְׁכֵיהּ עַד דְּאַמְטְיֵיהּ לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים. כִּדְחַזְיֵיהּ יִשְׁבִּי בְּנוֹב אֲמַר: הַיְינוּ הַאי דְּקַטְלֵיהּ לְגׇלְיָת אֲחִי. כַּפְתֵיהּ, קַמְטֵיהּ, אוֹתְבֵיהּ וְשַׁדְיֵיהּ תּוּתֵי בֵּי סַדְיָיא. אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא, מָכָא לֵיהּ אַרְעָא מִתּוּתֵיהּ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״תַּרְחִיב צַעֲדִי תַחְתָּי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי״.
יום אחד דוד יצא לצוד עם בז [liskor bazzai]. השטן בא ונראה לו כאייל. הוא ירה חץ אל האייל, והחץ לא השיג אותו. השטן הוליך את דוד ללכת בעקבות האייל עד שהגיע לארץ הפלשתים. כאשר ישבי בנוב ראה את דוד אמר: זהו אותו אדם שהרג את גלית, אחי. הוא כבל אותו, כופף אותו, והניח אותו על הארץ, ואז הטיל אותו תחת קורת בית בד של זיתים כדי למעוך אותו. נעשה לו נס, והארץ נפתחה תחתיו ולכן לא נמחץ תחת הקורה. זהו פירושו של מה שנכתב: "הרחבת צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי" (תהילים יח:לז).
הָהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה. אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הֲוָה קָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵי דְּמַיָּא. חֲזִינְהוּ כִּתְמֵי דְּמָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲתָא יוֹנָה אִיטְּרִיף קַמֵּיהּ. אֲמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה אִימְּתִילָא, שֶׁנֶּאֱמַר ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף״. שְׁמַע מִינַּהּ דָּוִד מַלְכָּא דְּיִשְׂרָאֵל בְּצַעֲרָא שְׁרֵי. אֲתָא לְבֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. אֲמַר, תְּנַן: אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ. בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מַאי? אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ: בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שַׁפִּיר דָּמֵי.
הגמרא מספרת: באותו יום, לעת ערב של ערב שבת, אבישי בן צרויה חפף את ראשו בארבעה כדים של מים כהכנה לשבת. הוא ראה ארבעה כתמי דם. יש אומרים: יונה באה ופרפרה בכנפיה לפניו. אבישי אמר: כנסת ישראל נמשלה ליונה, שנאמר: “כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ” (תהילים סח:יד); למד מכאן כי דוד, מלך ישראל, שרוי בצרה. הוא בא אל ביתו של דוד ולא מצאו. אבישי אמר כי למדנו במשנה (כב ע"א): אין רוכבין על סוסו של המלך, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו. בשעת הסכנה, מהי ההלכה? הוא בא ושאל בבית המדרש מהו הדין באותו מצב. אמרו לו: בשעת הסכנה מותר אכן לעשות כן.
רַכְבֵיהּ לְפִרְדֵּיהּ וְקָם וַאֲזַל. קְפַצָה לֵיהּ אַרְעָא. בַּהֲדֵי דְּקָא מְסַגֵּי, חַזְיַיהּ לְעׇרְפָּה אִמֵּיהּ דַּהֲוָות נָוְולָא. כִּי חֲזֵיתֵיהּ, פְּסַקְתֵּהּ לְפִילְכַּהּ, שְׁדָתֵיהּ עִילָּוֵיהּ, סְבַרָא לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: עֻלֵם, אַיְיתִי לִי פְּלַךְ! פַּתְקֵיהּ בְּרֵישׁ מוֹחַהּ, וְקַטְלַהּ.
הוא רכב על פרדתו של המלך, קם והלך לארץ הפלשתים. הארץ התקצרה לו בדרך נס, והוא הגיע במהירות. בשעה שהיה מתקדם ראה את ערפה, אמו של ישבי בנוב, שהייתה טווה חוט בפלך. כשראתה אותו, הסירה את פלכה והשליכה אותו עליו כדי להורגו. לאחר שלא הצליחה בכך, אמרה לאבישי: בחור, הבא לי את פלכי. הוא השליך את הפלך ופגע בה בקודקוד מוחה והרגה.
כַּד חַזְיֵיהּ יִשְׁבִּי בְּנוֹב, אֲמַר: הַשְׁתָּא הָווּ בֵּי תְרֵין וְקָטְלִין לִי. פַּתְקֵיהּ לְדָוִד לְעֵילָּא, וְדָץ לֵיהּ לְרוּמְחֵיהּ. אֲמַר: נִיפּוֹל עֲלֵהּ וְנִקְּטַל. אֲמַר אֲבִישַׁי שֵׁם, אוֹקְמֵיהּ לְדָוִד בֵּין שְׁמַיָּא לְאַרְעָא.
כְּשֶׁאִישְׁבִּיבְנוֹב רָאָה אוֹתוֹ, אָמַר: עַכְשָׁיו הֵם שְׁנַיִם, דָּוִד וַאֲבִישַׁי, וְהֵם יַהַרְגוּ אוֹתִי. הוּא הֵעִיף אֶת דָּוִד בָּאֲוִיר, וְנָעַץ אֶת חֲנִיתוֹ בָּאָרֶץ. הוּא אָמַר: יִפּוֹל דָּוִד עָלֶיהָ וְיָמוּת. אֲבִישַׁי הִזְכִּיר שֵׁם קָדוֹשׁ שֶׁל אֱלֹהִים וְהִשְׁהָה אֶת דָּוִד בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּוֹל.
וְנֵימָא לֵיהּ אִיהוּ? אֵין חָבוּשׁ מוֹצִיא עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין.
הגמרא שואלת: ושיאמר דוד עצמו את שם ה' ויציל את עצמו. מדוע היה זקוק לאבישי? הגמרא משיבה: אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, אלא הוא זקוק לאחר שישחרר אותו. כך גם מי שנמצא בסכנה אינו מסוגל להציל את עצמו.
אֲמַר לֵיהּ: מַאי בָּעֵית הָכָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְהָכִי אַהְדַּרִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֵפֹךְ צְלוֹתָיךְ! בַּר בְּרָךְ קִירָא לִיזְבּוֹן, וְאַתְּ לָא תִּצְטַעַר.
אבישי אמר לדוד: מה אתה מבקש כאן ומדוע נפלת בידי ישבי בנוב? דוד אמר לו: זה מה שהקדוש ברוך הוא אמר לי, וזה מה שהשבתי לו; הגיע הזמן להיכנע לאויבי. אבישי אמר לו: הפוך את תפילתך והתפלל שזרעך יחדל מלהתקיים ולא שתימסר לאויב, בהתאם לפתגם שאנשים אומרים: יהי בן בנך רוכל עני וימכור שעווה, ואתה לא תסבול. אל תצמצם את הוצאותיך כדי להשאיר ירושה לצאצאיך.
אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, סַיַּיע בַּהֲדַן. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲזׇר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁעֲזָרוֹ בִּתְפִלָּה. אֲמַר אֲבִישַׁי שֵׁם וְאַחֲתֵיהּ.
דוד אמר לו: אם כך, עזור לי. זו המשמעות של מה שכתוב: "ואבישי בן צרויה בא לעזרתו, ויך את הפלשתי וימיתהו" (שמואל ב׳ 21:17). רב יהודה אומר שרב אומר: פירוש הדבר שהוא בא לעזרתו בתפילה. אבישי הזכיר שם קדוש אחר של אלוהים וגרם לדוד לנחות בבטחה לאחר שהיה תלוי בין שמים וארץ, והם נמלטו.
הֲוָה קָא רָדֵיף בָּתְרַיְיהוּ. כִּי מְטֹא קוּבֵּי, אָמְרִי: קוּם בֵּיהּ. כִּי מְטֹא בֵּי תְרֵי, אָמְרִי: בִּתְרֵי גּוּרְיָוָן קַטְלוּהּ לְאַרְיָא. אָמְרִי לֵיהּ: זִיל אִשְׁתְּכַח לְעׇרְפָּה אִימָּיךְ בְּקִיבְרָא. כִּי אַדְכַּרוּ לֵיהּ שְׁמָא דְּאִימֵּיהּ, כְּחַשׁ חֵילֵיהּ וְקַטְלוּהּ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל״.
ישבבנוב רדף אחריהם, מתוך כוונה להורגם. כאשר הגיעו למקום הנקרא קובי אמרו: שם המקום הוא קיצור של הביטוי שמשמעותו: קום והילחם בו [kum beih]. כאשר הגיעו למקום שנקרא בי תרי, דוד ואבישי אמרו: בשני [bitrei] גורים הרגו את האריה, כלומר ציפו להצליח. אמרו לו לישבבנוב: לך מצא את ערפה, אמך, בקבר. כאשר הזכירו לו את שם אמו ואמרו לו שהיא מתה, כוחו נחלש, והם הרגו אותו. הגמרא מציינת: לאחר מכן הוא שכתוב: "אז נשבעו לו אנשי דוד לאמור: לא תצא עוד איתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל" (שמואל ב׳ 21:17).
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה קָפְצָה לָהֶם הָאָרֶץ – אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ, וַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה. אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה – הָא דַּאֲמַרַן. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם – דִּכְתִיב: ״וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן״, לְמֵימְרָא דְּהָהוּא יוֹמָא נְפַק. יַעֲקֹב אָבִינוּ -
§ החכמים לימדו בברייתא בנוגע לקפיצת הדרך כדי לקצר מסע: עבור שלושה אנשים הארץ התקצרה, וכל אחד מהם הגיע ליעדו במהירות בדרך נס: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה. הגמרא מפרטת: המקרה של אבישי בן צרויה, הוא מה שאמרנו. המקרה של אליעזר עבד אברהם, הוא כפי שנכתב: "ואבוא היום אל העין" (בראשית כד:מב). כוונתו הייתה לומר לבני משפחת רבקה שבאותו יום יצא מכנען ובאותו יום הגיע, כדי להדגיש את אופייה הנסי של שליחותו מטעם אברהם. המקרה של יעקב אבינו