לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין, מַהוּ? אִינַּשְׁיֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ. אַקְרְיוּהּ לְרַב כָּהֲנָא בְּחֶלְמֵיהּ: ״בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָים כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר״. אֲתָא אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אַקְרְיוּן.
אם הקנאים לא פגעו בו, מהי ההלכה? רב שכח את מה שלמד במסורת בעניין זה. קראו את הפסוק הזה לרב כהנא בחלומו: "בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלַיִם, כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳ אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" (מלאכי ב:יא). רב כהנא בא ואמר לרב: כך קראו לי בחלומי.
אִדַּכְרֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ. ״בָּגְדָה יְהוּדָה״ – זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה׳״. ״וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָים״ – זֶה מִשְׁכַּב זְכוּר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא״. ״כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה׳״ – זוֹ זוֹנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא תִּהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל״. ״וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר״ – זֶה הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.
רב אז נזכר במה שלמד באמצעות המסורת ואמר: "יְהוּדָה בָּגָדָה," זהו רמז לחטא של עבודה זרה. וכן נאמר: וּכְאִשָּׁה בֹּגֶדֶת מֵרֵעָהּ, כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם ה' (ירמיהו ג:כ). "וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלַיִם," זהו רמז למשכב זכר, וכן נאמר: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא יח:כב). "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ [kodesh] ה'," זהו רמז לזונה, וכן נאמר: "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה [kedesha] מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל" (דברים כג:יח). "וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר," זהו רמז למי שמקיים יחסים עם אישה נכרייה.
וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״יַכְרֵת ה׳ לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאׇהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה׳ צְבָאוֹת״. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא – לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. אִם כֹּהֵן הוּא – לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה לַה׳ צְבָאוֹת.
וכך כתוב לאחר מכן בנוגע לאלה שנמנו בפסוק: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה, ער ועונה מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות" (מלאכי ב:יב). הגמרא מפרשת את הפסוק: אם הוא תלמיד חכם, לא יהיה לו לא זה בין צאצאיו שקורא ופותח במשא ומתן בין החכמים, ולא מי שעונה בין התלמידים, כלומר, מי שמסוגל להשיב על שאלות שמציגים החכמים. אם הוא כהן, לא יהיה לו בין צאצאיו בן שמקריב מנחה לה' צבאות.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אֲבוּיָה: כׇּל הַבָּא עַל הַגּוֹיָה, כְּאִילּוּ מִתְחַתֵּן בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר״. וְכִי בַּת יֵשׁ לוֹ לְאֵל נֵכָר? אֶלָּא זֶה הַבָּא עַל הַגּוֹיָה.
רבי חייא בר אבויה אומר: כל הבא על גויה כאילו נשא את העבודה הזרה עצמה, שנאמר: "ובעל בת אל נכר". וכי יש לאל נכר בת? אלא זהו פסוק המתייחס אל מי שבא על גויה שהיא עובדת אל נכר.
וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אֲבוּיָה: כָּתוּב עַל גֻּלְגׇּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״. זְקֵינוֹ דְּרַבִּי פְּרִידָא אַשְׁכַּח הָהוּא גּוּלְגֻּלְתָּא דַּהֲוָת שַׁדְיָא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, וַהֲוָה כָּתוּב עִילָּוַיהּ ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״. קַבְרַהּ וַהֲדַר נְבוּג, קַבְרַהּ וַהֲדַר נְבוּג. אֲמַר: הַאי גּוּלְגֻּלְתָּא דִּיהוֹיָקִים, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָים״.
§ הגמרא מצטטת אמירה נוספת של רב חייא בר אבויה. רבי חייא בר אבויה אומר: היה כתוב על גולגולתו של יהויקים מלך יהודה: זה ועוד אחר, כלומר שהוא יסבול עונש נוסף על העונש שכבר קיבל. הגמרא מספרת: סבו של רבי פרידא, רבי חייא בר אבויה, מצא גולגולת שהושלכה בשערי ירושלים, ועליה היה כתוב: זה ועוד אחר. הוא קבר אותה, ואז היא צצה [navug] מתחת לאדמה. הוא קבר אותה והיא שוב צצה מתחת לאדמה. אמר: זו גולגולתו של יהויקים, שכן נאמר עליו: "קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים" (ירמיהו כב:יט). הוא לא ימצא מנוחה בקבר.
אֲמַר: מַלְכָּא הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְבַזּוֹיֵי. שַׁקְלַהּ, כַּרְכַהּ בְּשִׁירָאֵי, וְאוֹתְבַיהּ בְּסִיפְטָא. אֲתַאי דְּבֵיתְהוּ, חֲזֵיתַהּ. נְפַקַת, אֲמַרָה לְהוּ לְשִׁיבָבָתַהָא. אָמְרִי לַהּ: הַאי דְּאִיתְּתָא קַמַּיְיתָא הִיא, דְּלָא קָא מִנְּשֵׁי לַהּ. שְׁגַרְתַּא לְתַנּוּרָא וְקַלְתַהּ. כִּי אֲתָא, אֲמַר: הַיְינוּ דִּכְתִיב עִילָּוַיהּ: ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״.
רבי חייא בר אבויה אמר: הוא מלך ואין זה דרך ארץ לנהוג בו בביזיון. נטל את הגולגולת, כרך אותה במשי [beshira’ei] והניח אותה בתיבה [besifta]. אשתו באה וראתה את הגולגולת, יצאה וסיפרה לשכנותיה ושאלה אותן מה היא. השכנות אמרו לה: זו גולגולתה של האישה הראשונה שהיה נשוי לה, שכן לא שכח אותה והוא שומר את גולגולתה לזכרה. הדבר הכעיס את אשתו, והסיקה את התנור ושרפה את הגולגולת. כאשר רבי חייא בן אבויה בא ונודע לו מה עשתה, אמר: זהו קיומו של מה שנכתב עליו: זאת ועוד אחרת. השלכת שרידיו אל מעבר לשערי ירושלים לא השלימה את עונשו של יהויקים. הוא סבל את החרפה הנוספת בכך ששרידיו נשרפו.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: בֵּית דִּינוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנַאי גָּזְרוּ, הַבָּא עַל הַגּוֹיָה חַיָּיב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה, שִׁפְחָה, גּוֹיָה, אֵשֶׁת אִישׁ.
§ כאשר רב דימי בא מארץ ישראל לבבל, הוא אמר: בית דינם של החשמונאים גזרו גזירה שאדם הבא על אישה נכרייה חייב משום שעבר על איסורים המרומזים באותיות: נ, ש, ג, א. הוא חייב על שבא על נידה [nidda] שלא טבלה במקווה ועדיין היא טמאה. אף שעל פי דין תורה אין טומאת נידה אצל נכריות, גזרו שצריך אדם להתרחק מהן כפי שהוא מתרחק מן הנידה. הוא חייב על שבא על שפחה כנענית [shifḥa], שכן ביחס לאישה יהודייה, מעמדה של אישה נכרייה הוא כמעמד של שפחה. הוא חייב על שבא על אישה גויה [goya] ועל אשת איש [eshet ish].
כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: מִשּׁוּם נשג״ז – נִדָּה, שִׁפְחָה, גּוֹיָה, זוֹנָה. אֲבָל מִשּׁוּם אִישׁוּת לֵית לְהוּ. וְאִידַּךְ: נְשַׁיְיהוּ וַדַּאי לָא מַפְקְרִי.
כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, הוא אמר: הוא חייב משום שעבר על איסורים המיוצגים באותיות: נון, שין, גימל, זין. רבין הסכים עם רב דימי שהחשמונאים גזרו שמי שבא על גויה חייב משום שבא על נידה, שפחה, וגויה. הוא מוסיף שהאדם חייב משום שבא על זונה. אך הוא חולק על רב דימי וסובר שאין אדם חייב משום שעבר על האיסור הכרוך באישות, כלומר, של ביאה עם אשת איש, מפני שהמסגרת ההלכתית של אישות אינה קיימת אצל גויים. יחסיהם הם זמניים ביסודם. והאמורא האחר, רב דימי, סובר שגויים בוודאי אינם נוטשים את נשותיהם; לכן, מעמדה של אשת גוי הוא כמעמד של אשת איש.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הַבָּא לִימָּלֵךְ, אֵין מוֹרִין לוֹ. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַבָּא לִימָּלֵךְ, אֵין מוֹרִין לוֹ.
רב חסדא אומר: לגבי מי שבא להיוועץ עם בית הדין כאשר הוא רואה איש יהודי מקיים יחסי מין עם אישה נכרייה, בית הדין אינו מורה לו שמותר להרוג את העבריין. כן נאמר גם שרבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: לגבי מי שבא להיוועץ עם בית הדין, בית הדין אינו מורה לו שמותר להרוג את האיש היהודי המקיים יחסי מין עם אישה נכרייה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם פֵּירַשׁ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ פִּנְחָס – נֶהֱרָג עָלָיו. נֶהְפַּךְ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ לְפִנְחָס – אֵין נֶהֱרָג עָלָיו, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף הוּא.
יתרה מזו, אילו זמרי בן סלוא (ראו במדבר 25:1–9) היה נפרד מן האישה ורק אז פינחס היה הורג אותו, פינחס היה מוצא להורג על הריגת אותו, משום שמותר לקנאים להרוג רק בשעה שהעבריין עוסק במעשה הביאה. יתר על כן, אילו זמרי היה מסתובב והורג את פינחס מתוך הגנה עצמית, הוא לא היה מוצא להורג על הריגת אותו, שכן פינחס היה רודף. מותר לאדם להרוג רודף מתוך הגנה עצמית, ובלבד שהנרדף אינו חייב מיתה בידי בית דין.
״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״. הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי בֶּן סָלוּא, אָמְרוּ לוֹ: הֵן דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק?! מָה עָשָׂה? עָמַד וְקִיבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כׇּזְבִּי. אֲמַר לַהּ: הִשָּׁמֵיעִי לִי. אָמְרָה לוֹ: בַּת מֶלֶךְ אֲנִי, וְכֵן צִוָּה לִי אָבִי: לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם. אֲמַר לַהּ: אַף הוּא נְשִׂיא שֵׁבֶט הוּא, וְלָא עוֹד אֶלָּא שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁהוּא שֵׁנִי לַבֶּטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לַבֶּטֶן.
נאמר: "ויאמר משה אל שופטי ישראל: הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כ"ה:ה'). שבט שמעון הלך אל זמרי בן סלוא, נשיאם, ואמרו לו: דנים דיני נפשות ומוציאים אותנו להורג ואתה יושב ושותק? מה עשה זמרי ? קם ואסף עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, והלך אל כזבי, בת צור, נסיכת מדין, ואמר לה: היעני לי וקיימי עמי יחסים. אמרה לו: אני בת מלך, וזה מה שאבי ציווה עליי: היעני רק לגדול שבהם. אמר לה זמרי : גם הוא, כלומר הוא עצמו, ראש שבט; ועוד, הוא גדול ממשה, שהרי הוא שני לבטן, שכן הוא מצאצאי שמעון, בנו השני של יעקב, ומשה הוא שלישי לבטן, שכן הוא מצאצאי לוי, בנו השלישי של יעקב.
תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מוּתֶּרֶת? וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָה לָךְ? נִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה. גָּעוּ כּוּלָּם בִּבְכִיָּה, וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד״. וּכְתִיב: ״וַיַּרְא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר״.
הוא אחז אותה בציצת ראשה והביאה לפני משה. זמרי אמר אל משה: בן עמרם, האם האישה הזאת אסורה או מותרת? ואם תאמר שהיא אסורה, הרי בת יתרו שאליה אתה נשוי, מי התיר אותה לך? ההלכה בנוגע לדרך הפעולה הראויה כאשר נתקלים באיש יהודי המקיים יחסי אישות עם אישה נכרייה נעלמה ממשה. כל חברי הסנהדרין פרצו בבכי, וזהו פירוש מה שנכתב: "והמה בוכים פתח אהל מועד" (במדבר כה:ו). ונכתב לאחר מכן: "ופינחס בן אלעזר, בן אהרן הכהן, ראה ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה:ז).
מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אָמַר לוֹ: אֲחִי אֲבִי אַבָּא, לֹא כָּךְ לִימַּדְתַּנִי בְּרִדְתְּךָ מֵהַר סִינַי: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ? אָמַר לוֹ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוָונְקָא.
הגמרא שואלת: מה ראה פינחס שהביא אותו לקום ולפעול? רב אומר: הוא ראה את המעשה מתרחש לפניו ונזכר בהלכה. הוא אמר למשה: אחי אביו של אבי, שכן משה היה אחיו של סבו אהרן, האם לא לימדת אותי זאת בירידתך מהר סיני: הבא על גויה, קנאים פוגעים בו? משה אמר לו: הקורא את האיגרת הוא יהיה השליח [פרוונקא] לקיים את תוכנה.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רָאָה שֶׁאֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳. כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִילּוּל הַשֵּׁם, אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: רָאָה שֶׁבָּא מַלְאָךְ וְהִשְׁחִית בָּעָם.
ושמואל אומר: פינחס ראה והתבונן במשמעות הפסוק: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא:ל), שחז"ל פירשו שמשמעותו: בכל מקום שיש חילול השם, אין חולקים כבוד לרב. במצבים כאלה אין צורך להיוועץ ברבו, אלא חייבים לפעול מיד כדי לתקן את העוול המתרחש. לכן הוא לקח את הרומח ופעל מיד. רבי יצחק אומר שרבי אליעזר אומר: הוא ראה שמלאך בא והשחית בעם כעונש על חטאו של זמרי, והוא הבין שעליו לפעול מיד כדי לשפר את המצב.
״וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ״. מִיכָּן, שֶׁאֵין נִכְנָסִין בִּכְלֵי זַיִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. שָׁלַף שְׁנָנָהּ וְהִנִּיחָהּ בְּאוּנְקָלוֹ, וְהָיָה
נכתב לגבי פינחס: "ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה:ז). מכאן, מהמקום שבו נכתב שהוא לקח את הרמח רק לאחר שקם מתוך העדה, נלמד שאין נכנסים לבית המדרש עם נשק. העדה בהקשר זה מתייחסת למושב הסנהדרין. פינחס הסיר את להב הרמח והניחו בבגדו [be’unkalo] והחזיק את קת הרמח כמקל הליכה, והוא היה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria