דְּקֶשֶׁר הָעֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, גָּרוּעַ וְעוֹמֵד.
שֶׁהַקֶּשֶׁר הָעֶלְיוֹן נִצְטַוָּה מִדִּין תּוֹרָה, אָז קִיּוּם הַמִּצְוָה כְּבָר נִפְגָּם מִלְּכַתְּחִלָּה כַּאֲשֶׁר הַחוּט הַנוֹסָף נִקְשָׁר יַחַד עִם שְׁאָר הַחוּטִים.
אִי הָכִי, תְּפִילִּין נָמֵי? אִי עֲבַד אַרְבְּעָה בָּתֵּי, וְאַיְיתִי אַחֲרִינָא וְאַנַּח גַּבַּיְיהוּ – הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי. וְאִי עֲבַד חַמְשָׁה בָּתֵּי – גָּרוּעַ וְעוֹמֵד הוּא! הָאָמַר רַבִּי זֵירָא: בַּיִת חִיצוֹן שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הָאֲוִיר – פָּסוּל.
הגמרא מקשה: אם כן, מעמדן של תפילין הוא גם כן כך. אם אדם עושה תפילין של ראש עם ארבעה בתים, ולאחר מכן הוא מביא בית נוסף ומניח אותו לצידם, הבתים שבהם הוא מקיים את המצווה עומדים בפני עצמם ואותו בית נוסף עומד בפני עצמו ואינו פוגם בקיום המצווה. ואם אדם עושה תפילין של ראש עם חמישה בתים, קיום המצווה כבר נפגם מלכתחילה. הגמרא משיבה: והרי רבי זירא אומר: אם יש מחיצה היוצרת בית חיצון בתפילין של ראש שאינו חשוף לאוויר, תפילין של ראש פסולות לשימוש בקיום המצווה. לכן, הוספת בית חמישי לארבעת הבתים של תפילין של ראש תמיד פוגמת בקיום המצווה.
מַתְנִי׳ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּין אֶת דִּינוֹ שֶׁל זֶה, אֶלָּא מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין שְׁלוּחִין בְּכׇל הַמְּקוֹמוֹת: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״.
משנה:אין מוציאים להורג את הזקן הממרה, לא בבית הדין שבעירו, ולא בבית הדין שביבנה, אף על פי שזה היה מקום מושבו של הסנהדרין לאחר חורבן בית המקדש השני. אלא מעלים אותו לבית הדין הגדול שבירושלים. ושומרים אותו במאסר עד הרגל, ובית הדין מוציא אותו להורג ברגל, שנאמר: "וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד" (דברים יז:יג); זו דעתו של רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: אין משהים את הדין של זה. אלא, בית הדין מוציא אותו להורג מיד, והדיינים כותבים אגרות ושולחים שליחים לכל המקומות, ומודיעים להם: פלוני חייב עונש מיתת בית דין על שהמרה את פי בית הדין.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ לֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ וְלֹא בְּבֵית דִּין שֶׁבְּיַבְנֶה, אֶלָּא מַעֲלִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וּמְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ עַד הָרֶגֶל, וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
גמרא:החכמים לימדו בברייתא (תוספתא יא:ג): אין מוציאים להורג את הזקן הממרה, לא בבית הדין שבעירו, ולא בבית הדין שביבנה. אלא מעלים אותו לבית הדין הגדול שבירושלים. ושומרים אותו במאסר עד הרגל, ובית הדין מוציא אותו להורג ברגל, שנאמר: "וכל העם ישמעו וייראו" (דברים יז:יג); זו שיטתו של רבי עקיבא.
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי נֶאֱמַר ״יִרְאוּ וְיִירָאוּ״? וַהֲלֹא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ״! לָמָּה מְעַנִּין דִּינוֹ שֶׁל זֶה? אֶלָּא, מְמִיתִין אוֹתוֹ מִיָּד, וְכוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכׇל מָקוֹם: ״אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין״.
רבי יהודה אמר לרבי עקיבא: האם נאמר: וכל העם יראו וייראו, דבר שהיה מלמד שכל העם צריכים לראות בפועל את הוצאתו להורג? והלא לא נאמר אלא: "וכל העם ישמעו וייראו," ומכאן שדי להודיע לעם על ההוצאה להורג? מדוע לעכב את עשיית הדין עם אדם זה? אלא, בית הדין מוציאו להורג מיד, ולאחר מכן הדיינים כותבים אגרות ושולחים שליחים לכל המקומות להודיעם: פלוני נתחייב ונמצא חייב להיענש במיתה בבית דין.
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה צְרִיכִין הַכְרָזָה – הַמֵּסִית, וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, וְזָקֵן מַמְרֵא, וְעֵדִים זוֹמְמִין. בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ ״וְכׇל הָעָם״ וְ״כׇל יִשְׂרָאֵל״. בְּעֵדִים זוֹמְמִין כְּתִיב ״וְהַנִּשְׁאָרִים״? דְּלָא כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזוּ לְסָהֲדוּתָא.
החכמים לימדו: יש ארבעה עבריינים שנידונו למיתה שפסקי דינם טעונים הכרזה כדי ליידע את הציבור: המסית אחרים לעבוד עבודה זרה, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממים. ובכל אלה נאמר בהם: "וכל העם" (דברים יז:יג), או: "וכל ישראל" (דברים יג:יב, כא:כא), חוץ מעדים זוממים, שבהם נאמר: "והנשארים ישמעו וייראו" (דברים יט:כ), שלא כל אדם כשר למתן עדות. לפיכך, במקום לומר שכל העם או כל ישראל צריכים להיות מיודעים, רק הנשארים שאינם פסולים לעדות הם אלה שעליהם לשמוע את הפסוק: "ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יט:כ).
מַתְנִי׳ נְבִיא הַשֶּׁקֶר הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי אָדָם.
משנה:נביא השקר הנזכר בתורה כולל מי שמתנבא את אשר לא שמע מאת ה' ומי שמתנבא את אשר לא נאמר לו, אפילו אם נאמר לנביא אחר. במקרים אלה, מיתתו בידי אדם, בחנק המוטל על ידי בית הדין.
אֲבָל הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״.
אך באשר למי שכובש את נבואתו משום שאינו רוצה לחלוק אותה עם הציבור, ומי שמזלזל ומוותר על דברי נביא ומסרב לשמוע להם, ונביא שהפר את דברי עצמו ולא קיים את אשר נצטווה לעשות, מיתתו בידי שמים, כפי שנאמר: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי, אנכי אדרוש מעמו" (דברים י"ח:י"ט).
הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאוֹמֵר: ״כָּךְ אָמְרָה עֲבוֹדָה זָרָה״, אֲפִילּוּ כִּוֵּון אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר.
המתנבא בשם עבודת אלילים ואומר: כך אמר האליל, אפילו אם כיוון אל ההלכה הנכונה בשם האליל לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, דינו מיתה בחנק.
הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק.
במקרה של מי שמקיים יחסי אישות עם אישה נשואה לאחר שנכנסה לרשות בעלה לצורכי נישואין, אפילו אם הנישואין טרם מומשו, שכן היא לא עדיין קיימה יחסי אישות עמו, מי שמקיים עמה יחסי אישות מוצא להורג בחנק. לפני הנישואין, מי שמקיים עמה יחסי אישות חייב מיתה בסקילה.
וְזוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ, שֶׁכׇּל הַמּוּזַמִּין מַקְדִּימִין לְאוֹתָהּ מִיתָה, חוּץ מִזּוֹמְמֵי בַּת כֹּהֵן וּבוֹעֲלָהּ.
ועדים זוממים שהעידו כי בת כהן זינתה, נידונים בחנק, אף על פי שאילו הייתה אשמה, הייתה נידונה בשריפה. והבועל שלה אף הוא נידון בחנק, כבכל מקרה שבו אדם בא על אשת איש. כל אותם הנעשים עדים זוממים נידונים למיתה באותה צורת הוצאה להורג שבה זממו להמית את קורבנם, חוץ מעדים זוממים שהעידו כי בת כהן ובועלה זינו. במקרה זה, אף על פי שבת הכהן שזינתה נידונה בשריפה, העדים הזוממים שביקשו להביא להוצאתה להורג נידונים בחנק, כמו הבועל שגם אותו זממו להביא לידי הוצאה להורג.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם, וּשְׁלֹשָׁה מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, וּמַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ, וְהַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – מִיתָתָן בִּידֵי אָדָם. הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם.
גמרא:חכמים לימדו בברייתא על עונשם של החוטאים בענייני נבואה: לגבי שלושה מהם, מיתתם בידי אדם, ולגבי שלושה מהם, מיתתם בידי שמים. במקרה של מי שמתנבא את אשר לא שמע מאת ה', ומי שמתנבא את אשר לא נאמר לו, ומי שמתנבא בשם עבודת אלילים, מיתתם בידי אדם. במקרה של מי שכובש את נבואתו, ומי שמזלזל ומוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתם בידי שמים.
מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי״. זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע. ״וַאֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו״ – הָא לַחֲבֵירוֹ צִוִּיתִיו, זֶה הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ. ״וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים״ – זֶה הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וּכְתִיב: ״וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״. וְכׇל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם – אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.
הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? רב יהודה אומר שרב אומר שהם נלמדים מפסוק, כפי שנאמר בפסוק: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא" (דברים יח:כ). הגמרא מנתחת את הפסוק: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי"; זה מתייחס למי שמתנבא מה שלא שמע. לאחר מכן נאמר בפסוק: "את אשר לא צויתיו," ומכאן מסיקים: אבל אחר כן ציוויתי. זה מתייחס למי שמתנבא מה שלא נאמר לו. "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים"; זה מתייחס למי שמתנבא בשם עבודה זרה. ונאמר לגבי כל אלה: "ומת הנביא ההוא." וכל מיתה האמורה בתורה בלא פירוט אינה מתייחסת לדבר אחר אלא לחנק.
הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ, וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא, וְנָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ – מִיתָתָן בִּידֵי שָׁמַיִם. דִּכְתִיב: ״וְהָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע״. קְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יַשְׁמִיעַ״, וּקְרִי בֵּיהּ: ״לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי״. וּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ״ – בִּידֵי שָׁמַיִם.
מי שמדכא את נבואתו, ומי שמוותר בזלזול על דברי נביא, ונביא שהפר את דברי עצמו, מיתתם בידי שמים, כפי שנאמר: "והיה, האיש אשר לא ישמע [yishma] אל דבריי אשר ידבר בשמי, אנכי אדרוש מעמו" (דברים יח:יט). הכוונה היא למי שמוותר על דברי נביא. קרא בתוך הפסוק: מי שלא ישמיע [yashmia]; הכוונה היא למי שמדכא את הנבואה. וקרא בתוך הפסוק: לא יישמע [yishama]; הכוונה היא למי שהפר את דברי עצמו. ונאמר לגבי כל אלה: "אנכי אדרוש מעמו," כלומר הוא חייב מיתה בידי שמים.
הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, כְּגוֹן צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל״. מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? רוּחַ נָבוֹת אַטְעִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד״. ״וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ״. ״וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן״.
§ המשנה מונה בין אלה החייבים להיות מוצאים להורג כנביא שקר מי שמתנבא את אשר הוא לא שמע. הגמרא מעירה: למשל, צדקיהו בן כנענה, שהתנבא שאחאב צריך לצאת למלחמה נגד ממלכת ארם ויצליח, כפי שנאמר: "וצדקיהו בן כנענה עשה לו קרני ברזל, ויאמר: כה אמר ה': באלה תנגח את ארם עד כלותם" (דברי הימים ב׳ י״ח:י׳). הגמרא שואלת: מה היה צדקיהו בן כנענה אמור לעשות? מדוע הוטלה עליו אחריות? הרי סוף סוף רוח נבות הטעתה אותו, כפי שנאמר: "ויאמר ה': מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד... ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר: אני אפתנו. ויאמר... תפתה וגם תוכל; צא ועשה כן" (מלכים א׳ כ״ב:כ׳–כ״ב).
אָמַר רַב יְהוּדָה: מַאי ״צֵא״? צֵא מִמְּחִיצָתִי. מַאי רוּחַ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
רב יהודה אומר: מהי משמעותו של המונח הלכאורה מיותר: "צא"? וכי לא היה די בכך שה' יאמר לרוח: עשה כן? משמעות המונח היא: צא מלפניי. מאחר שהרוח התנדבה לעסוק במרמה, שוב לא הייתה ראויה לעמוד בקרבת אלוהים. מיהי אותה רוח שקיבלה על עצמה לפתות את אחאב? רבי יוחנן אומר: זו הייתה רוחו של נבות היזרעאלי, שהיה להוט לנקום באחאב.
הֲוָה לֵיהּ לְמֵידַק, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִין בְּסִיגְנוֹן אֶחָד.
הגמרא מעירה: היה מוטל על צדקיהו להבחין בין נבואות אמת לנבואות שקר, בהתאם לאמרתו של רבי יצחק, שכן רבי יצחק אומר: מראה נבואי הנוגע לעניין אחד ואותו נושא [sigenon] עשוי להיראות לכמה נביאים, אך שני נביאים אינם מתנבאים תוך שימוש באותו סגנון ביטוי.
עוֹבַדְיָה אָמַר: ״זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ״. יִרְמְיָה אָמַר: ״תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ״. וְהָנֵי, מִדְּקָאָמְרִי כּוּלְּהוּ כַּהֲדָדֵי, שְׁמַע מִינַּהּ לָא כְּלוּם קָאָמְרִי.
דוגמה לתוכן זהה המובע בסגנונות שונים היא הנבואה שבה עובדיה אמר: "זדון לבך השיאך" (עובדיה א׳:ג׳), וירמיהו אמר מסר דומה בלשון שונה מעט: "תפלצתך השיא אותך, זדון לבך" (ירמיהו מ״ט:ט״ז). וכן בנוגע לנביאי השקר הללו, מן העובדה שבמקרה שלהם כל הנביאים אומרים את נבואותיהם זה כמו זה, כלומר, משתמשים בסגנון זהה, הסק מכך שאינם אומרים דבר בעל ממשות ושזו נבואת שקר.
דִּילְמָא לָא הֲוָה יָדַע לֵיהּ לְהָא דְּרַבִּי יִצְחָק? יְהוֹשָׁפָט הֲוָה הָתָם, וְקָאָמַר לְהוּ. דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא עוֹד לַה׳״. אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיכָּא כֹּל הָנֵי. אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: סִיגְנוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכַמָּה נְבִיאִים, וְאֵין שְׁנֵי נְבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּסִיגְנוֹן אֶחָד.
הגמרא שואלת: שמא צדקיה בן כנענה לא ידע דבר זה, את אמרתו של רבי יצחק, ולכן לא היה צריך להיחשב אחראי? הגמרא משיבה: יהושפט, מלך יהודה, היה שם, והוא אמר להם שהם נביאי שקר, כפי שנאמר: "ויאמר יהושפט: האין פה נביא לה׳ עוד, ונדרשה מאותו?" (מלכים א כב:ז). אחאב אמר לו: והלוא כל אלה הנביאים כאן? למה לבקש אחרים? יהושפט אמר לאחאב: זו היא המסורת שקיבלתי מבית אבי אבי, בית דוד: מראה נבואי הנוגע לעניין אחד ואותו נושא יכול להיראות לכמה נביאים, אבל שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד ואותו. הם נביאי שקר, שכן השתמשו באותה לשון כאשר אמרו את נבואתם.
הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר לוֹ: כְּגוֹן חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר, דְּקָאֵי יִרְמְיָה בְּשׁוּק הָעֶלְיוֹן וְקָאָמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ [צְבָאוֹת] הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״. נָשָׂא חֲנַנְיָה קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמוֹ: מָה עֵילָם שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לַעֲזוֹר אֶת בָּבֶל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם״, כַּשְׂדִּים עַצְמָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֲתָא אִיהוּ בְּשׁוּק הַתַּחְתּוֹן אֲמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ וְגוֹ׳ שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל״.
§ המשנה מונה בין אלה החייבים מיתה כנביאי שקר מי שמתנבא את מה שלא נאמר לו. הגמרא מעירה: לדוגמה, חנניה בן עזור, כאשר ירמיהו עמד בשוק העליון בירושלים ואמר: "כה אמר ה' צבאות: הנני שובר את קשת עילם, ראשית גבורתם" (ירמיהו מט:לה). חנניה הסיק בעצמו קל וחומר: אם, ביחס לעילם, שבאה רק לסייע לבבל, הקדוש ברוך הוא אמר: "הנני שובר את קשת עילם," קל וחומר שהכשדים, כלומר הבבלים, עצמם, עתידים ליפול. חנניה בא אל השוק התחתון ואמר: "כה אמר ה' צבאות, אלוהי ישראל, לאמור: שברתי את עול מלך בבל" (ירמיהו כח:ב). כתוצאה מכך, חנניה בן עזור נהרג בידי שמים (ירמיהו כח:טז).
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: הַאי לַחֲבֵירוֹ נָמֵי לֹא נֶאֱמַר! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִיתְיְהִיב קַל וָחוֹמֶר לְמִידְרַשׁ, כְּמַאן דְּאִיתְּמַר לֵיהּ דָּמֵי. הוּא נִיהוּ דְּלֹא נֶאֱמַר לוֹ.
רב פפא אמר לאביי: לכנות מקרה זה כמי שמתנבא דבר שלא נאמר לו אינו מדויק, שכן לא זו בלבד שלא נאמר הדבר לחנניה, אלא שנבואה זו גם לא נאמרה לנביא אחר. אביי אמר לו: מאחר שדבר זה ניתן להסקה באמצעות קל וחומר, הרי הוא כנבואה שנאמרה לירמיהו, שכן הסקת דברים בקל וחומר היא דרך לגיטימית של דרשה. חנניה הוא שסילף את הנבואה, שהרי לא נאמרה לו, כלומר לחנניה, ולאחר מכן הציג את הנבואה כאילו שמע אותה מאלוהים.
הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה: כְּגוֹן נְבִיאֵי הַבַּעַל.
המשנה מונה בין אלה שחייבים להיות מוצאים להורג כנביאי שקר מי שמתנבא בשם עבודת אלילים. הגמרא מעירה: לדוגמה, נביאי הבעל (ראו מלכים א׳, פרק י״ח).
הַכּוֹבֵשׁ אֶת נְבוּאָתוֹ: כְּגוֹן יוֹנָה בֶּן אֲמִיתַּי. וְהַמְוַותֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא: כְּגוֹן
המשנה מונה בין אלה שחייבים מיתה בידי שמים מי שכובש את נבואתו. הגמרא מעירה: לדוגמה, יונה בן אמיתי (יונה א׳:א׳–ג׳). המשנה מונה גם: ומי שמוותר על דברי נביא. הגמרא מעירה: לדוגמה,