עליך לומר כי חומרת העבירה של המסית גדולה יותר. שכן מי שהדיחו את אנשי עיר הנידחת מוצאים להורג בסקילה, וזו בבירור מיתת בית דין חמורה יותר מהרג בסיף. ונלמד מקל וחומר כי אם כך הוא לגבי חנק, שהוא חמור יותר מהרג בסיף, ואף על פי כן שריפה חמורה ממנו, האם לא כל שכן שברור כי שריפה חמורה יותר מהרג בסיף, שהוא סוג מיתה קל יותר בהשוואה לחנק?

סקילה נחשבת חמורה יותר מחנק, שכן היא מוטלת על מי שמגדף ועל מי שעובד עבודה זרה. ומאיזו סיבה נחשבת חומרתן של עבירות אלו לגדולה יותר? כפי שאמרנו, מפני שהעבריינים מערערים את עיקרי היסוד של היהדות.

הגמרא מעלה קושיה: אדרבה; חנק הוא יותר חמור, שכן הוא מוטל על מי שפוצע את אביו או את אמו. ומה הטעם שחומרתה של עבירה זו נחשבת גדולה יותר? מפני שכבוד הוריו של אדם מושווה לכבוד המקום.

הגמרא משיבה: מאחר שהרחמן מייחד את המקרה של בת מאורסת של מי שאינו כהן שזינתה מכלל אשת איש יהודייה נשואה שזינתה, ומשנה את עונשה מהוצאה להורג בחנק להוצאה להורג בסקילה, למד מכך שסקילה חמורה יותר.

סקילה נחשבת חמורה יותר מהרג בחרב, שכן היא מוטלת על מי שמגדף ועל מי שעובד עבודה זרה. הגמרא מקשה: אדרבה; הרג בחרב הוא חמור יותר, שכן הוא מוטל על אנשי עיר הנידחת. ומה הטעם שחומרת מקרה זה נחשבת גדולה יותר? מפני שגם רכושם אובד.

הגמרא משיבה כי בתשובה לקושיה זו אתה צריך לומר: אך חומרתה של איזו עבירה גדולה יותר: חומרת העבירה של המסית, או חומרת העבירה של המוסת? על כורחך תאמר כי חומרת העבירה של המסית גדולה יותר. מאחר שאלה שהסיתו את אנשי עיר הנידחת נהרגים בסקילה, עונש זה חמור בעליל יותר מהרג בסיף. ונלמד מקל וחומר כי אם כך הוא לגבי חנק, שהוא חמור יותר מהרג בסיף, ואף על פי כן סקילה חמורה ממנו, האם לא כל שכן שברור כי סקילה חמורה יותר מהרג בסיף, שהוא מיתת בית דין קלה יותר בהשוואה לחנק?

חניקה היא חמורה יותר מעריפה בחרב, שכן היא מוטלת על מי שפוצע את אביו או את אמו. ומאיזו סיבה נחשבת חומרתה של עבירה זו לגדולה יותר? כפי שאמרנו, מפני שכבוד הוריו של אדם מושווה לכבוד המקום.

הגמרא מעלה קושיה: אדרבה; עריפה בחרב חמורה יותר, שכן היא ניתנת לאנשי עיר הנידחת. ומה הטעם שחומרת עבירה זו נחשבת גדולה יותר? מפני שממונם אובד אף הוא.

הגמרא משיבה כי עליך לומר בתשובה לקושיה זו: אך חומרתה של איזו עבירה גדולה יותר: חומרתה של עבירת המסית, או חומרתה של עבירת המוסת? עליך לומר כי חומרתה של עבירת המסית גדולה יותר, ונשנה בברייתא: מסיתי עיר הנידחת נידונים בסקילה. רבי שמעון אומר: בחנק. לכן, לפי שיטתו של רבי שמעון, ברור שחנק הוא מיתת בית דין חמורה יותר מהרג בסייף.

§ רבי יוחנן היה רגיל לומר את הברייתא הבאה: נערה מאורסה שהיא בת כהן ושזינתה נידונה בסקילה. רבי שמעון אומר: נידונה בשריפה. נערה מאורסה שהיא בת ישראל ושבאה על אביה נידונה בסקילה. רבי שמעון אומר: בשריפה.

הגמרא שואלת: מה מלמדת אותנו ברייתא זו? הגמרא משיבה: היא מלמדת אותנו שלפי דעת חכמים, בתו הנשואה של כהן מיוחדת לשריפה, ולא המאורסת, שנידונה בסקילה. לפי דעת רבי שמעון, בתו של כהן, בין אם היא מאורסת ובין אם נשואה, מיוחדת לשריפה. ומה הטעם לדעותיהם השונות בנוגע לעונשה של בת כהן? זאת מפני שלפי חכמים סקילה חמורה יותר משריפה, ואילו לפי רבי שמעון שריפה חמורה יותר.

בנוסף למקרה של בת הכהן שביצעה ניאוף, יש הבדל מעשי בין שתי הדעות הללו, והוא שמי שנידון לשתי מיתות בית דין שונות על שני חטאים שעשה נענש בחמורה יותר מבין השתיים, ותנאים אלה חלוקים בשאלה איזו מיתת בית דין חמורה יותר.

מהו המקור לדעתו של רבי שמעון שבת כהן מאורסת שזינתה נידונה בסקילה? כפי שנלמד בברייתא: רבי שמעון אומר: שתי הלכות כלליותנאמרו בTorah לגבי בת כהן, האחת מחייבת בת כהן מאורסת שזינתה בסקילה, והאחרת מחייבת בת כהן נשואה שזינתה בחנק.

הגמרא קוטעת את הברייתא ושואלת: האם הן נאמרו רק לגבי בת כהן, ולא לגבי בת ישראל? והלא הלכות אלו נאמרו גם לגבי בת ישראל? אלא, תקן את הנוסח ואמור: שתי הלכות אלו נאמרו גם לגבי בת כהן.

הברייתא ממשיכה: הפסוק: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא:ט), נאמר הן לגבי אישה מאורסת והן לגבי אישה נשואה. והפסוק בכך מייחד את בת הכהן הנשואה מקטגוריית אישה נשואה רגילה, שעונשה מיתה בחנק, וכן הוא מייחד את בת הכהן המאורסת מקטגוריית אישה מאורסת רגילה, שמוצאת להורג בסקילה.

לכן, כשם שכאשר הפסוק מייחד את בת הכהן הנשואה מקטגוריית אישה נשואה הרי זה כדי להחמיר בעונשה, כך גם, כאשר הפסוק מייחד את בת הכהן המאורסת מקטגוריית אישה מאורסת הרי זה כדי להחמיר בעונשה יותר. מכאן ששריפה היא מיתת בית דין חמורה יותר מסקילה.

העונש על עדים זוממים בעניינה של בת כהן נשואה, שהעידו עדות שקר כי נאפה, נכלל בעונש על עדים זוממים בעניינה של בת ישראל נשואה, והעונש על עדים זוממים בעניינה של בת כהן מאורסת נכלל בעונש על עדים זוממים בעניינה של בת ישראל מאורסת. התורה אינה מחמירה עמהם יותר; עדים זוממים במקרה של כל אישה נשואה שהואשמה בניאוף נחנקים, ועדים זוממים במקרה של כל אישה מאורסת שהואשמה בניאוף נסקלים.

החכמים לימדו: הפסוק קובע: "ובת איש כהן, כי תחל לזנות" את עצמה, "את אביה היא מחללת; באש תישרף" (ויקרא כא:ט). אפשר היה לחשוב שהביטוי "כי תחל" מתייחס אפילו למי שחיללה את השבת; גם היא צריכה להיות מוצאת להורג בשריפה. כדי לשלול זאת, הפסוק קובע: "לזנות"; הפסוק מדבר על חילול באמצעות פריצות מינית.

אפשר היה לחשוב שאפילו אם היא אינה נשואה והיא קיימה יחסי זנות, יש להוציאה להורג בשריפה. אין זה נכון, שכן כאן נאמר: "אביה," ושם נאמר לגבי אישה מאורסת שבגדה: "כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים כב:כא). כשם ששם, הכוונה היא ליחסי זנות של מי שיש לה זיקה לבעל, כך אף כאן, הכוונה היא ליחסי זנות של מי שיש לה זיקה לבעל.

או אולי היה אפשר לחשוב שהפסוק אומר "אביה" בלבד כדי להוציא את כל הגברים מלבד אביה, כלומר, היא חייבת להיענש בשריפה רק אם קיימה יחסי אישות עם אביה. כדי לשלול זאת, כאשר נאמר "היא מחללת," המורה שזו היא שמחללת את אביה ולא אביה שמחלל את עצמו ואותה, נאמרו כל הגברים, כלומר, נכללו.

לכן, כיצד אני מבין את משמעות הביטוי "היא מחללת את אביה"? איזו הלכה הוא מלמד? הברייתא משיבה: כאן נאמר: "אביה", ולהלן נאמר: "אביה". כשם ששם, הכוונה היא לבעילת זנות של מי שיש לה זיקה לבעל, כך אף כאן, הכוונה היא לבעילת זנות של מי שיש לה זיקה לבעל.

הברייתא שואלת: אם ההלכה של בת כהן שזינתה מושווית, באמצעות גזירה שווה, להלכה של אישה מאורסת שזינתה, אז אולי יש לומר שכשם ששם הכוונה היא דווקא לנערה, כלומר, למי שסימני הבגרות הראשונים שלה הופיעו בתוך מחצית השנה האחרונה, שהיא מאורסת, כך גם כאן, במקרה של בת כהן, הכוונה היא לנערה מאורסת. אבל אם היא נערה נשואה, או בוגרת מאורסת, או בוגרת נשואה, או אפילו אם הזקינה, ואינה נקראת בדרך כלל בת, מניין נלמד שעונשה הוא הוצאה להורג בשריפה?

הפסוק קובע: "ובת כהן," בכל מקרה. מן הווי"ו החיבורית, המיוצגת באות ו, נלמד שעונש זה חל על כל אישה שהיא בת כהן.

הפסוק קובע: "בת כהן."