עַל שֵׁם חׇכְמָתוֹ, דִּכְתִיב: ״אֱמֹר לַחׇכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ״.
זה היה בשל חוכמתו יוצאת הדופן, כפי שנכתב: "אמור לחוכמה: אחותי את" (משלי ז:ד). לכן, הכינוי שלו: בן אחותי, היה רמז לחוכמתו הגדולה.
יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? אַל יַתִּיר. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּלָא חַכִּים, הָא קָא אָמְרִינַן דְּחַכִּים טוּבָא! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא בְּקִיעַ בְּמוּמֵי.
הגמרא סיפרה שרבי חייא שאל את רבי יהודה הנשיא: האם רב יכול להתיר בהמת בכור, וש רבי יהודה הנשיא השיב: אין הוא יכול להתיר בהמה כזו. הגמרא שואלת: מה הטעם שמנע ממנו רשות זו? אם נאמר שהיה זה מפני שרב לא היה חכם ומלומד במידה מספקת, אך זה קשה, שהרי אמרנו כבר שהיה חכם מופלג. אלא, צריך לומר שהיה זה מפני שאף על פי שהיה בקי מאוד בהלכה, לא היה מומחה לענין מומים, כלומר, שחסרה לו המומחיות המעשית ליישם את ההלכה במקרים ממשיים.
וְהָאָמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֳדָשִׁים גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֵה בְהֵמָה, לֵידַע אֵיזֶה מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר? אֶלָּא, לְחַלֵּק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר חָנָה.
הגמרא דוחה תשובה זו. וכי לא אמר רב: השתלמתי אצל רועה במשך שמונה עשר חודש כדי שאוכל לדעת איזה מום הוא מום קבוע, ואיזה הוא מום עובר? מכאן ברור שהייתה לו מומחיות מעשית גבוהה בעניין זה. הגמרא מסבירה: אלא, היה זה כדי לחלוק כבוד לרבה בר חנה. רבי יהודה הנשיא רצה להבטיח שרבה בר חנה יזכה ליחס של כבוד, ולכן דאג שיהיה תחום של הלכה שלגביו האנשים לא יוכלו להתייעץ עם רב ויצטרכו להתייעץ במקום זאת עם רבה בר חנה.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם הָא גּוּפֵיהּ, דְּרַב בְּקִיעַ בְּמוּמֵי טְפֵי, וְשָׁרֵי מוּמֵי דְּלָא יָדְעִי אִינָשֵׁי. וְאָמְרִי: ״כִּי הַאי גַוְונָא שְׁרָא רַב״, וְאָתוּ לְמִשְׁרֵי מוּם עוֹבֵר.
ואם תרצה, אמור במקום זאת: הרי זה משום עובדה זו עצמה: מאחר שרב היה בקי גדול בענייני מומים, הוא היה מתיר מומים שאנשים רגילים אינם מכירים. וכתוצאה מכך, הם היו אומרים בטעות לגבי מום אחר: במקרה כזה רב קבע שהבהמה מותרת, ובכך היו באים בטעות להתיר בהמה שיש בה מום עובר, מתוך מחשבה שהוא זהה למום שרב התיר. בשל חשש זה, נשללה מרב הסמכות להתיר בכורות על סמך מום.
יוֹרֶה, יוֹרֶה. אִי גְּמִיר, רְשׁוּתָא לְמָה לִי לְמִישְׁקַל? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
באשר לרשות שניתנה לרבה בר חנה ולרב, הגמרא סיפרה שרבי חייא שאל את רבי יהודה הנשיא: האם הוא רשאי ללמד אנשים ולהורות בענייני מה אסור ומה מותר? ורבי יהודה הנשיא השיב: הוא רשאי ללמד. הגמרא שואלת: אם הוא למד ושליט בהלכות הנוגעות לעניין, למה אני צריך שיקבל רשות? הצורך בסמכות פורמלית מובן כשמדובר בישיבה בבית דין לדון בדיני ממונות, אך כל אדם בקי אמור להיות מוסמך להשיב על שאלות בענייני דיני איסור והיתר. הגמרא מסבירה: הצורך ברשות כזו הוא בשל מעשה שאירע.
דְּתַנְיָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד, וְרָאָה בְּנֵי אָדָם שֶׁמְּגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיהֶם בְּטוּמְאָה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מְגַבְּלִין עִיסּוֹתֵיכֶם בְּטוּמְאָה? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִיד אֶחָד בָּא לְכָאן וְהוֹרָה לָנוּ: מֵי בְצָעִים אֵין מַכְשִׁירִין. וְהוּא מֵי בֵיצִים דְּרַשׁ לְהוּ, וְאִינְהוּ סְבוּר מֵי בְצָעִים קָאָמַר.
כפי שנלמד בברייתא: רבי יהודה הנשיא הלך פעם למקום מסוים, וראה אנשים שם לשים בצק כשהם במצב של טומאה, והם סברו שלמרות זאת, הבצק נשאר טהור מבחינה הלכתית. רבי יהודה הנשיא אמר להם: מאיזו סיבה אתם לשים את בצקכם במצב של טומאה? הם אמרו לו: תלמיד חכם אחד בא לכאן ולימד אותנו שמים מביצות [mei betza’im] אינם מכשירים אוכל לקבל טומאה. לכן היו לוקחים מים מביצות ולשים בהם בצק, מתוך האמונה המוטעית שבצק כזה לא יהיה מוכשר לקבל טומאה. אבל למעשה, מה שהוא לימד אותם היה שמי ביצים [mei beitzim], כלומר, חלבון הביצה, אינם מכשירים אוכל לקבל טומאה, שכן הם אינם נחשבים למים. אבל הם חשבו שהוא אמר: מים מביצות.
וְטָעוּ נָמֵי בְּהָא: מֵי קֵרַמְיוֹן וּמֵי פֵיגָה פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֵי בְצָעִים. וְאִינְהוּ סְבוּר: מִדִּלְגַבֵּי חַטָּאת פְּסִילִי – אַכְשׁוֹרֵי נָמֵי לָא מַכְשְׁרִי. וְלָא הִיא: הָתָם, לְעִנְיַן חַטָּאת, בָּעֵינַן מַיִם חַיִּים; הָכָא, אַכְשׁוֹרֵי כָּל דְּהוּ מַכְשְׁרִי.
וגם יושבי אותו מקום טעו גם בעניין זה: שנינו במשנה (פרה ח:י): מי נהר קרמיון ומי נהר פיגה אינם כשרים לערבם עם אפר הפרה האדומה כדי להשתמש בהם כמי חטאת, מפני שהם מים של ביצות. והם חשבו בטעות: מאחר שמים אלו אינם כשרים לשימוש כמי חטאת, משמע שאין הם נחשבים מים, ולכן גם אינם מכשירים אוכל לקבל טומאה. אבל אין הדבר כן, שכן שם, לעניין מי חטאת, צריך: "מים חיים" (ראה במדבר יט:יז), ומים של ביצות אינם מים חיים. אבל כאן, לעניין הכשרת אוכל לקבל טומאה, כל מים מכשירים אוכל לקבל טומאה.
תָּנָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה אֶלָּא אִם כֵּן נוֹטֵל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ.
כך לימדו: באותה שעה, כאשר רבי יהודה הנשיא גילה את ההשלכות הנובעות מכך שתלמיד חכם לא דייק בלשונו, גזרו חכמים: תלמיד חכם אינו רשאי להורותהלכהאלא אם כן קיבל רשות מרבו לעשות כן. והרב לא ייתן לו רשות זו אם אינו יודע להתבטא באופן ברור.
תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אִיקְּלַע לְחֶתֶר. דְּרַשׁ לְהוּ: מוּתָּר לִלְתּוֹת חִיטִּין בַּפֶּסַח. אָמְרוּ לוֹ: לָאו רַבִּי מַנִּי דְּמִן צוּר אִיכָּא הָכָא? וְתַנְיָא: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. אָמַר לְהוּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.
בעניין דומה, הגמרא מספרת: תנחום, בנו של רבי אמי, הגיע למקום שנקרא חתר, ולימד אותם: מותר ללתות חיטים במעט מים כדי להקל על קילופן בתהליך הטחינה בפסח, ואין לחשוש שמא יחמיצו. אמרו לו: והרי רבי מני מצור נמצא כאן, כלומר, סמוך למקומנו? והרי שנינו בברייתא: אין תלמיד חכם רשאי להורות הלכה בסביבת רבו, אלא אם כן הוא רחוק מן הרב לפחות שלוש פרסאות [פרסאות], כנגד גודל מחנה ישראל. במחנה שבמדבר איש אחר לא דן דינים, שכן כל ישראל הביאו את דיניהם אל משה (ראו שמות לג:ז). תנחום, בנו של רבי אמי, אמר להם: לא עלה על דעתי שרבי מני נמצא בסביבה.
רַבִּי חִיָּיא חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָאֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: לָאו בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי כֹּהֵן אַתָּה? אָמַר לֵיהּ: אִין. אֲבוּהּ דְּהָהוּא גַּבְרָא גְּבַהּ עֵינַיִם הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בִּגְרוּשָׁה וְחִילְּלוֹ.
הגמרא מספרת: רבי חייא ראה אדם אחד עומד בבית קברות. אמר לו: האם אינך בנו של פלוני הכהן? מאחר שאסור לכהנים לבוא במגע עם המתים (ראו ויקרא כ"א:א–ד), רבי חייא התפלא לראות כהן עומד בבית קברות. האיש אמר לו: כן, אבל אותו האיש, כלומר אביו שלו, אביו היה אדם גבה עיניים שהיה מתאווה לדברים שראה, אפילו אם היו אסורים. הוא נתן עיניו בגרושה ונשא אותה למרות איסור התורה על איחוד כזה (ראו ויקרא כ"א:ז), ובכך פסל את הצאצאים של אותו איחוד מקדושת הכהונה. כבן של כהן וגרושה, היה לאיש מעמד של חלל ולכן לא היה חייב לנהוג בהגבלות המיוחדות לכהנים.
פְּשִׁיטָא, לְפַלְגָא – הָא קָאָמַר דְּמַהֲנֵי. עַל תְּנַאי מַאי? תָּא שְׁמַע, דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַב שֶׁמֶן: הֲרֵי אַתָּה בִּרְשׁוּתֵנוּ עַד שֶׁתָּבֹא אֶצְלֵנוּ.
בהמשך לדיון על קבלת רשות ללמד הלכה, הגמרא דנה בהיקף הסמכות הזו. ברור שרבו של אדם יכול להעניק רשות חלקית, כלומר רשות לפסוק בסוגים מסוימים של מקרים אך לא באחרים, שכן נאמר לעיל שעשייה כזו היא תקפה. אך מהי ההלכה בנוגע להענקת רשות כזו על תנאי? האם אפשר להעניק רשות המוגבלת לפרק זמן מסוים, או המוגבלת למקום מסוים? הגמרא מציעה: בוא ושמע את הפתרון לעניין זה ממה שרבי יוחנן אמר לרב שמן: יש לך רשות מאיתנו להורות ולדון עד שתחזור אלינו. אמירה זו מוכיחה שאפשר להעניק רשות המוגבלת לפרק זמן מסוים.
גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – דִּינֵיהֶם דִּין, אֶלָּא שֶׁנִּקְרָא בֵּית דִּין חָצוּף. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּיבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּינִין. וְאִי אִיתָא, לִהְווֹ כִּשְׁנַיִם שֶׁדָּנוּ!
§ קודם לכן, הגמרא דנה באפשרות שבית דין המורכב משני דיינים בלבד ידון במקרה. לגבי העניין עצמו, שמואל אומר: באשר לשני דיינים שדנו במקרה, דינם הוא דין תקף, אך הם נקראים בית דין חצוף. רב נחמן ישב ואמר הלכה זו. רבא הקשה על רב נחמן ממשנה (כט ע"א): במקרה שבו שלושה דיינים דנים במקרה, אפילו אם שניים מן הדיינים פוטרים את הנתבע מחיוב תשלום או ששניים מן הדיינים מחייבים אותו לשלם, ואחד אומר: איני יודע, על הדיינים להוסיף דיין נוסף, שכן זה שנמנע הסיר את עצמו מבית הדין, ואין די דיינים. ואם כך הוא כפי ששמואל אומר, יש לראותם כשני דיינים שדנו את המקרה, ולא היה צורך להוסיף דיין נוסף, שהרי דין שנפסק על ידי שני דיינים תקף.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּמֵעִיקָּרָא אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתִיבִי. הָכָא, לָאו אַדַּעְתָּא דִּתְלָתָא יְתֵיבִי.
רב נחמן השיב לו: שם הדבר שונה, שכן הם התכנסו מלכתחילה בידיעה שהם שלושה והתכוונו לדון בתיק בשלושה דיינים. לכן, אם אחד נמנע, עליהם להוסיף אחר כדי להשלים את המניין. אבל כאן הם לא התכנסו בידיעה שהם שלושה, אלא התכוונו להכריע בתיק כבית דין של שני דיינים.
אֵיתִיבֵיהּ, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַדִּין בִּשְׁלֹשָׁה, וּפְשָׁרָה בִּשְׁנַיִם. וְיָפֶה כֹּחַ פְּשָׁרָה מִכֹּחַ הַדִּין, שֶׁשְּׁנַיִם שֶׁדָּנוּ – בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן, וּשְׁנַיִם שֶׁעָשׂוּ פְּשָׁרָה – אֵין בַּעֲלֵי דִינִין יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.
רבא הקשה על רב נחמן מברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: דיני ממונות נידונים בשלושה דיינים, ופשרה יכולה להיעשות בשניים. וכוחה של פשרה גדול מכוחה של דין, שכן אם שניים דיינים דנו בתיק, בעלי הדין יכולים לחזור בהם מן הדיון ולדרוש בית דין בהרכב מלא. אבל אם שניים עשו פשרה, בעלי הדין אינם יכולים לחזור בהם.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria