מַתְנִי׳ אַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין: סְקִילָה, שְׂרֵיפָה, הֶרֶג, וָחֶנֶק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׂרֵיפָה, סְקִילָה, חֶנֶק, וָהֶרֶג. זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין.
משנה:ארבע מיתות נמסרו לבית הדין, שבהן מוצאים להורג את מי שעברו עבירות מסוימות. ואלו הן, בסדר יורד של חומרה: סקילה, שריפה, הרג בעריפת ראש, וחנק. רבי שמעון אומר: אלו הן, בסדר יורד של חומרה: שריפה, סקילה, חנק והרג. זו ההוצאה להורג, המתוארת בפרק הקודם, מתייחסת אל מצוות הנסקלין, כלומר, אל תהליך ההוצאה להורג בסקילה.
גְּמָ׳ אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָא אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ מִנְיָין, אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר, חוּץ מִשִּׁבְעָה סַמָּנִין.
גמרא:רבא אומר שרב סחורה אומר שרב הונא אומר: בכל מקום שהחכמים לימדו הלכהבאמצעות רשימה, אין משמעות לסדר של רשימתם, חוץ מבמשנה הדנה בשבעה חומרים שוחקים, שבה הסדר משמעותי.
דִּתְנַן: שִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם – רוֹק תָּפֵל, וּמֵי גְרִיסִין, וּמֵי רַגְלַיִם, וְנֶתֶר, וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא, וְאַשְׁלָךְ.
כפי שלמדנו במשנה (נידה סא ע"ב): מורחים שבעה חומרים שוחקים על הכתם שנמצא על בגדיה של אישה כדי לברר אם הכתם הוא מדם נידה, ולכן טמא מבחינה טקסית, או שמא הוא מסוג אחר של כתם, ולכן טהור. ואלו הם החומרים: רוק תפל, שהוא רוקו של מי שעדיין לא טעם דבר בבוקר; לחלוחית של גריסים, שהיא רוקו של מי שלעס גריסי פול; שתן; נתר; בורית [בורית]; אדמת קימוליה [קימוליה]; ואשלג. אם הכתם נעלם כתוצאה ממריחת כל החומרים הללו, הכתם נחשב כמי שהיה מדם.
וְקָתָנֵי סֵיפָא: הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן, אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
וכן נלמד בסיפא של אותה משנה שסדר החומרים מעכב, כפי שנאמר: אם מרח אותם שלא כסדר שנקבע להם, או שמרח את כל שבעתם בבת אחת, לא עשה כלום; הכיבוס לא הועיל.
רַב פָּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: אַף אַרְבַּע מִיתוֹת. מִדְּקָא מִפְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן, שְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי. וְאִידָּךְ, בִּפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי.
רב פפא הזקן אומר בשם רב: ארבעת סוגי עונש המוות גם הם נשנו לפי סדר. דבר זה ניכר מן העובדה שרבי שמעון חולק על הסדר הראשון; הסיקו מכך שהמשנה נשנתה בסדר מדויק. הגמרא מוסיפה: והחכם האחר, רב הונא, אינו כולל משנה זו בין אלו שבהן הסדר משמעותי, שכן אין הוא עוסק במשניות שבהן יש מחלוקת לגבי הסדר הנכון.
רַב פָּפָּא אָמַר: אַף סֵדֶר יוֹמָא, דִּתְנַן: כׇּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאֲמוּרִים עַל הַסֵּדֶר, אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.
רב פפא אומר: סדר העבודה במקדש ביום הכיפורים, יום כיפור, גם הוא נשנה כסדרו הראוי, כפי שלמדנו במשנה (יומא ס ע"א): לגבי כל המעשים הנעשים במסגרת העבודה של יום הכיפורים, שנאמרו במשנה, כמו בתורה, לפי הסדר, ההלכה היא: אם הכהן הגדול עשה מעשה אחד לפני אחר, כלומר, אם סטה מן הסדר הכתוב, הרי זה כאילו לא עשה כלום.
וְאִידָּךְ, הָהוּא חוּמְרָא בְּעָלְמָא.
והחכם האחר, רב הונא, אינו כולל משנה זו משום שאין זו אלא חומרה בלבד. אף על פי ששינוי בסדר פוסל את עבודת יום הכיפורים, אין זה נובע מחשיבותם של טקסים מסוימים ביחס לאחרים, אלא משום שסדר זה נקבע על ידי התורה.
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סֵדֶר תָּמִיד, דְּקָתָנֵי עֲלַהּ ״זֶהוּ סֵדֶר תָּמִיד״. וְאִידָּךְ – הָהוּא לְמִצְוָה בְּעָלְמָא.
רב הונא, בנו של רב יהושע, אומר: סדר קרבן התמיד, המתואר במשנה בסוף מסכת תמיד (לג ע"ב), גם הוא מעכב; שכן שנינו לגביו: זהו סדר קרבן התמיד, ומכאן שיש לעשותו בדיוק באותו סדר. והחכם האחר, רב הונא, אינו כולל משנה זו, שכן דרישה זו היא למצווה בלבד. כלומר, עדיף שהקרבן יוקרב בסדר זה, אך אין הוא נפסל אם שינו מן הסדר.
וּלְאַפּוֹקֵי מִמִּצְוַת חֲלִיצָה, דִּתְנַן: מִצְוַת חֲלִיצָה – בָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לִפְנֵי בֵּית דִּין, הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו״.
וְהעיקרון של רב הונא מוציא את מצוות הטקס שבאמצעותו יבם שאחיו הנשוי מת בלא ילדים [יבם] משחרר את אשת אחיו המנוח [יבמה] מזיקת הייבום שלה [חליצה]; כלומר, הוא מלמד שסדרו של אותו טקס אינו מעכב. כפי שלמדנו במשנה (יבמות קו ע"ב): מצוות חליצה נעשית כך: היבם ויבמתו באים לפני בית הדין, ודייני בית הדין נותנים לו עצה ההוגנת לו אם לייבם או לעשות חליצה, כפי שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודיברו אליו" (דברים כה:ח).
וְהִיא אוֹמֶרֶת: ״מֵאֵן יְבָמִי וְגוֹ׳״, וְהוּא אוֹמֵר: ״לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״. וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִין.
וְאִם הם מחליטים לבצע חליצה, היא אומרת: "יְבָמִי מֵאֵן להקים שם לאחיו בישראל, לא אבה לייבם אותי" (דברים כ״ה:ז׳), וְאַחַר כָּךְ הוא אומר: "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (דברים כ״ה:ח׳). וְהָיוּ אוֹמְרִים את הדברים האלה בלשון הקודש, עברית.
וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו – רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִין. ״וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִישׁ וְגוֹ׳ וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״.
הפסוק קובע: "יְבִמְתּוֹ תִּגַּשׁ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה לְפָנָיו" (דברים כ״ה:ט׳). בהתאם לכך, היא חולצת את נעלו ויורקת לפניו כמות של רוק הנראית לדיינים. "וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כ״ה:ט׳–י׳).
וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מִצְוַת חֲלִיצָה – קוֹרְאָה וְקוֹרֵא, חוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת, וְקוֹרְאָה.
ורב יהודה אומר שזהו הסדר הנכון עבור מצוות החליצה: היא אומרת את הפסוק הפותח ב"מאן יבמי" (דברים כ״ה:ז׳), ואחר כך הוא אומר "לא חפצתי לקחתה" (דברים כ״ה:ח׳). לאחר מכן היא חולצת את הנעל, ויורקת, ואומרת: "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (דברים כ״ה:ט׳).
וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: מִצְוָה הָכִי, וְאִי אָפֵיךְ – לֵית לַן בַּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה, אוֹ רְקִיקָה לַחֲלִיצָה – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.
ודנו בכך: מה רב יהודה מלמד אותנו? דבר זה כבר נאמר במשנה. התשובה היא שזה מה שרב יהודה מלמד אותנו: מצווה לבצע חליצה כך, כלומר, זהו הסדר הראוי, אבל אם אדם שינה את הסדר, אין לנו בעיה בכך; החליצה עדיין כשרה, שכן סדר הטקס אינו מעכב. כך גם שנינו בברייתא: בין אם אדם ביצע את חליצת הנעל לפני היריקה, או את היריקה לפני החליצה של הנעל, מה שהיא עשתה עשוי, כלומר, החליצה כשרה.
וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים, וְהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה. בִּכְתוֹנֶת, בְּמִכְנָסַיִם, בְּמִצְנֶפֶת, וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עֲלֵיהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל: חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וְצִיץ.
וגם עקרונו של רב הונא מוציא את מה שלמדנו במשנה (יומא עא ע"ב): הכהן הגדול משמש, כלומר, עובד את עבודת המקדש, כשהוא לובש שמונה בגדים, ואילו הכהן ההדיוט עובד את עבודת המקדש כשהוא לובש ארבעה. כהן הדיוט עובד את עבודת המקדש בכתונת, במכנסיים, במצנפת, ובאבנט. הכהן הגדול מוסיף עוד ארבעה בגדים על אלה שלובש הכהן ההדיוט: חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ. הסדר המנוי במשנה זו מציין שהכתונת נלבשה תחילה.
וְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לַמִּכְנָסַיִם? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ״.
וכן נלמד בברייתא: מניין נלמד ששום דבר אינו קודם ללבישת המכנסיים כאשר הכהן מתלבש? שנאמר: "כתונת בד קודש ילבש; ומכנסי בד יהיו על בשרו" (ויקרא טז:ד). מכאן שהמכנסיים קודמים, שכן הם נלבשים ישירות על הבשר, ובכך מוכח שרשימת המשנה אינה תואמת את הסדר שבו הכהנים התלבשו.
וְתַנָּא, מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ לִכְתוֹנֶת? מִשּׁוּם דְּאַקְדְּמֵיהּ קְרָא. וּקְרָא, מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ? מִשּׁוּם דִּמְכַסְּיָא כּוּלֵּהּ גּוּפֵיהּ, עֲדִיפָא לֵיהּ.
הגמרא שואלת: אבל אם כן, מה הטעם שהתנא מזכיר את הכתונת תחילה? הגמרא משיבה: מפני שהפסוק מזכיר אותה תחילה. הגמרא שואלת: ומה הטעם שהפסוק מזכיר אותה תחילה? הגמרא משיבה: מפני שהיא מכסה את כל גופו, התורה מעדיפה להזכיר אותה תחילה.
סְקִילָה שְׂרֵיפָה כּוּ׳. סְקִילָה חֲמוּרָה מִשְּׂרֵיפָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. מַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן פּוֹשֵׁט יָדוֹ בָּעִיקָּר.
§ המשנה קובעת את סוגי עונש המוות בסדר יורד של חומרה: סקילה, שריפה, הריגה בעריפת ראש וחנק. הגמרא דנה בבסיס לסדר זה. סקילה נחשבת חמורה יותר משריפה, שכן סקילה מוטלת על מי שמגדף, כלומר, מי שמקלל את אלוהים, ועל מי שעובד עבודה זרה. מאיזו סיבה חומרתן של עבירות אלו נחשבת גדולה משל אחרות? מפני שהעובר מערער את היסודות של היהדות.
אַדְּרַבָּה: שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה, שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה. וּמַאי חוּמְרָא? שֶׁכֵּן מְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ.
הגמרא מעלה קושיה: אדרבה; שריפה היא חמורה יותר מסקילה, שהרי היא ניתנת לבת כהן שזינתה (ראו ויקרא כא:ט). ומה הטעם שחומרת עבירה זו נחשבת גדולה משל אחרות? מפני שבחטאה היא מחללת לא רק את עצמה אלא גם את אביה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria