לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רִחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
לא משום שאינו כהן, שאם זר מבצע אחת מן העבודות הללו במקדש, אינו חייב מיתה; ולא משום עשיית אחת מן העבודות הללו במצב של טומאה; ולא משום עשיית אחת מן העבודות הללו ככהן החסר את בגדי הכהונה הנדרשים; ולא משום עשיית אחת מן העבודות הללו בלא קידוש ידיו ורגליו. הטעם להיעדר החיוב הוא שבכל המקרים הללו יש צורך לבצע עבודות נוספות כדי להשלים את העבודה. חייבים על עשיית העבודה מחוץ למקדש, או על עשיית העבודה בידי זר, בטומאה וכו', רק כאשר עושים עבודה המשלימה את העבודה.
הָא מְקַטֵּר – חַיָּיב. מַאי לָאו, מִיתָה? לָא, בְּאַזְהָרָה.
מן הברייתא ניתן להסיק: אבל מי ששורף את הקרבן על המזבח באחת מן הנסיבות הללו, כולל במצב של טומאה, חייב. וכי אין זו מלמדת שהוא חייב לקבל מיתה בידי שמים, ויש מן הברייתא ראיה לפשוט את הדילמה של רב אחא בר הונא? הגמרא דוחה ראיה זו: לא, הוא חייב על הפרת איסור, בלא עונש מיתה.
אֶלָּא זָר נָמֵי לְאַזְהָרָה? וְהָכְתִיב: ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״! הָא כִּדְאִיתַאּ וְהָא כִּדְאִיתַאּ.
הגמרא שואלת: אבל לפי אותה הבנה, באשר לזר שנזכר בברייתא יחד עם הכהן העובד במקדש בטומאה, האם גם הוא חייב על הפרת איסור בלבד, ולא מיתה, אם הוא מקטיר את הקרבן על המזבח? והרי לא נאמר: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח:ז)? הגמרא משיבה: אין ללמוד את חיובו של זר מחיובו של כהן טמא, שכן זה מקרה של טומאה הוא כמות שהוא, וזה מקרה של זר הוא כמות שהוא; כל מצב נדון בפני עצמו.
מִכְּלָל דְּיוֹצֵק וּבוֹלֵל לָאו נָמֵי לָא? וְהָתַנְיָא: אַזְהָרָה לְיוֹצֵק וּבוֹלֵל מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קְדֹשִׁים יִהְיוּ וְלֹא יְחַלְּלוּ״. מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
הגמרא שואלת: האם יש לומר, מכאן במשתמע, שכהן שיוצק שמן על מנחה ומי שבולל את השמן בתוך המנחה, במצב של טומאה, אינו עובר אפילו על איסור? והרי שנינו בברייתא: מניין יש איסור ליצוק שמן ולבלול שמן במצב של טומאה? הדבר נלמד מן הכתוב, שכן הפסוק אומר: "קדושים יהיו לאלוהיהם ולא יחללו את שם אלוהיהם, כי את אשי ה׳ לחם אלוהיהם הם מקריבים" (ויקרא כא:ו). הגמרא משיבה: אין להביא ראיה מאותו פסוק, שכן האיסור לעשות עבודות מקדש שאינן משלימות את העבודה במצב של טומאה הוא מדברי חכמים, והפסוק אינו אלא אסמכתא, ולא איסור מן התורה.
מֵיתִיבִי: וְאֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה – טָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ. תְּיוּבְתָּא!
הגמרא מקשה מברייתא (תוספתא, זבחים יב:יז): ואלו הם שחייבים מיתה בידי שמים: בין המנויים ישנו טמא שעבד את העבודה. הגמרא מסיקה: זוהי תיובתא ניצחת על דעתו של רב ששת, והוכחה שטמא העובד עבודה במקדש חייב מיתה בידי שמים, וכוהנים צעירים וקנאים רשאים להרוג רק מי שחייב מיתה בידי שמים.
גּוּפָא: וְאֵלּוּ שֶׁבְּמִיתָה – הָאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל, וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְזָר שֶׁאָכַל אֶת הַתְּרוּמָה, וְזָר שֶׁשִּׁימֵּשׁ, וְטָמֵא שֶׁשִּׁימֵּשׁ, וּטְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁימֵּשׁ, וּמְחוּסַּר בְּגָדִים, וּמְחוּסַּר כַּפָּרָה, וְשֶׁלֹּא רָחַץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, וּשְׁתוּיֵי יַיִן, וּפְרוּעֵי רֹאשׁ.
§ כדי לדון בעניין עצמו, הגמרא מביאה את התוספתא: ואלו הם שחייבים במיתה בידי שמים: מי שאוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר שעשה את העבודה במקדש, וכהן טמא שעשה את העבודה במקדש, וכהן שהיה טמא שטבל בו ביום וממתין לערב שמש כדי שתושלם טהרתו, שעשה את העבודה במקדש, וכהן מחוסר בגדי כהונה, וכהן שעדיין לא הביא קרבן כפרה להשלמת טהרתו כמצורע או כזב, וכהן שלא קידש ידיו ורגליו לפני שהתחיל את העבודה במקדש; וכהנים שעשו את העבודה במקדש כשהם שיכורים מיין, וכהנים שעשו את העבודה במקדש כששער ראשם פרוע.
אֲבָל עָרֵל, וְאוֹנֵן, וְיוֹשֵׁב – אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה. בַּעַל מוּם – רַבִּי אוֹמֵר: בְּמִיתָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּאַזְהָרָה.
הברייתא ממשיכה: אבל כהן שעובד את עבודת המקדש כשהוא ערל או כאונן ביום שבו מת אחד מקרוביו, או כהן שעובד את עבודת המקדש כשהוא יושב, אינם נענשים במיתה בידי שמים; אלא, הם חייבים משום עבירה על לאו. לגבי כהן בעל מום שעובד את עבודת המקדש, רבי יהודה הנשיא אומר: הוא נענש במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: הוא חייב רק משום עבירה על לאו.
הֵזִיד בִּמְעִילָה, רַבִּי אוֹמֵר: בְּמִיתָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בָּאַזְהָרָה.
כפי שהתורה קובעת את ההלכה רק במקרה של מי שמועל בהקדש בשוגג, יש מחלוקת בנוגע למי שבמזיד עשה מעשה של מעילה בהקדש. רבי יהודה הנשיא אומר: הוא נענש במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: הוא חייב רק על הפרת איסור.
הָאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל, מְנָלַן? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנַּיִין לְאוֹכֵל אֶת הַטֶּבֶל שֶׁהוּא בְּמִיתָה? דִּכְתִיב: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [אֵת] אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״. בַּעֲתִידִים לִתְרוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
הגמרא מפרטת: שנינו בברייתא כי האוכל טבל חייב מיתה בידי שמים. הגמרא שואלת: מנין לנו שהלכה זו? הגמרא משיבה: כדאמר שמואל משום רבי אליעזר: מנין שהאוכל טבל נענש במיתה בידי שמים? הדבר נלמד מן הכתוב, כפי שנאמר: "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה" (ויקרא כב:טו). מן העובדה שהפסוק מנוסח בלשון עתיד: "אשר ירימו", ברור כי הפסוק עוסק בדברים שעתידים להיות מופרשים בעתיד, כלומר טבל שממנו יופרשו תרומה ומעשרות.
וְיָלֵיף ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִתְּרוּמָה, מָה לְהַלָּן בְּמִיתָה – אַף כָּאן בְּמִיתָה.
והתנא לומד את העונש באמצעות גזירה שווה: המונח חילול שנכתב לגבי תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות נלמד מן המונח חילול שנכתב לגבי כהן טמא האוכל תרומה (ראו ויקרא כב:ט). כשם ששם, לגבי תרומה, הוא נענש במיתה בידי שמים, כך אף כאן, לגבי תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות, הוא נענש במיתה בידי שמים.
וְנֵילַף ״חִילּוּל״ ״חִילּוּל״ מִנּוֹתָר: מָה לְהַלָּן בְּכָרֵת, אַף כָּאן בְּכָרֵת.
הגמרא מקשה: ונלמד את העונש באמצעות גזירה שווה אחרת: נלמד את לשון חילול האמורה לגבי תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מן לשון חילול האמורה לגבי בשר שנותר מן הקרבן לאחר הזמן שהוקצב לאכילתו [נותר] (ראו ויקרא יט:ו, ח). כשם ששם, לגבי נותר, הוא נענש בכרת, כך אף כאן, לגבי תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות, הוא נענש בכרת.
מִסְתַּבְּרָא מִתְּרוּמָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן תְּרוּמָה: חוּצָה לָאָרֶץ, הוּתְּרָה, בְּרַבִּים, פֵּירוֹת, פִּיגּוּל וְנוֹתָר.
הגמרא משיבה: מסתבר לומר כי היה עליו ללמוד את העונש על אכילת תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מתרומה, שכן ישנם מרכיבים רבים המשותפים לתרומה ולתבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות. שלא כמו נותר, הם שייכים להלכות תרומה; הם אינם נוהגים מחוץ לארץ ישראל; שניהם יכולים להפוך למותרים, שכן כהן טמא יכול לטבול ולאכול תרומה, ותבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות יכולה להפוך למותרת על ידי הפרשת תרומה ומעשרות; בשני המקרים לשון חילול מנוסחת בלשון רבים, ואילו לגבי נותר היא מנוסחת בלשון יחיד; שניהם חלים על תוצרת; ובשניהם לא חלה לא הלכת קרבן שנשחט בכוונה לאוכלו לאחר זמנו [פיגול], ולא הלכת נותר, בשני המקרים.
אַדְּרַבָּה, מִנּוֹתָר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן פְּסוּל אוֹכֶל, אֵין לוֹ הֶיתֵּר בְּמִקְוֶה. הָנָךְ נְפִישָׁן. רָבִינָא אָמַר: חִילּוּל דְּרַבִּים מֵחִילּוּל דְּרַבִּים עָדִיף.
הגמרא דוחה מסקנה זו: אדרבה, היה עליו ללמוד את העונש על אכילת תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מנותר, שכן יש יסודות משותפים לנותר ולתבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות. בשני המקרים מדובר בפסול המאכל, ואילו במקרה של טמא האוכל תרומה, האדם הוא הפסול; ובשני המקרים אין היתר הניתן על ידי טבילה במקווה, ואילו במקרה של טמא האוכל תרומה, הטבילה מועילה. הגמרא משיבה: אותם יסודות משותפים לתרומה ולתבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות מרובים יותר, ולכן זו הגזירה העדיפה. רבינא אומר: אין צורך במניין של יסודות משותפים, שכן לימוד חילול בלשון רבים באמצעות גזירה שווה מחילול בלשון רבים עדיף.
וְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה מְנָלַן? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מִנַּיִין לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה שֶׁהוּא בְּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם? דִּכְתִיב: ״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וְגוֹ׳״.
הגמרא ממשיכה לנתח את הברייתא. מניין לנו שכהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים? הדבר נלמד כפי שאומר שמואל: מניין נלמד לגבי כהן טמא שאוכל תרומה טהורה שהוא נענש במיתה בידי שמים? הדבר נלמד מפסוק, כפי שנאמר לגבי כהן שאוכל תרומה: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אני ה׳" (ויקרא כב:ט).
טְהוֹרָה – אִין, טְמֵאָה – לָא. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִנַּיִין לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֵינוֹ בְּמִיתָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״,
הגמרא שואלת: מנין נגזר כי על אכילת תרומה טהורהתרומה, כן, הכהן הטמא חייב, אך על אכילת תרומה טמאהתרומה, לא, הכהן אינו חייב? הדבר נגזר כפי שאומר שמואל שרבי אליעזר אומר: מנין נגזר שכהן טמא שאוכל תרומה טמאה אינו נענש במיתה בידי שמים? הדבר נגזר מן הפסוק, כפי שנאמר באותו פסוק: "ומתו בו כי יחללוהו,"
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria