ביחס לנזק, שבו התורה קבעה את המעמד המשפטי של מי שגרם נזק בשגגה כמו של מי שגרם נזק במזיד, ואת מעמדו של מי שגרם נזק מחמת נסיבות שמעבר לשליטתו כמו של מי שגרם נזק בכוונה, שכן אדם לעולם אחראי לנזק שגרם (ראו בבא קמא כו ע"א), האם אין זה הגיוני שהתורה חייבה את מי שכלא בעל חיים במקום שבו אינו יכול לשרוד באחריות לשלם השבה אף על פי שלא עשה מעשה?

הגמרא מסבירה את הדעה החולקת. רב אחא בר רב פוטר את מי שכלא את הבהמה בשמש מלפצות את הבעלים. רב משרשיא אמר: מה הטעם לדעה של רב אחא, אבי אבי, שפוטר אותו מתשלום? הטעם הוא שהפסוק קובע: "או באיבה הכהו בידו וימת, מות יומת המכה, רוצח הוא" (במדבר לה:כא). הביטוי "רוצח הוא" מצמצם את האחריות של מי שכלא את חברו. דווקא במקרה של רוצח התורה מחייבת לנו את מי שכלא אחר באחריות להוצאה להורג. אבל במקרה של נזק התורה אינה מחייבת לנו את מי שכלא את בהמת חברו באחריות לפצות את הבעלים, שכן לא מעשהו הוא שגרם לנזק.

§ רבא אומר: אם אדם אחד קשר אדם אחר והוא מת ברעב, הרי הוא פטור מן האחריות לקבל עונש מוות המוטל בידי בית דין, שכן לא פעולתו היא שגרמה למות הקורבן. אפילו אם הקורבן היה רעב כאשר נקשר, הרעב שגרם למותו התרחש בשלב מאוחר יותר. הקושר אותו חייב להיענש בידי בית דין של מעלה. ועוד אומר רבא: אם אדם קשר אדם אחר בשמש והוא מת מן החום, או במקום קר והוא מת מחשיפה לקור, הרי הוא חייב מיתה, שכן מרגע שקשר אותו, הקורבן החל למות. אבל אם אדם קשר אדם אחר במקום שבאותה שעה לא היה חשוף לשמש או לקור, אף על פי שבסופו של דבר השמש תגיע לאותו מקום, או שבסופו של דבר הקור יגיע לאותו מקום, הרי הוא פטור מהוצאה להורג, שכן כאשר קשר את הקורבן, הגורם העתידי למוות לא היה נוכח.

ורבא אומר: אם אדם קשר אדם אחר לפני אריה, הוא פטור מהוצאה להורג. שכן ייתכן שהאריה יבחר שלא לטרוף את הקורבן, ולכן לא מעשהו הוא שגרם לנזק. אם קשר אדם אחר לפני יתושים הוא חייב להיות מוצא להורג, שכן בהכרח היתושים יעקצו אותו עד שימות. רב אשי אומר: אפילו אם קשר אדם לפני יתושים הוא פטור מהוצאה להורג, שכן היתושים שהיו שם כאשר קשר את האדם אינם אלה שהרגוהו. אלא, אלה היתושים הלכו ואלה יתושים אחרים באו. לכן, מקרה זה דומה למקרה שבו אדם קשר אדם אחר במקום שאליו השמש או הקור עתידים להגיע בסופו של דבר.

נאמר שיש מחלוקת אמוראית בנוגע למי שכפה חבית על אדם אחר והוא מת מחנק, או שסדק את הטיח המכסה את הגג והיעדר תקרה גרם לאדם אחר למות מחשיפה לקור. רבא ורבי זירא נחלקו. אחד אומר שהוא חייב מיתה, ואחד אומר שהוא פטור ממיתה.

הגמרא מציעה: הסֵק שרבא הוא זה שאומר שהמבצע פטור מהוצאה להורג, כפי שרבא אומר: אם אדם כפת אדם אחר והוא מת ברעב, הרי הוא פטור מהוצאה להורג, שכן לא פעולתו היא שגרמה למות הקורבן.

הגמרא דוחה הצעה זו: אדרבה, הסק שדווקא רבי זירא הוא שאומר שהמבצע פטור, שכן רבי זירא אומר: לגבי זה אדם שהכניס את חברו אל תוך בית שיש אטום הרמטית משיש והדליק לו נר [שרגא], והוא מת מן האדים, המבצע חייב מיתה. ניתן להסיק שהטעם שהוא חייב הוא מפני שהדליק לו נר, אבל אם לא הדליק לו נר, לא, אינו חייב, אף על פי שהקורבן היה מת בסופו של דבר גם בלי הנר. מסתבר אפוא שגם רבי זירא סבור שהמבצע חייב רק אם מעשהו גרם למוות, או לפחות גרם לתהליך המיתה להתחיל. מקרה זה זהה למקרה של החבית שהתהפכה.

החכמים אומרים: במקרה שם, שבו אדם כולא אדם אחר בבית שיש, בלי מנורה דולקת, האוויר אינו מתחיל לגרום לחנק