וְכיצד היו החכמים משיבים על ראייתו של רבי יהודה הנשיא? הם היו אומרים שאף על פי שהביטוי: "יַרְשִׁיעוּן" נהגה כפועל ברבים, הוא נכתב באופן שאפשר גם לקרוא אותו בלשון יחיד. לפיכך, אי אפשר ללמוד משם דרישה ליותר מדיין אחד.

§ המחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לחכמים מוסברת כדוגמה לשאלה הכללית יותר האם הטקסט העיצורי הכתוב או הניקוד של התורה הוא הסמכותי. כפי שרבי יצחק בר יוסי אומר שרבי יוחנן אומר: לגבי רבי יהודה הנשיא, רבי יהודה בן רועץ, בית שמאי, רבי שמעון ורבי עקיבא, כולם סוברים כי הניקוד של התורה הוא הסמכותי, ולכן ההלכה מוכרעת על פי משמעות המילה כפי שהיא נהגית, ולא על פי קריאות חלופיות אפשריות של הטקסט הכתוב.

הגמרא מסבירה את הבסיס לקביעתו של רבי יוחנן ביחס לכל אחד מן התנאים שהוא הזכיר: ביחס לרבי יהודה הנשיא, הראיה היא מה שזה עתה אמרנו, בנוגע לפרשנות הפסוק: "אשר ירשיעון אלהים" (שמות כ״ב:ח׳), שממנו נגזרת דרישה לחמישה דיינים בדיני ממונות על בסיס ההגייה ברבים המנוקדת של המונח: "ירשיעון".

ובאשר לרבי יהודה בן רועץ, הרי זה כפי שנלמד בברייתא: תלמידיו שאלו את רבי יהודה בן רועץ: הפסוק אומר: "ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה וששים וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב:ה). על סמך הכתיב חסר הניקוד, אני יכול לקרוא את משך הזמן שהיא טמאה כך: "שבעים [shivim] יום," ולא: "שבועיים [shevuayim]." לכן אפשר היה לחשוב שאישה שיולדת נקבה תהיה טמאה במשך שבעים יום.

רבי יהודה בן רועץ אמר להם: ניתן להוכיח שאין זו ההלכה, שכן התורה טימאה אותה וטיהרה אותה כשילדה זכר, וטימאה אותה וטיהרה אותה כשילדה נקבה. כשם שכאשר טיהרה אותה לשלושים ושלושה ימים לאחר תקופת הטומאה הראשונית כשילדה זכר, כשילדה נקבה היא טהורה לשישים ושישה ימים, שהוא זמן כפול; כך גם, כאשר טימאה אותה לשבעה ימים כשילדה זכר, כשילדה נקבה היא גם טמאה למשך זמן כפול. לפיכך, יש לקרוא את הפסוק לפי הקרי המנוקד: "שבועיים", ולא לפי הכתיב העיצורי, שאפשר לקרוא אותו: "שבעים".

לאחר שהם הלכו, רבי יהודה בן רועץ יצא והלך אחריהם. לאחר מכן אמר להם: אינכם צריכים הוכחה זו שנתתי על סמך ההשוואה בין תקופות הטומאה לתקופות הטהרה. אלא, אנו קוראים את הפסוק כך: "שבועיים," והניקוד של התורה הוא הקובע.

באשר לבית שמאי, ההוכחה שאף הם סבורים שניקוד התורה הוא הקובע היא כפי שלמדנו במשנה (זבחים לו ע"ב): בית שמאי אומרים: לגבי כל הקרבנות שדמם צריך להיות ניתן על המזבח החיצון, משניתן הדם במתנה אחת הקרבן כיפר, אף אם לכתחילה נדרשות מתנות נוספות, שנאמר: "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב, כז). פסוק זה מלמד שאפילו לגבי עולה, הטעונה מתנות דם מרובות, מתנה אחת מספיקה להכשיר את הקרבן בדיעבד. אבל לגבי חטאת, היא כשרה רק אם היו לפחות שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אפילו לגבי חטאת שנתנה במתנה אחת, כיפרה בדיעבד.

ורב הונא אומר: מהו הטעם לשיטתם של בית שמאי? הכתוב אומר: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח" (ויקרא ד:כה); וכן: "ולקח הכהן מדמה באצבעו ונתן על קרנות המזבח" (ויקרא ד:ל); ושוב: "ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח" (ויקרא ד:לד). מאחר שהשיעור המינימלי המצדיק לשון רבים, כלומר "קרנות", הוא שתיים, ניתן להסיק כי יש כאן שש התייחסויות לקרנות המזבח. ארבע מהן נאמרו למצווה, כלומר שעליו לתת את הדם על כל ארבע קרנות המזבח לכתחילה, ושתי האחרות נאמרו לעכב את הקרבן אם לא נתן על לפחות שתי קרנות.

ובית הלל אומרים: יש להבין את העניין לפי הכתיב העיצורי הכתוב. המילה “קרנות” כתובה פעם אחת בכתיב מלא, עם וי״ו, ומשמעות הדבר היא שיש לקרוא אותה בלשון רבים; ובשתי הפעמים האחרות המילים “קרנות” ו־“קרנות” כתובות בכתיב חסר, בלי וי״ו, באופן שאפשר לנקדן בלשון יחיד. לכן, יש כאן ארבע התייחסויות לקרנות כאן. שלוש מן ההזאות הללו נכתבו כדי לציין שהן נעשות רק כמצווה, כלומר, הן נעשות לכתחילה, אך הקרבן כשר גם אם לא נעשו. ואילו ה־אחת הנותרת, כלומר, ההזאה הרביעית, נכתבה כדי לציין שהיעדרה פוסל את הקרבן, כלומר, הקרבן אינו כשר אם הדם לא ניתן כנגד לפחות קרן אחת של המזבח. ברור אפוא שבית שמאי סבורים שהקרי הוא הקובע, ואילו בית הלל סבורים שהכתיב הוא הקובע.

הגמרא שואלת: אבל לפי הסבר זה של בית הלל, מדוע שלא נאמר שכולם נכתבו למצווה ואיש מהם לא לפסול, כלומר, שהדם חייב להינתן על כל ארבע הקרנות לכתחילה, אך הקרבן מכפר בדיעבד אפילו אם לא ניתן כלל? הגמרא דוחה אפשרות זו: לא מצאנו בשום מקום בתורה דוגמה לקרבן שבו ניתן להשיג כפרה בלי שום מתן מדם הקרבן כלל.

באשר לרבי שמעון, הרי זה כפי שנלמד בברייתא המתעדת מחלוקת בין החכמים באשר למספר הדפנות הנדרשות בסוכה: חייבות להיות שתיים דפנות במשמעותן הרגילה, הסוגרות לגמרי כל אחד משני הצדדים הללו, ודופן שלישית אשר, על פי הלכה שנמסרה למשה מסיני, יכולה להיות בגודל אפילו טפח אחד בלבד. רבי שמעון אומר שחייבות להיות שלוש דפנות במשמעותן הרגילה, ודופן רביעית שיכולה להיות בגודל אפילו טפח אחד. הגמרא שואלת: לגבי איזה עיקרון הם חולקים? הגמרא משיבה: חכמים סבורים כי המסורת של אופן כתיבת הפסוקים בתורה היא הקובעת, ורבי שמעון סבור כי הניקוד של התורה הוא הקובע.

הגמרא מסבירה: החכמים סבורים כי המסורת של אופן כתיבת הפסוקים היא הקובעת. התורה אומרת: "בסוכת תשבו בסכת" (ויקרא כג:מב), בכתיב חסר, בלי האות ו, באופן שניתן לקרוא בלשון יחיד. ולאחר מכן באותו פסוק נאמר גם: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת בסכת", כתוב באותו אופן. ובפסוק הבא נאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בסוכות בסוכות," והפעם בכתיב מלא, עם ו, ומשמעות הדבר שחייב להיות בלשון רבים. לכן, יש כאן ארבע דפנות. הסר פסוק אחד, הנצרך כדי ללמד את מצוות הישיבה בסוכה עצמה, ושלוש דפנות נותרות. ההלכה שנמסרה למשה מסיני, האומרת שאחת הדפנות יכולה להיות בלתי שלמה, באה וממעטת את השלישית ומעמידה אותה על טפח אחד לפחות.

ורבי שמעון סבור שהקרי הוא הקובע. מאחר שהפסוקים אומרים: "בסוכות תשבו", ו: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות", ו: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", שכולם נהגים כלשון רבים, יש כאן שש דפנות. הוצא פסוק אחד כדי ללמד על מצוות הסוכה עצמה, ונותרו ארבע דפנות. ההלכה שנמסרה למשה מסיני אז באה וממעטת את הרביעית, ומעמידה אותה על טפח אחד לכל הפחות. לפיכך, ברור שגם רבי שמעון סבור שהקרי הוא הקובע.

באשר לרבי עקיבא, כך שנוי בברייתא: ידוע שרביעית לוג של דם שבא מן המת מטמאה באוהל. ורבי עקיבא אומר: מנין שרביעית-לוג של דם שיצאה משני מתים נפרדים אף היא מטמאה באוהל? שנאמר לגבי כהן: "ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא). המילה "נפשות" נהגית כלשון רבים, ומאחר שהתורה מלמדת במקום אחר כי: "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), הרי זה מלמד שטומאה יכולה להיטמא על ידי שיעור אחד של דם שבא משתי גופות. וחכמים אומרים: המילה "נפשות" כתובה בכתיב חסר, בלי ו, כך שאפשר גם לקרוא אותה כלשון יחיד, ללמד שרביעית-לוג של דם מטמאה באוהל רק אם באה ממת אחד.

רב אחא בר יעקב מקשה על קביעתו של רבי יוחנן שכל המחלוקות שלעיל מבוססות על השאלה האם נוסח העיצורים המסורתי או הנוסח המנוקד של התורה הוא הקובע: האם יש חכם שאינו מקבל את העיקרון שהניקוד של התורה הוא הקובע? והלא שנויה בברייתא: הכתוב אומר: "לא תבשל גדי בחלב אמו [baḥalev]" (שמות כג:יט). אפשר היה לחשוב שיש לקרוא את הפסוק כאוסר לבשל את הגדי בחֵלֶב [beḥelev] של האם, ואין איסור לבשל את הבשר עם חלב.