עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזֶּה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק וְזֶה נֶהֱרָג? אֶלָּא זֶה שֶׁאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה, וּלְאַחַר כָּךְ הִכְבִּיד וָמֵת – שֶׁהוּא פָּטוּר.
על משענתו, אזי המכהו פטור; רק על אובדן פרנסתו ייתן והוא ירפא אותו" (שמות כא:יט). הביטוי: "ואזי המכהו פטור" מיותר; היעלה על דעתך לומר שזה האדם שהכהו מתהלך בשוק, ואותו אדם שהכהו יוצא להורג כרוצח? אלא, זה מתייחס למקרה שבו הרופאים העריכו את מצבו, ואמרו שהוא יוביל למוות, ולאחר מכן מצבו הוקל מעט ממה שהיה והוא התהלך בשוק, ולאחר מכן מצבו החמיר והוא מת, והפסוק מלמד שהוא פטור.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְנִקָּה הַמַּכֶּה״ מַאי דָּרְשִׁי בֵּיהּ? מְלַמֵּד שֶׁחוֹבְשִׁין אוֹתוֹ.
הגמרא שואלת: ומה באשר לחכמים החולקים על רבי נחמיה וסוברים שהוא חייב באותו מקרה, מה הם דורשים מאותו ביטוי: "ונקה המכה"? הגמרא מסבירה שלדעת חכמים, הפסוק מלמד שחובשים אותו עד שניתן יהיה לקבוע את גורלו של הנפגע, והביטוי: "ונקה המכה", פירושו שהוא משתחרר מן המאסר.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חֲבִישָׁה מְנָא לֵיהּ? יָלֵיף מִמְּקוֹשֵׁשׁ.
הגמרא שואלת: ולפי רבי נחמיה, מנין הוא לומד את ההלכה של מאסר? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן המעשה במקושש העצים שאסף עצים במדבר, שלגביו נאמר: "ויניחו אותו במשמר" (במדבר טו:לד).
וְרַבָּנַן נָמֵי לֵילְפוּ מִמְּקוֹשֵׁשׁ? מְקוֹשֵׁשׁ בַּר קְטָלָא הוּא, וּמֹשֶׁה לָא הֲוָה יָדַע קְטָלֵיהּ בְּמַאי. לְאַפּוֹקֵי הַאי, דְּלָא יָדְעִינַן אִי בַּר קְטָלָא הוּא אִי לָאו בַּר קְטָלָא הוּא.
הגמרא מקשה: וגם הרבנים, שיגזרו את ההלכה של כליאה ממעשה מקושש העצים. הגמרא מסבירה: לגבי מקושש העצים, הוא נכלא משום שהיה ידוע מלכתחילה שהוא חייב מיתה, ומשה לא ידע באיזו מיתת בית דין תבוצע מיתתו. זהו למעט את זה שהכה את חברו, שלגביו אין אנו יודעים אם הוא חייב מיתה או אם אינו חייב מיתה. לכן, אי אפשר לגזור את ההלכה במקרה זה ממקרה מקושש העצים.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה יָלֵיף מִמְּגַדֵּף, דְּלָא הֲוָה יָדַע אִי בַּר קְטָלָא הוּא, וְחַבְשׁוּהּ.
הגמרא שואלת: ורבי נחמיה, מנין הוא לומד את ההלכה? אף הוא לא היה צריך להיות מסוגל ללמוד את ההלכה ממקרהו של מקושש העצים. הגמרא משיבה: רבי נחמיה לומד את ההלכה בנוגע למי שמכה את חברו ממעשה המגדף (ראו ויקרא כד:יב), שבו משה לא ידע אם הוא חייב מיתה, ואף על פי כן כלא את המגדף.
וְרַבָּנַן: מְגַדֵּף – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.
הגמרא שואלת: וחכמים, מדוע אינם לומדים את ההלכה ממעשה המגדף? הגמרא משיבה: חכמים סבורים שמעשה המגדף היה הוראת שעה.
כִּדְתַנְיָא: יוֹדֵעַ הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַמְקוֹשֵׁשׁ בְּמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״, אֶלָּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מִיתָה נֶהֱרָג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא פֹרַשׁ וְגוֹ׳״. אֲבָל מְגַדֵּף לֹא נֶאֱמַר בּוֹ אֶלָּא ״לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה׳״, שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה יוֹדֵעַ אִם הוּא בֶּן מִיתָה כׇּל עִיקָּר אִם לָאו.
ההבדל בין חוסר הוודאות במקרה של מקושש העצים לבין חוסר הוודאות במקרה של המגדף הוא כפי שנלמד בברייתא: משה רבנו ידע שהמקושש היה חייב להידון למוות, כפי שנאמר: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם; מחלליה מות יומת" (שמות לא:יד). אך הוא לא ידע באיזו מיתה עונש הוא צריך להיהרג, כפי שנאמר: "ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה ייעשה לו" (במדבר טו:לד). אבל לגבי המגדף נאמר רק: "ויניחו אותו במשמר לפרוש להם על פי ה'" (ויקרא כד:יב), שכן משה לא ידע אם המגדף חייב מיתה כלל, אם לאו.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי נְחֶמְיָה, הַיְינוּ דִּכְתִיבִי תְּרֵי אוּמְדָּנֵי: חַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד – אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה. אֶלָּא לְרַבָּנַן, תְּרֵי אוּמְדָּנֵי לְמָה לִי?
הגמרא שואלת: מובן, לשיטת רבי נחמיה, שזהו הטעם שנכתבו שתי אומדנות. בפסוק אחד נאמר: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא:יח), ומכאן שלאחר המכה הראשונה אומדים את הנפגע כדי לקבוע אם צפוי הוא למות אם לאו. ובפסוק שלאחריו נאמר: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (שמות כא:יט), ומכאן שיש אומדנה נוספת כדי לקבוע אם החלים לגמרי אם לאו. פסוק אחד עוסק במקרה שאמדו את מצבו ואמרו שסופו למות, והוא הבריא לגמרי; ופסוק אחד עוסק במקרה שאמדו את מצבו ואמרו שסופו למות, ומצבו הוקל מכפי שהיה ולאחר מכן מת. אבל לשיטת חכמים, למה לי צורך בשתי אומדנות?
חַד אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְחָיָה, וְחַד אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת.
הגמרא משיבה: לדעת חכמים, הערכה אחת היא כאשר הם העריכו את מצבו, ואמרו שהדבר יוביל למוות והוא החלים לחלוטין, ובמקרה זה התוקף בוודאי אינו מוצא להורג אלא משלם פיצוי. והערכה אחת היא כאשר הם העריכו את מצבו, ואמרו שהדבר יוביל לחיים והוא מת, ובמקרה זה גם התוקף אינו מוצא להורג אלא משלם פיצוי.
וְרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲמָדוּהוּ לְחַיִּים וָמֵת – לָא צְרִיךְ קְרָא, שֶׁהֲרֵי יָצָא מִבֵּית דִּין זַכַּאי.
הגמרא שואלת: ורבי נחמיה, מנין הוא דורש את שתי ההלכות הללו? הגמרא משיבה: הוא סבור שבמקרה שבו אמדו את מצבו, ואמרו שהדבר יוביל לחיים, והוא מת, אין צריך פסוק מפורש כדי לפטור את התוקף מהוצאה להורג, שכן יצא מבית הדין לאחר הדיון הראשון זכאי כאשר חזו שהנפגע יחיה, ובית הדין אינו חוזר בו מפסיקתו הראשונה ומחייב אותו.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּכֶּה אֶת חֲבֵירוֹ, וַאֲמָדוּהוּ לְמִיתָה, וְחָיָה – פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן. וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – הַלֵּךְ אַחַר אוֹמֶד הָאֶמְצָעִי, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין אוֹמֶד אַחַר אוֹמֶד.
החכמים לימדו: במקרה של מי שמכה את חברו והעריכו את מצבו, ואמרו שהדבר יוביל למוות, והוא החלים לגמרי, בית הדין פוטר את התוקף. אם העריכו את מצבו ואמרו שהדבר יוביל למוות ומצבו הוקל ממה שהיה, מעריכים את הנפגע בהערכה שנייה כדי לקבוע את הפיצוי הכספי על הנזקים. ואם לאחר מכן מצבו הרפואי החמיר והוא מת, ההלכה היא: הולכים אחר ההערכה שהוערכה בשלב הביניים, שקבעה שהנפגע יחיה, והתוקף אינו מוצא להורג; זו דבריו של רבי נחמיה. וחכמים אומרים: אין הערכה אחר הערכה. מותו של הנפגע מוכיח שההערכה בשלב הביניים הייתה מוטעית, והתוקף מוצא להורג.
תַּנְיָא אִידַּךְ: אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְחַיִּים. לְחַיִּים – אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ לְמִיתָה. אֲמָדוּהוּ לְמִיתָה וְהֵקֵל מִמַּה שֶּׁהָיָה – אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֵׁנִי לְמָמוֹן, וְאִם לְאַחַר כֵּן הִכְבִּיד וָמֵת – מְשַׁלֵּם נֶזֶק וָצַעַר לַיּוֹרְשִׁים.
שנינו בברייתא אחרת: אם העריכו את מצבו ואמרו שהוא עלול להביא למוות, ולאחר מכן השתפר מצבו, מעריכים את מצבו כדי לקבוע אם הוא עשוי להביא לחיים. אם העריכו את מצבו ואמרו שהוא עלול להביא לחיים, ולאחר מכן החמיר מצבו, אין הם מעריכים עוד את מצבו כדי לקבוע אם הוא עשוי להביא למוות, אלא התוקף פטור על סמך ההערכה הראשונה. אם העריכו את מצבו ואמרו שהוא עלול להביא למוות, ולאחר מכן מצבו הוקל מכפי שהיה, מעריכים את הנפגע בהערכה שנייה כדי לקבוע את הפיצוי הכספי על הנזקים, שכן התוקף ודאי חייב לשלם פיצוי על החבלה שגרם. ואם לאחר מכן מצבו הרפואי החמיר והוא מת, התוקף משלם פיצוי ליורשים עבור החבלה והצער שגרם.
מֵאֵימָתַי מְשַׁלֵּם? מִשָּׁעָה שֶׁהִכָּהוּ. וּסְתָמָא כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.
הגמרא שואלת: ממתי מתבצעת ההערכה הראשונית של שוויו של הנפגע כדי לקבוע את סכום הנזקים שהתוקף משלם? זוהי הערכת שוויו מרגע שהתוקף הכה אותו. הגמרא מציינת: וברייתא סתמית זוהיא בהתאם לדעתו של רבי נחמיה, שכן לפי דעת החכמים, הוא חייב מיתה אפילו אם חל שיפור זמני במצבו לפני שמת.
מַתְנִי׳ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה, וְהָרַג אֶת הָאָדָם; לַנׇּכְרִי, וְהָרַג אֶת יִשְׂרָאֵל; לַנְּפָלִים, וְהָרַג אֶת בֶּן קַיָּימָא – פָּטוּר.
משנה: אם אחד התכוון להרוג בהמה, והרג אדם שעמד לצידה, או אם התכוון להרוג גוי, שעל הריגתו אינו חייב מיתת בית דין, והרג יהודי, או אם התכוון להרוג יילודים שאינם בני קיימא, שעל הריגתם אין אדם חייב, והרג אדם בר־קיימא, התוקף פטור מן המיתה, שכן כוונתו הייתה להרוג מי שעל הריגתו אינו חייב.
נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְלֹא הָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל מׇתְנָיו, וְהָלְכָה לָהּ עַל לִבּוֹ, וְהָיָה בָּהּ כְּדֵי לַהֲמִיתוֹ עַל לִבּוֹ, וָמֵת – פָּטוּר. נִתְכַּוֵּין לְהַכּוֹתוֹ עַל לִבּוֹ
אם אדם התכוון להכות אדם אחר במותניו, והמכה לא הייתה חזקה דיה להמיתו אילו הייתה פוגעת במותניו, אך במקום זאת המכה פגעה בחזהו מעל לבו, והייתה חזקה דיה להמיתו כאשר פגעה בחזהו מעל לבו, והנפגע מת כתוצאה מן המכה, התוקף פטור מעונש מוות, שכן לא התכוון להכות את הנפגע מכה שתגרום למותו. אם התכוון להכותו בחזהו מעל לבו
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria