או מי שמקיים יחסי מין עם בהמה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, כלומר, בעילה אנאלית, וכן גם אישה שמקיימת יחסי מין עם בהמה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, חייב. ברייתא זו קובעת את גיל המינימום לזכר הנבעל כתשע שנים ויום אחד.

רב נחמן בר רב חסדא לימד: לגבי אישה יש שתי דרכי שכיבה. אישה המקיימת יחסי מין עם בהמה, בין אם זו בעילה נרתיקית ובין אם זו בעילה אנאלית, חייבת. אבל לגבי גבר המקיים יחסי מין עם בהמה יש רק דרך אחת של שכיבה, כלומר, בעילה נרתיקית.

רב פפא מקשה על דעה זו: אדרבה, אישה, שדרכה הרגילה בביאה היא נרתיקית, מתחייבת על שכיבה עם בהמה רק בדרך זו; היא אינה מתחייבת על דבר אחר, כלומר, על קיום ביאה אנאלית עם בהמה. לעומת זאת, לגבי גבר המקיים ביאה עם בהמה, מאחר שאין זו דרכה הרגילה לקיים ביאה עם גבר, הוא צריך להתחייב על קיום ביאה עמה בכל פתח ופתח.

נלמד בברייתא שלא בהתאם לאף אחת מדעותיהם: מי שמקיים יחסי מין הומוסקסואליים עם זכר בן תשע שנים ויום אחד, או מי שמקיים יחסי מין עם בהמה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, כלומר, ביחסי מין אנאליים, וכן, אישה שמקיימת יחסי מין עם בהמה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, חייבים. ברור אפוא שאין הבדל בין מהות העבירה של אישה המקיימת בהמתיות לבין גבר המקיים בהמתיות בעניין זה.

רבינא אמר לרבא: בנוגע למי שמבצע את השלב הראשוני של קיום יחסים עם זכר אחר, כלומר, החדרת איבר המין בלי להשלים את הביאה, מהי ההלכה? האם הוא חייב על קיום יחסים הומוסקסואליים?

הגמרא מעירה: לגבי מי שמבצע את השלב הראשוני של ביאה עם זכר, מהי השאלה? הביטוי "כמשכבי אשה" (ויקרא יח:כב) נכתב לגביו, ומכאן שכל מעשה שנחשב למעשה ביאה עם אישה נחשב גם למעשה ביאה עם זכר. אלא, השאלה היא כך: לגבי מי שמבצע את השלב הראשוני של ביאה עם בהמה, מהי ההלכה?

רבא אמר לו: בפסוק: "וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה" (ויקרא כ:יט), המילה הֶעֱרָה רומזת לשלב הראשוני של הביאה [העראה]. אם המילה הֶעֱרָה אינה נצרכת לעניין השלב הראשוני של הביאה בהקשר שבו היא כתובה, כלומר, לאיסור ביאה עם אחות אביו ואחות אמו, שכן אין היא נצרכת בהקשר זה, מאחר שההלכה של השלב הראשוני של הביאה לגבי כל העריות נלמדת בהשוואה על ידי התורה להלכה של השלב הראשוני של הביאה שנאמרה לגבי אישה נידה, החל אותה במקום זאת על עניין השלב הראשוני של הביאה עם בהמה. הלשון היתרה המופיעה בפסוק בעניין דודתו מלמדת שהשלב הראשוני של הביאה נחשב ביאה אף לגבי בהמה.

הגמרא שואלת: מאחר שמי שמקיים יחסי אישות עם בהמה נמנה עם אלה שחייבים לקבל עונש מוות בידי בית דין, למה אני צריך שההלכה של מי שעושה את השלב הראשוני של ביאה עם בהמה תיכתב בפסוק העוסק באלה שחייבים לקבל כרת, כלומר, במקרה של מי שמקיים יחסי אישות עם דודתו? שתכתוב התורה את ההלכה הזאת לגבי אלה שחייבים לקבל עונש מוות בידי בית דין, ואז היה אפשר ללמוד את ההלכה הזאת בנוגע לאלה שחייבים לקבל עונש מוות בידי בית דין מן ההלכה של אלה שחייבים לקבל עונש מוות בידי בית דין, ולא מן ההלכה הפחות רלוונטית של מי שמקיים יחסי אישות עם דודתו, שעונשו כרת.

הגמרא משיבה: מאחר שכל הפסוק כולו על עונשו של מי שבא על אחות אביו או אמו מיותר, ובא לשם דרשה, שכן הלכה זו כבר נאמרה בפסוקים אחרים (ראו ויקרא יח:יב–יג), עניין זה, כלומר, העובדה שהשלב הראשוני של הביאה מוגדר הלכתית כביאה, נכתב גם הוא בפסוק זה לצורך דרשה, כלומר, כדי לציין שעיקרון זה חל גם לגבי בהמה.

רב אחאדבוי בר אמי שאל את רב ששת: בנוגע למי שמבצע את השלב הראשוני של משכב זכר בעצמו, מהי ההלכה? האם הוא חייב משום משכב זכר? רב ששת אמר לו: אתה מגעיל אותי בשאלתך; מעשה כזה אינו אפשרי.

רב אשי אמר: מהי הדילמה שלך? לגבי עשיית הדבר באיבר זקוף, אין אתה יכול למצוא מקרה כזה. אפשר למצוא זאת רק כאשר אדם מבצע את מעשה הביאה הזה באיבר רפוי. וההלכה נתונה במחלוקת: לפי מי שאומר שאדם המקיים יחסים באיבר רפוי, עם אחד מאלה שהיחסים עמהם אסורים, פטור, שכן אין זה נחשב ביאה, כאן גם כן, כאשר אדם עושה זאת לעצמו, הוא פטור. ולפי מי שאומר שהוא חייב, הוא מתחייב כאן על עבירה על שני איסורים לפי רבי ישמעאל; הוא מתחייב על קיום משכב זכר באופן פעיל, וגם הוא מתחייב על קיום משכב זכר באופן סביל.

התלמידים שאלו את רב ששת: לגבי גוי שבא על בהמה, מהי ההלכה? האם יש להמית את הבהמה? הגמרא מפרטת: האם אנו צריכים שני טעמים להמית את הבהמה, כלומר שהיא גרמה לתקלה ושהיא גרמה לבושה, ולכן כאן אין ממיתים את הבהמה, שכן אף שיש תקלה, מפני שגרמה לאדם לחטוא ולהיהרג, אין בושה, שכן בית הדין היהודי אינו אחראי לבושתו של גוי? או שמא די בטעם אחד, ובהמה מומתת בגלל התקלה שגרמה אפילו אם אין בושה?

רב ששת אמר: למדת את התשובה לשאלה זו בברייתא: אם לגבי אילנות, שאינם אוכלים ואינם שותים ואינם מריחים, ואף על פי כן, אם משתמשים בהם בפולחני עבודה זרה, התורה אומרת: השמד, שרוף ונתוץ אותם (ראו דברים, פרקים ז, יב), והטעם הוא מפני שנגרמה תקלה לאנשים על ידם, אזי לגבי מי שמסית אדם אחר מדרכי חיים לדרכי מוות, קל וחומר שהוא חייב להיאבד. ניתן ללמוד מכאן שכל חפץ המשמש לעבירה שמחייבת את האדם מיתה צריך להיות מושמד.

הגמרא מקשה על פסיקה זו: אם כן, במקרה של גוי המשתחווה לבהמתו, הבהמה צריכה להיות אסורה, כלומר, צריך להיות אסור להפיק ממנה הנאה, וצריך להמיתה. הגמרא משיבה: האם יש דבר שאינו אסור ליהודי, אך אסור לגוי? מאחר שיהודי המשתחווה לבהמה אינו אוסר אותה (ראו Temura כט ע"ב), גם גוי העושה כן אינו אוסר אותה.

הגמרא מערערת על ההנחה הזאת: באשר ליהודי עצמו שמשתחווה לבהמתו, תיאסר הבהמה כשם שהיא נאסרת במקרה של רביעה, כאשר הבהמה נאסרת ונהרגת. אביי אומר: המקרים אינם זהים. במקרה זה, שבו אדם מבצע רביעה, בושתו גדולה; אך באותו מקרה, שבו אדם עובד לבהמה, בושתו מועטה, והוא לא יתבזה כל כך אם הבהמה תישאר בחיים.

הגמרא שואלת: אבל לגבי עצים המשמשים בפולחני עבודה זרה, שבהם בושתם של עובדי האלילים אינה גדולה, התורה בכל זאת אומרת: השמד, שרוף והרוס אותם. הגמרא משיבה: אנו מדברים על בעלי חיים חיים. ההלכה שונה שם, שכן הרחמן חס עליהם. לכן, אם בושתו של האדם אינה גדולה, אין ממיתים את הבהמה.

רבא אומר שיש טעם אחר להבחנה בין בהמה שנעבדה לבין בהמה שנעשתה בה עבירת משכב בהמה: התורה קובעת שמכיוון שהבהמה נהנתה מן העבירה, יש להמיתה. דבר זה אינו ניתן להיאמר על בהמה שנעבדה.

הגמרא שואלת: אבל לגבי עצים המשמשים בפולחני עבודה זרה, שאינם נהנים מן העבירה, ואף על פי כן התורה אומרת: השמד, שרוף, והרוס. הגמרא משיבה: אנו מדברים על בעלי חיים חיים. ההלכה שונה שם, מפני שהרחמן חס עליהם. לכן, בעל חיים נהרג רק אם נהנה מן העבירה.

הגמרא מציעה: בוא ושמע הכרעה מן המשנה לדילמה הנוגעת לבהמה שעמה גוי בא על משכב בהמה: לחלופין, הרי זה כדי שבהמה זו לא תעבור בשוק, והרואים אותה יאמרו: זו היא הבהמה שבגללה פלוני נסקל, וקיומה יבייש את זכרו. מה, האם אין זה