וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל לִבּוֹ, וְהָלְכָה לָהּ עַל מׇתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מׇתְנָיו, וָמֵת – פָּטוּר.
והמכה הייתה חזקה דיה להמיתו אילו הייתה נוחתת על חזהו מעל לבו, ובמקום זאת המכה נחתה על מתניו, ולא הייתה חזקה דיה להמיתו כאשר נחתה על מתניו, ואף על פי כן הנפגע מת, התוקף פטור. אף שהתוקף התכוון להרוג את הנפגע, המכה לא הייתה חזקה דיה להמית. לכאורה, מותו לא היה תוצאה של המכה.
נִתְכַּוֵּון לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית הַגָּדוֹל, וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וָמֵת – פָּטוּר. נִתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת הַקָּטָן, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַקָּטָן, וְהָלְכָה לָהּ עַל הַגָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וָמֵת – פָּטוּר.
אם אדם התכוון להרוג בגיר והמכה לא הייתה חזקה דיה כדי להרוג את הבגיר, ובמקום זאת המכה פגעה בקטין, והמכה הייתה חזקה דיה כדי להרוג את הקטין והקטין מת, התוקף פטור. אם אדם התכוון להרוג קטין והמכה הייתה חזקה דיה כדי להרוג קטין, והמכה פגעה בבגיר והמכה לא הייתה חזקה דיה כדי להרוג את הבגיר, ואף על פי כן, הבגיר מת, התוקף פטור.
אֲבָל נִתְכַּוֵּון לְהַכּוֹת עַל מׇתְנָיו, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית עַל מׇתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וָמֵת – חַיָּיב. נִתְכַּוֵּון לְהַכּוֹת אֶת הַגָּדוֹל, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לְהָמִית אֶת הַגָּדוֹל, וְהָלְכָה לָהּ עַל הַקָּטָן, וָמֵת – חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה – פָּטוּר.
אבל אם אדם התכוון להכות את חברו במותניו, והמכה הייתה חזקה דיה להמיתו אילו הייתה פוגעת במותניו, ובמקום זאת המכה פגעה בחזהו מעל לבו, והוא מת, התוקף חייב, שכן בכל מקרה כוונתו הייתה להמית את הנפגע והמכה הייתה חזקה דיה להמיתו בכל מקום שבו פגעה בו. אם אדם התכוון להכות אדם בוגר והמכה הייתה חזקה דיה להמית את הבוגר, והמכה פגעה בקטן והוא מת, התוקף חייב. רבי שמעון אומר: אפילו אם אדם התכוון להרוג את זה והוא הרג את זה האחר, אף על פי שהיה חייב על הריגת כל אחד מהם, הוא פטור, מפני שאין אדם נהרג אלא אם כן מעשהו תאם לחלוטין את כוונתו.
גְּמָ׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא, ״רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
גמרא: הגמרא שואלת: לגבי איזו פסקה במשנה רבי שמעון חולק? אם נאמר שהוא חולק על הפסקה האחרונה של המשנה, בנוגע למי שהתכוון להרוג מבוגר והרג קטן, המשנה הייתה צריכה להשתמש בניסוח: רבי שמעון פוטר אותו, ולא באמירה המורחבת: אפילו אם התכוון להרוג את זה והרג את זה, הוא פטור.
אֶלָּא אַרֵישָׁא: נִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם, לַנׇּכְרִי וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל, לַנְּפָלִים וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא – פָּטוּר. הָא נִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה – חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה – פָּטוּר.
אלא, הוא חולק על הרישא של המשנה, הקובעת: אם אדם התכוון להרוג בהמה, והרג אדם, או שהתכוון להרוג גוי והרג יהודי, או שהתכוון להרוג נפלים והרג בן קיימא, התוקף פטור מעונש מיתה; ומכאן ניתן להסיק: אבל אם אדם התכוון להרוג את זה והרג את זה, התוקף חייב. רבי שמעון חולק ואומר: אפילו אם אדם התכוון להרוג את זה והרג את זה, הוא פטור.
פְּשִׁיטָא! קָאֵי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְאָמַר: ״אֲנָא לִרְאוּבֵן קָא מִיכַּוַּונָא, לְשִׁמְעוֹן לָא קָא מִיכַּוַּונָא״ – הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ. אָמַר: ״לְחַד מִינַּיְיהוּ״ – מַאי? אִי נָמֵי, כְּסָבוּר רְאוּבֵן וְנִמְצָא שִׁמְעוֹן – מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֹּאמַר ״לִפְלוֹנִי אֲנִי מִתְכַּוֵּון״.
הגמרא מעירה: אם ראובן ושמעון היו עומדים, ולפני זריקת האבן או יריית החץ, התוקף אמר: אני מתכוון להרוג את ראובן, ואיני מתכוון להרוג את שמעון, הרי ברור שזו המחלוקת בין החכמים ורבי שמעון. אם התוקף אמר: אני מתכוון להרוג אחד מהם, ולא פירש אם זה ראובן או שמעון, מהי ההלכה? לחלופין, במקרה שבו התכוון להרוג את מי שחשב שהוא ראובן והרג אותו, ונמצא שהוא שמעון, מהו הדין? הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לעניין זה, שכן שנינו בברייתא שרבי שמעון אומר: אינו חייב עד שיאמר: אני מתכוון להרוג פלוני, ואז יהרוג אותו.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון לוֹ. וְרַבָּנַן, אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לְזוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ.
הגמרא מבקשת להבהיר את הטעם העומד ביסוד דעותיהם של החכמים ורבי שמעון, ושואלת: מה הטעם לשיטתו של רבי שמעון? הכתוב אומר: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו, והכהו נפש ומת" (דברים יט:יא). על סמך השימוש החוזר בכינויי הגוף בביטוי: "וארב לו וקם עליו", רבי שמעון דורש: אין אדם נהרג עד שיתכוון להרוג דווקא אותו, את הקורבן בפועל. הגמרא שואלת: והחכמים, מה הם דורשים מן הכינויים החוזרים באותו ביטוי? הגמרא משיבה: חכמי בית מדרשו של רבי ינאי אומרים שנדרש מכאן: זה למעט מי שזורק אבן לתוך חבורה של בני אדם ואחד מהם נהרג. מאחר שלא התכוון להרוג אדם מסוים, אין מוציאים אותו להורג.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶן, תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּרוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ. אִי נָמֵי פַּלְגָא וּפַלְגָא, סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם נאמר שמדובר במקרה שבו יש תשעה גויים ויהודי אחד ביניהם, אין צורך בדרשה; יש ללמוד שהוא פטור מן העובדה שהם רוב של גויים, ועל סמך אותו רוב, ההסתברות היא שהאבן תפגע בגוי. לחלופין, אם קבוצת האנשים מורכבת ממחצית גויים ומחצית יהודים, העיקרון הוא שהפסיקה במקרה של ספק בדיני נפשות היא להקל, ולכן מי שזרק את האבן יהיה פטור מעונש.
לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְגוֹי אֶחָד בֵּינֵיהֶן, דְּהָוֵה לֵיהּ גּוֹי קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי.
הגמרא מסבירה: לא, נחוץ שתהיה דרשה זו רק במקרה שבו יש תשעה יהודים וגוי אחד ביניהם, שכן זהו מקרה שבו הגוי הוא נוכחות קבועה בקבוצה, והעיקרון הוא: המעמד ההלכתי של כל דבר הקבוע במקומו הוא כמו זה של ספק שקול, ואין הולכים אחר הרוב. זהו מה שהחכמים דורשים מן הפסוק: "וארב לו" (דברים יט:יא).
בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: נִתְכַּוֵּון לַהֲרוֹג אֶת זֶה וְהָרַג אֶת זֶה – חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה״. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּמַצּוּת שֶׁבְּמִיתָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, דִּכְתִיב: ״אִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״.
הגמרא שואלת: מובן, לשיטת חכמים, האומרים שאם אדם התכוון להרוג את זה והוא הרג את זה הוא חייב, יש סיוע לשיטתם מאותו שנאמר: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה" ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון, ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים" (שמות כא:כב). ניתן להסיק מן הפסוק שאם יש אסון, כלומר אם האשה מתה, אין תשלום ממון. ורבי אלעזר אומר: במריבה שיש בה כוונת כל אחד לגרום למוות של חברו הכתוב מדבר, כמו שנאמר: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא:כג). זו הוכחה שבמקרה שבו אדם התכוון להרוג אדם אחד והרג במקומו אשה הרה, הוא חייב מיתה, ולכן אינו משלם ממון.
אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מָמוֹן. וְכִדְרַבִּי, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, ״וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ״ – מָמוֹן. אַתָּה אוֹמֵר מָמוֹן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ מַמָּשׁ? נֶאֶמְרָה נְתִינָה לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה
אבל לפי רבי שמעון, פסוק זה: "ונתתה נפש תחת נפש," מה הוא עושה בו? לפי שיטתו, בעל הריב פטור מעונש מיתה במקרה זה. הגמרא משיבה: לפי רבי שמעון, "נפש תחת נפש" אינו מתייחס להוצאה להורג; אלא הכוונה היא לפיצוי ממוני. והבנה זו היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, כפי שנלמד בברייתא: רבי יהודה הנשיא אומר שהביטוי "ונתתה נפש תחת נפש" אינו פירושו הוצאה להורג, אלא פיצוי ממוני על החיים שנטל. האם אתה אומר שפירושו פיצוי ממוני, או שמא הוא פירושו רק נטילת חיים ממש? על סמך הלשון שננקטה בפסוק, ניתן לקבוע שהכוונה היא לתשלום ממוני. בפסוקים אלה, לשון של נתינה נאמרה להלן: "ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא:כג). ונוסף על כך, לשון נאמרה של
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria