Drashot AI Logo
יִקְּבֻהוּ לְאוֹם״, וְאֵין לְאוֹם אֶלָּא עוּבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאֹם מִלְּאֹם יֶאֱמָץ״. וְאֵין קַבֹּה אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל״. וְאֵין בַּר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף״.
העם [leom] יקלל אותו [yikkevuhu], אך ברכה תהיה על ראש מי שמספק” (משלי יא:כו). והמונח leom מתייחס ללא לדבר אחר אלא לעוברים, כפי שנאמר: “שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך ייפרדו; ולאום אחד leom יאמץ מלאום leom (בראשית כה:כג). ו-kabbo מתייחס ללא לדבר אחר אלא לקללה, כפי שנאמר בדברי בלעם: “מה אקב לא קבה [kabbo] אל?” (במדבר כג:ח). ו-bar מתייחס ללא לדבר אחר אלא לתורה, כפי שנאמר: “נשקו בר פן יאנף” (תהילים ב:יב), כלומר, קיימו את התורה כדי להימנע מזעמו של אלוהים.
עוּלָּא בַּר יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״יִקְּבֻהוּ לְאוֹם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ״. וַאֲמַר אַבָּיֵי: כִּי אוּכְלָא דְקַצָּרֵי.
אולא בר ישמעאל אומר: מנקבים כמו נפה אדם שמונע הלכה מתלמיד. נאמר כאן: "מונע בר, לאום יקבוהו" (משלי יא:כו), ונאמר שם: "ויקב חור בדלתו" (מלכים ב׳ יב:י). ואביי אומר: מנקבים אותו כמו כלי של כובסים המשמש להתזת מים על בגדים.
וְאִם לִמְּדוֹ, מָה שְׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר״. וְאֵין מַשְׁבִּיר אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיוֹסֵף הוּא [הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא] הַמַּשְׁבִּיר לְכׇל עַם הָאָרֶץ״.
ואם מלמדים את התלמיד הלכה במקום למנוע אותה ממנו, מה שכרו? רבא אומר שרב ששת אומר: הוא זוכה לקבל ברכות כיוסף, כפי שנאמר בסוף אותו פסוק: "וברכה לראש משביר" (משלי יא:כו). ומשביר אינו מתייחס לאיש אחר מלבד יוסף, כפי שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב:ו).
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כׇּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בְּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶה״.
רב ששת אומר: כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר: "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶה" (משלי יא:כה). רב ששת מפרש את הפסוק בדרך דרשנית: על ידי חילוף סדר האותיות של המילה מרוה: מם, ריש, ויו, הא, מתקבלת המילה מורה, שמשמעה מלמד. משמעות הפסוק היא שמי שמלמד [מורה] ילמד [יורה] גם בעתיד.
אָמַר רָבָא: מִנַּיִין לִתְחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת״. ״יְחִי רְאוּבֵן״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְאַל יָמֹת״ – לָעוֹלָם הַבָּא. רָבִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״. רַב אָשֵׁי אָמַר מֵהָכָא: ״וְאַתָּה לֵךְ [לַקֵּץ] וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין״.
הגמרא חוזרת לנושא מקור תחיית המתים בתורה. רבא אומר: מנין שתחיית המתים נלמדת מן התורה? היא נלמדת מפסוק, כפי שנאמר: "יחי ראובן ואל ימת, ויהי מתיו מספר" (דברים לג:ו). כך מפרשים זאת: "יחי ראובן" בעולם הזה "ואל ימת" בעולם הבא. רבינא אומר שתחיית המתים נלמדת מכאן: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב:ב). רב אשי אומר שהראיה נלמדת מכאן: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (דניאל יב:יג).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל פַּרְנָס שֶׁמַּנְהִיג אֶת הַצִּבּוּר בְּנַחַת, זוֹכֶה וּמַנְהִיגָם לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם״.
§ רבי אלעזר אומר: כל מנהיג ציבור שמנהיג את הציבור בנחת, בלא כעס וביושר, זוכה ומנהיגם לעולם הבא, שנאמר: "כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם" (ישעיהו מט:י). כשם שהנהיגם בעולם הזה, כך אף ינהיגם לעולם הבא.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גְּדוֹלָה דֵּעָה, שֶׁנִּיתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ״כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳״.
הגמרא ממשיכה לצטט אמירות נוספות של רבי אלעזר הנוגעות להתנהגות מומלצת. ורבי אלעזר אומר: גדולה הדעת, שהרי ניתנה בין שתי אותיות, שני שמות של אלוהים, כפי שנאמר: "כי אל דעות ה'" (שמואל א׳ ב:ג׳).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל מִקְדָּשׁ שֶׁנִּיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ ה׳ כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא קַרְחִינָאָה: אֶלָּא מֵעַתָּה, גְּדוֹלָה נְקָמָה שֶׁנִּיתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, דִּכְתִיב: ״אֵל נְקָמוֹת ה׳ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע״!
ורבי אלעזר אומר: גדול הוא בית המקדש, שכן אף הוא הושם בין שתי אותיות, שני שמות של אלוהים, כפי שנאמר: "מכון לשבתך פעלת, ה׳, מקדש, ה׳, כוננו ידיך" (שמות טו:יז). רב אדא קרחינאה מקשה על ההסבר שלפיו הימצאות בין שני שמות של אלוהים מעניקה חשיבות. אם כן, אותו הדבר צריך לחול גם על נקמה. האם יאמר אדם: גדולה היא הנקמה, שכן הושמה בין שתי אותיות, כפי שנכתב: "אל נקמות, ה׳, אל נקמות הופיע" (תהילים צד:א)?
אֲמַר לֵיהּ: לְמִילְּתֵיהּ הָכִי נָמֵי, כִּדְעוּלָּא. דְּאָמַר עוּלָּא: שְׁתֵּי הוֹפָעָיוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת לְמִידָּה טוֹבָה, וְאַחַת לְמִדַּת פּוּרְעָנוּת.
רבי אלעזר אמר לו: בהקשרו, אכן, הנקמה גדולה, בהתאם לדבריו של עולא. שכן עולא אומר לגבי שתי ההופעות הללו: "ה' אֵל נְקָמוֹת; ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהילים צד:א), וכן: "הופיע מהר פארן" (דברים לג:ב), למה יש צורך בשניהם? אחד, הפסוק השני, נצרך למידת הטובה האלוהית, שבה נתן אלוהים את התורה בסיני, ואחד, הפסוק הראשון, נצרך למידת הפורענות האלוהית, שבה אלוהים נוקם באויביהם ובמדכאיהם של העם היהודי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, כְּאִילּוּ נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁזֶּה נִיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְזֶה נִיתַּן בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.
ורבי אלעזר אומר: כל אדם שיש בו דעת, הרי זה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שכן זו, הדעת, ניתנה בין שתי אותיות, וזה, בית המקדש, ניתן בין שתי אותיות.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף מִתְעַשֵּׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כׇּל הוֹן יָקָר וְנָעִים״.
ורבי אלעזר אומר: כל אדם שיש בו דעת, סופו להתעשר, שנאמר: "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (משלי כד:ד).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ״.
ורבי אלעזר אומר: לגבי כל אדם שאין בו דעת, אסור לרחם עליו, שנאמר: "כי עם לא בינות הוא; על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו" (ישעיהו כז:יא). אם הקדוש ברוך הוא אינו מרחם עליהם, קל וחומר שבני אדם לא ירחמו עליהם.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַנּוֹתֵן פִּיתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה, יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ אֵין תְּבוּנָה בּוֹ״. וְאֵין מָזוֹר אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חׇלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ״.
ורבי אלעזר אומר: לגבי כל מי שנותן את לחמו למי שאין בו דעת, ייסורים באים עליו, שנאמר: "אוכלי לחמך ישימו מזור תחתיך, אין תבונה בו" (עובדיה א:ז). ומזור פירושו אינו אלא ייסורים, על סמך ההקבלה לפסוק אחר, שנאמר: "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו [מזורו]" (הושע ה:יג). מכאן שמי שנותן את לחמו למי שאין בו הבחנה, סופו ללקות בחולי.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה, לְסוֹף גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת״.
ורבי אלעזר אומר: כל אדם שאין בו דעת, סופו גולה, שנאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת" (ישעיהו ה:יג).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִים בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאׇכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאׇהֳלוֹ״. אֵין שָׂרִיד אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא״.
ורבי אלעזר אומר: לגבי כל בית שאין נשמעים בו דברי תורה בלילה, האש של גיהנם אוכלתו, שנאמר: "כל חושך טמון לצפוניו, תאכלהו אש לא נופח; ירע שריד באהלו" (איוב כ:כו). שריד אינו מתייחס אלא לתלמיד חכם, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל ג:ה). בית שחשוך בלילה ואין נשמעת בו תורה, תכלה אותו אש שאינה צריכה נפיחה במפוח, אש הגיהנם.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין שָׂרִיד לְאׇכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ״. אֵין ״שָׂרִיד״ אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא״.
ורבי אלעזר אומר: כל מי שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר: "אין שריד לאכלו; על כן לא יחיל טובו" (איוב כ:כא). שריד אינו מתייחס אלא לתלמידי חכמים, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קורא." שום שגשוג לא יבוא למי שאינו חולק את מזונו עם תלמיד חכם.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁיֵּיר פַּת עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵין שָׂרִיד לְאׇכְלוֹ עַל כֵּן לֹא יָחִיל טוּבוֹ״.
ורבי אלעזר אומר: כל מי שאינו משאיר לחם על שולחנו בסוף סעודתו, כדי לציין את הכרת תודתו לאלוהים על כך שסיפק לו יותר ממספיק, לעולם אינו רואה סימן ברכה, כפי שנאמר: "לא תישאר מאוכלו; על כן לא תאריך טובתו."
וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְשַׁיַּיר פְּתִיתִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הָעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ״! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא שְׁלֵימָה בַּהֲדֵיהּ, הָא דְּלֵיכָּא שְׁלֵימָה בַּהֲדֵיהּ.
הגמרא שואלת: אבל האם רבי אלעזר לא אומר: לגבי כל מי שמשאיר פירורים של לחם על שולחנו, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: "העורכים לגד שולחן והממלאים למני ממסך" (ישעיהו סה:יא). האנשים היו משאירים פירורי לחם על השולחן כמנחה למזל גד, שלדבריהם משפיע על מזל הבית. מנהג זה היה צורה של עבודת אלילים. הגמרא משיבה: סתירה נראית זו אינה קשה: זה המקרה, שבו השארת פירורי לחם היא צורה של עבודת אלילים, חל כאשר יש כיכר שלמה יחד עם הפירורים, שכן הוספת הפירורים היא בבירור לשם עבודת אלילים; ואילו אותו מקרה, שבו מבקרים אי־השארת לחם על השולחן, חל כאשר אין כיכר שלמה יחד עם הפירורים.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמַּחְלִיף בְּדִיבּוּרוֹ כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ״, וּכְתִיב הָתָם: ״הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים״.
ורבי אלעזר אומר: לגבי כל מי שמשנה את האמת בדיבורו, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה. שכן, נאמר כאן, בפסוק שבו יעקב ביקש להימנע מלקחת את ברכת אביו מעשו: "והייתי בעיניו כמתעתע [metate’a]" (בראשית כז:יב), ונאמר שם לגבי עבודת אלילים: "הבל המה מעשה תעתועים [tatuim]" (ירמיהו י:טו).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֶרְיָה תֵעוֹר קַשְׁתֶּךָ״.
ורבי אלעזר אומר: כל המתבונן בערווה [erva], קשתו מתרוקנת, כלומר, יישלל ממנו כוח גברותו, כפי שנאמר: "עריה תעור קשתך [erya]" (חבקוק ג:ט).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם הָוֵי קָבֵל וְקַיָּים. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין לוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת נִגְעוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.
ורבי אלעזר אומר: לעולם הֱוֵי בחושך, כלומר, אלמוני, ותתקיים. רבי זירא אומר: אנו לומדים רעיון דומה גם במשנה (נגעים ב:ג): בבית אפל אין פותחים חלונות כדי להאיר אותו כדי לראות אם נגעו הוא צרעת, והבית נשאר בחזקת טהרה. דברים המכוסים מותר להם להמשיך להתקיים. הגמרא מאשרת: למד מכאן מאותה משנה שכך הוא.
אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מַאי דִּכְתִיב ״שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם״? וְכִי מָה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מָה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא, אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא.
§ הגמרא חוזרת לנושא מקור תחיית המתים בתורה. רבי טאבי אומר שרבי יאשיה אומר: מה משמעותו של מה שנכתב: "שלוש הנה לא תשבענה… שאול, ועֹצר רחם, וארץ לא שבעה מים" (משלי ל:טו–טז)? ומה עניין קבר אצל רחם? אלא, הוקשו זה לזה לומר לך: מה רחם מכניס ומוציא, אף קבר מכניס וגם מוציא, בתחיית המתים.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת; שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת? מִיכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִין: אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.
והאם אין עניינים אלה נלמדים מקל וחומר: אם לגבי רחם, שאליו מכניסים את העובר בחשאי, מוציאים ממנו את התינוק בליווי קולות חזקים של האישה הזועקת בשעת הלידה, הרי שלגבי הקבר, שאליו מכניסים את המת בקולות של יללה ואבל על המת, האם אין זה ראוי שמוציאים ממנו את המתים שקמו לתחייה בליווי קולות חזקים של המוני הקמים לתחייה? מכאן יש תשובה לאלה האומרים: אין תחיית המתים נלמדת מן התורה.
תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְיוֹתָן אֵינָן חוֹזְרִין לַעֲפָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַים קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כׇּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם״. מָה קָדוֹשׁ לְעוֹלָם קַיָּים – אַף הֵם לְעוֹלָם קַיָּימִין.
בבית מדרשו של אליהו לימדו: הצדיקים שהקדוש ברוך הוא עתיד להחיות אינם חוזרים לעפרם, כפי שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש ייאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים" (ישעיהו ד:ג). כשם שהקדוש ברוך הוא קיים לעולם, כך אף הם יתקיימו לעולם.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria