גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הָאִישׁ מְכַסִּין אוֹתוֹ פֶּרֶק אֶחָד מִלְּפָנָיו, וְאִשָּׁה שְׁנֵי פְּרָקִים – בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ עֶרְוָה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה.
גמרא: המשנה מלמדת שאיש נסקל עירום, אך אישה אינה נסקלת עירומה. בעניין זה לימדו חכמים ברייתא קשורה: מכסים את איבר מינו של איש בחתיכה אחת של בד מלפנים, ואישה מכוסה בשתי חתיכות של בד, הן מלפנים והן מאחור, מפני שכל אותו מקום הוא ערווה, שאין להביט בה. זו דבריו של רבי יהודה. אבל חכמים אומרים: איש נסקל עירום, אך אישה אינה נסקלת עירומה.
מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״וְרָגְמוּ אֹתוֹ״. מַאי ״אוֹתוֹ״?
הגמרא שואלת: מה הטעם לשיטת חכמים, האומרים שאיש נסקל ערום, אך אישה אינה כך? הגמרא משיבה: הפסוק קובע: "ורגמו אותו כל העדה באבן" (ויקרא כד, יד). מה מבקש הפסוק ללמד כשהוא מדגיש שסוקלים "אותו"?
אִילֵּימָא אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ, וְהָכְתִיב: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הָהִיא״? אֶלָּא מַאי ״אוֹתוֹ״? אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, הָא אוֹתָהּ בִּכְסוּתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, לָא שְׁנָא אִישׁ וְלָא שְׁנָא אִשָּׁה.
אם נאמר שדבר זה בא ללמד שסוקלים רק אותו, את האיש, אבל לא אותה, כלומר, נשים אינן נענשות בסקילה, יש קושי בדבר. האם לא נאמר במפורש: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא"… "וסקלתם אותם באבנים ומתו" (דברים יז, ה)? אלא, מה בא הפסוק ללמד כשהוא מדגיש שסוקלים "אותו"? אם הוא איש, סוקלים רק אותו, בלא בגדיו, אבל אם הנידון היא אשה, סוקלים אותה בבגדיה. רבי יהודה אומר: ההדגשה במילה "אותו" מלמדת שסוקלים אותו לבדו, כלומר, בלא בגדיו, אבל כשם שהוא הדין בכל שאר העונשים האמורים בתורה, אין הבדל בין איש ואין הבדל בין אשה, כלומר, אותה הלכה חלה על גברים ועל נשים כאחד.
לְמֵימְרָא דְּרַבָּנַן חָיְישִׁי לְהִרְהוּרָא, וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ לְהִרְהוּרָא? וְהָא אִיפְּכָא שְׁמַעְנָא לְהוּ, דִּתְנַן: הַכֹּהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ – אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁמְּגַלֶּה אֶת לִבָּהּ וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ, וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ.
הגמרא שואלת: האם יש לומר שחכמים חוששים שמראה של אישה עירומה יעורר הרהורים מיניים אצל הצופים, ורבי יהודה אינו חושש להרהורים מיניים כאלה? והרי שמענו אותם אומרים דווקא להפך, כפי שלמדנו במשנה (סוטה ז ע"א) לגבי סוטה, אישה שבעלה חשד בה בניאוף, והושתה עליה בדיקת מי המרים: והכהן אוחז בבגדיה ומושך אותם, בלא לחשוש למה שיקרה להם. אם הבגדים נקרעים, נקרעים; אם התפרים נפרמים, נפרמים. והוא מושך את בגדיה עד שהוא מגלה את ליבה, כלומר, את חזה. ואחר כך הוא סותר את שערה. רבי יהודה אומר: אם ליבה נאה לא היה מגלהו, ואם שערה נאה לא היה סותרו. נראה שמכאן שרבי יהודה הוא שחושש להרהורים מיניים של הצופים.
אָמַר רַבָּה: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, שֶׁמָּא תֵּצֵא מִבֵּית דִּין זַכָּאָה וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּירְחֵי כְּהוּנָּה. הָכָא הָא מִקַּטְלָא. וְכִי תֵּימָא: אָתֵי לְאִיתְגָּרוֹיֵי בְּאַחְרָנְיָיתָא? אָמַר רַבָּה: גְּמִירִי, אֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמִי שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת.
רבא אמר: שם, במקרה של סוטה, זו הסיבה שרבי יהודה אומר שהכהן אינו מגלה את חזה של האישה ואינו סותר את שערה: שמא הסוטהתצא מבית הדין לאחר שהוכחה זכאית, והכוהנים הצעירים במקדש שראו אותה ערומה למחצה יתגרו ממראה שלה. כאן, במקרה של אישה הנסקלת, היא נהרגת בסקילה, ואין חשש שהצופים יתגרו לאחר מותה. הגמרא מעירה: ואם תאמר שהעובדה שהיא נהרגת אינה רלוונטית למחשבותיהם המיניות, משום שהצופים יתגרו ביחס לנשים אחרות, אין זה חשש, שכן רבא אומר: נלמד כמסורת שיצר הרע שולט רק במה שעיניו של אדם רואות.
אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנִּין.
רבא אומר: האם הסתירה בין אמירה אחת של רבי יהודה לאמירה האחרת של רבי יהודה קשה, בעוד שהסתירה בין אמירה אחת של החכמים לאמירה האחרת של החכמים אינה קשה? יש גם סתירה לכאורה בין שתי הפסיקות של החכמים, שכן לגבי סוטה הם אינם חוששים להרהורי עבירה, אך לגבי אישה הנסקלת הם חוששים. אלא, רבא אומר: הסתירה בין אמירה אחת של רבי יהודה לאמירה האחרת של רבי יהודה אינה קשה, כפי שענינו לעיל.
דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא. אָמַר קְרָא: ״וְנִוַּסְּרוּ כׇּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״. הָכָא, אֵין לְךָ יִיסּוּר גָּדוֹל מִזֶּה.
רבא ממשיך: הסתירה בין פסיקה אחת של החכמים לבין הפסיקה האחרת של החכמים אף היא אינה קשה. לגבי סוטה, הפסוק אומר שיש להזהיר נשים אחרות: "וכך אשבית זימה מן הארץ, ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכן" (יחזקאל כג:מח). כדי לשמש דוגמה ואזהרה לנשים אחרות, אישה החשודה בניאוף חייבת לעבור ביזיון פומבי, ולכן מתעלמים מן החשש מפני המחשבות המיניות שגופה החשוף למחצה עלול לעורר. כאן, לגבי סקילה, אין לך ייסור גדול יותר מן הראייה של סקילה זו עצמה.
וְכִי תֵּימָא: לֶיעְבֵּיד בַּהּ תַּרְתֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.
ואם תאמר כי שתי צורות של ייסור, גם סקילה וגם השפלה, יש לעשות לה, רב נחמן אומר כי רבה בר אבוה אומר: הפסוק קובע: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח), ללמד שאפילו לגבי נידון למוות, בחר לו מיתה טובה, כלומר, רחמנית, עבורו. לכן, כאשר ממיתים אישה בסקילה, אין להשפילה בתהליך.
לֵימָא: דְּרַב נַחְמָן תַּנָּאֵי הִיא? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב נַחְמָן, וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר בִּזְיוֹנֵי דְאִינִישׁ עֲדִיף לֵיהּ טְפֵי מִנְּיָחָא דְגוּפֵיהּ, וּמָר סָבַר נְיָחָא דְגוּפֵיהּ עֲדִיף מִבִּזְיוֹנֵיהּ.
הגמרא מציעה: הבה נאמר שהשאלה אם פוסקים בהתאם לדבריו של רב נחמן היא מחלוקת בין תנאים, ולפי רבי יהודה אין מצווה לבחור במיתה רחמנית. הגמרא דוחה זאת: לא, ייתכן שכולם מסכימים עם דעתו של רב נחמן, וכאן נחלקו בזה: חכם אחד, כלומר החכמים, סבור: מיעוט בזיונו עדיף לו מאשר הדאגה לנוחותו הגופנית, כלומר, מאשר מיעוט כאבו הגופני. לכן החכמים רואים את המיתה הרחמנית יותר כזו שאין בה ביזיון, אף אם לבישת בגדים תגביר את כאבו של המוצא להורג, שכן הבגדים יספגו את המכה ויאריכו את מותו. וחכם אחד, רבי יהודה, סבור שנוחותו הגופנית עדיפה לו על מיעוט בזיונו, ולכן המוצא להורג מעדיף להיסקל כשהוא ערום, בלי כל אפשרות שהבגדים יאריכו את מותו, אף שהדבר מגביר את ביזיונו.
מַתְנִי׳ בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ עַל מׇתְנָיו. נֶהְפַּךְ עַל לִבּוֹ, הוֹפְכוֹ עַל מׇתְנָיו. וְאִם מֵת בָּהּ – יָצָא.
משנה:מקום הסקילה שממנו דוחפים את הנידון למותו הוא במה שגובהה פי שניים מגובהו של אדם רגיל. מעמידים אותו על שפת הבמה, ואז אחד העדים שהעידו נגדו דוחף אותו למטה מן המותניים, כך שייפול על גבו אל הקרקע. אם התהפך על חזהו, כשפניו כלפי מטה, העד הופך אותו על גבו על מותניו. ואם הוא מת בנפילה זו אל הקרקע, חובת סקילת העובר עבירה נתקיימה.
וְאִם לָאו, הַשֵּׁנִי נוֹטֵל אֶת הָאֶבֶן וְנוֹתְנוֹ עַל לִבּוֹ. אִם מֵת בָּהּ – יָצָא, וְאִם לָאו – רְגִימָתוֹ בְּכׇל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כׇּל הָעָם בָּאַחֲרוֹנָה״.
ואם האיש הנידון אינו מת מן הנפילה, העד השני נוטל את האבן שהוכנה למשימה זו ומניח, כלומר, משליך, אותה על חזהו. ואם הוא מת מהשלכת אבן זו הראשונה, החובה לסקול את העובר עבירה נתקיימה. ואם אינו מת מהשלכת אבן זו, אזי סקילתו מושלמת על ידי כל העם היהודי, כלומר, על ידי כל האנשים שהתאספו להוצאה להורג, כפי שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ואחר כך יד כל העם" (דברים יז:ז).
גְּמָ׳ תָּנָא: וְקוֹמָה שֶׁלּוֹ, הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ. וּמִי בָּעֵינַן כּוּלֵּי הַאי? וּרְמִינְהוּ: מָה בּוֹר שֶׁהוּא כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים, אַף כֹּל כְּדֵי לְהָמִית – עֲשָׂרָה טְפָחִים.
גמרא: תנא שנה בברייתא: בצירוף גובה הבימה, שהוא פי שניים מגובהו של אדם רגיל, וגובהו של הנידון עצמו, נמצא שיש כאן גובה של שלושה פעמים גובהו של אדם רגיל. הגמרא שואלת: האם אנו באמת צריכים את כל הגובה הזה כדי להמיתו? הגמרא מקשה סתירה על הברייתא ממה ששנינו במשנה (בבא קמא נ ע"ב) בדיון בהלכות נזקי בור: מדוע מפרטת התורה בור, והרי אדם חייב על הנזק הנגרם מכל סוג של חפירה שהוא חופר בקרקע? מכאן שכשם שבור שיש בו עומק מספיק כדי לגרום למוות של אדם הנופל לתוכו הוא לכל הפחות עשרה טפחים עמוק, כך גם כל שאר החפירות שיש בהן עומק מספיק כדי לגרום למוות אינן פחותות מעשרה טפחים. אם נפילה של עשרה טפחים מספיקה כדי להרוג אדם, מדוע צריך שהבימה שממנה דוחפים את הנידון תהיה בגובה כפול מגובהו של אדם רגיל?
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. אִי הָכִי, לַיגְבְּהֵיהּ טְפֵי! מִשּׁוּם דְּמִינַּוַּל.
רב נחמן אומר שרבה בר אבוה אומר: הפסוק קובע: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח), ומלמד שאפילו לגבי אדם שנידון למוות, בחר לו מיתה יפה, כלומר, מיתה רחמנית עבורו. לכן, אף על פי שסביר להניח שהמוצא להורג ימות מנפילה מגובה נמוך יותר, בונים במה שגובהה פי שניים מגובהו של אדם רגיל כדי להבטיח מוות מהיר ויחסית ללא כאב. הגמרא מקשה: אם כן, שיגביהו את הבמה עוד יותר. הגמרא משיבה: אין עושים כך, מפני שאם הנידון היה נדחף מבמה גבוהה יותר, הוא היה נעשה מעוות באופן חמור, ושוב לא היה זה נחשב לצורת מיתה רחמנית.
אֶחָד מִן הָעֵדִים דּוֹחֲפוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִין שֶׁבִּדְחִיָּיה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יָרֹה״. וּמִנַּיִן שֶׁבִּסְקִילָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״סָקוֹל״.
§ המשנה מלמדת כי אחד העדים שהעידו נגד הנידון דוחף אותו מן הבמה. לגבי הלכה זו לימדו חכמים בברייתא: מניין שניתן לקיים את עונש הסקילה בדחיפה של הנידון ממקום גבוה, כך שימות מנפילתו? הפסוק אומר לגבי מי שעברו את הגבולות שהוצבו סביב הר סיני ונגעו בהר: “הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו; כל הנוגע בהר מות יומת; לא תיגע בו יד כי סקול ייסקל או ירה יירה” (שמות יט:יב–יג). ומניין שניתן לקיים עונש זה בסקילה ממש? הפסוק אומר: “סקול ייסקל”.
וּמִנַּיִן שֶׁבִּסְקִילָה וּבִדְחִיָּיה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם מֵת בִּדְחִיָּיה יָצָא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה״. מִנַּיִין שֶׁאַף לְדוֹרוֹת כֵּן?
ומניין שנגזר עונש זה לפעמים גם בסקילה ובדחיפה, כלומר, אם העובר עבירה לא מת מנפילתו, לאחר מכן סוקלים אותו? הפסוק אומר: "סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה." ומניין שנלמד שאם הנידון מת מן הדחיפה, כבר נתקיימה החובה לסקול אותו, ואין עוד צורך לסקול אותו בפועל? הפסוק אומר: "אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה," והמילה "אוֹ" מלמדת שיש לקיים רק אחת משתי האפשרויות. ומניין שנלמד שהלכה זו אינה רק במעמד הר סיני, אלא אף לגבי דורות הבאים?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria