Drashot AI Logo
אֲמַר לֵיהּ: אֶמֶשׁ בִּיטַּלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְעַכְשָׁיו בִּיטַּלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה. עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ? אֲמַר לֵיהּ: ״עַתָּה בָּאתִי״.
הגמרא מבינה את דברי המלאך שפגש יהושע כתוכחה על עבירה כלשהי שיהושע עבר: המלאך אמר ליהושע: אתמול, אחר הצהריים, הזנחת את הקרבת קורבן התמיד של בין הערביים משום שהיית עסוק במלחמה, ועכשיו, כשחשוך, הזנחת את לימוד התורה. יהושע שאל אותו: על איזה מהחטאים האלה באת להוכיח אותי? המלאך אמר לו: "עתה באתי," כלומר, העובדה שלא באתי קודם לכן, אלא המתנתי עד עכשיו, כשחשוך, מעידה שחטא הזנחת לימוד התורה חמור יותר.
מִיָּד ״וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד שֶׁלָּן בְּעוּמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה.
יהושע מיד פעל לתקן את העניין בכך שהחליט שעליו להקדיש יותר זמן ללימוד תורה, כפי שנאמר: "וילן יהושע בלילה ההוא" (יהושע ח:ט) "בתוך העמק [ha’emek]" (יהושע ח:יג). ורבי יוחנן אומר: דבר זה מלמד שהוא לן כל אותו הלילה בעומקה [be’omekah] של הלכה, ובכך כיפר על הזנחתו הקודמת את לימוד התורה.
אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: גָּדוֹל תַּלְמוּד תּוֹרָה יוֹתֵר מֵהַקְרָבַת תְּמִידִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַתָּה בָאתִי״.
שמואל בר אוניא אומר בשם רב: לימוד תורה גדול יותר מהקרבת קורבנות התמיד, כפי שנאמר: "עתה באתי," ובכך מודגם שביטול תורה הוא עבירה חמורה יותר מביטול קורבנות התמיד.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: הַאי קְרָא בְּמַעְרְבָא בְּמַאי מוֹקְמִיתוּ לֵיהּ: ״אַל תֵּצֵא לָרִיב מַהֵר פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ. רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל״?
§ אביי אמר לרב דימי, שירד לבבל מארץ ישראל: כיצד אתם מסבירים פסוק זה במערב, ארץ ישראל: "אל תצא לריב מהר, פן מה תעשה באחריתה, בהכלים אותך רעך. ריבך ריב את רעך, וסוד אחר אל תגלה" (משלי כה:ח–ט)?
בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל ״אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית״, אָמְרָה רוּחַ פִּסְקוֹנִית לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם יָבוֹאוּ אַבְרָהָם וְשָׂרָה וְיַעַמְדוּ לְפָנֶיךָ, אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם וּמַכְלִים אוֹתָם? ״רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל״!
רב דימי הסביר כך: בשעה שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל: לך אמור לישראל: "אביך האמורי ואמך חתית" (יחזקאל טז:ג), רוח פסקונית, שהוא שם אחר למלאך גבריאל, אמרה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אילו האבות אברהם והאם שרה היו באים עכשיו ועומדים לפניך, האם היית מדבר אליהם באופן כזה ומבייש אותם? והלא נאמר: "ריב את רעך ואל תגלה סוד אחר"?
וּמִי אִית לֵיהּ רְשׁוּתָא כּוּלֵּי הַאי? אִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ – פִּיסְקוֹן, אִיטְמוֹן, סִיגְרוֹן. פִּיסְקוֹן – שֶׁפּוֹסֵק דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה, אִיטְמוֹן – שֶׁאוֹטֵם עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, סִיגְרוֹן – כֵּיוָן שֶׁסּוֹגֵר שׁוּב אֵינוֹ פּוֹתֵחַ.
הגמרא שואלת: וכי יש למלאך גבריאל סמכות רבה כל כך עד שהוא יכול להוכיח את אלוהים בדרך זו? הגמרא משיבה: כן, כפי שאומר רבי יוסי ברבי חנינא: לו, למלאך גבריאל, יש שלושה שמות: פסקון, איטמון, וסיגרון. הוא נקרא פסקון מפני שהוא פוסק [שפוסק] דברים ומתדיין עם אלוהים במרום. הוא נקרא איטמון מפני שהוא אוטם [שאוטם] את חטאי עם ישראל. והוא נקרא סיגרון מפני שמשעה שהוא סוגר [שסוגר] את טענותיו בעד עם ישראל, אין איש פותח עוד את הדיון.
״הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם תְּפִלָּה לַצָּרָה, שֶׁאִילְמָלֵא לֹא הִקְדִּים אַבְרָהָם תְּפִלָּה לַצָּרָה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעַי, לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל הַמְאַמֵּץ עַצְמוֹ בִּתְפִלָּה מִלְּמַטָּה, אֵין לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מְאַמְּצִין אֶת כֹּחוֹ, וְאַל יְהוּ לוֹ צָרִים מִלְּמַעְלָה.
הפסוק קובע: "אילו הכנת את תפילותיך, בטרם באו צרותיך" (איוב לו:יט). רבי אלעזר אומר: לעולם יקדים אדם תפילה לצרה בטרם תבוא ממש, שאלמלא האבות, אברהם לא הקדים את הצרה שבעי באמצעות התפילה שהתפלל בין בית אל ובין העי, לא היה נשאר שריד או פליט מאויבי ישראל, לשון נקייה לישראל עצמם, שכן ישראל נחלו מפלה בעי שממנה בדרך כלל אין תקומה. ריש לקיש אומר: כך יש להבין את הפסוק: כל המכוון את עצמו ואת כוחו בתפילה בעולם הזה למטה, לא יהיו לו אויבים בשמים למעלה שיגרמו לו צרה. רבי יוחנן אומר: יש להבין את הפסוק באופן שונה מעט: לעולם יתפלל אדם על הרחמים שכל הישויות השמימיות יחזקו את כוחו בתפילה, ושלא יהיו לו אויבים הגורמים לו צרה בשמים למעלה.
מִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ וְכוּ׳? תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁכִּיפֵּר לוֹ וִידּוּיוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה׳ הַיּוֹם הַזֶּה״. הַיּוֹם הַזֶּה אַתָּה עָכוּר, וְאִי אַתָּה עָכוּר לָעוֹלָם הַבָּא. וּכְתִיב: ״וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה״. מַאי ״כּוּלָּם חֲמִשָּׁה״? כּוּלָּן חֲמִשָּׁה הֵן לָעוֹלָם הַבָּא.
§ המשנה מלמדת: מנין נלמד שוידויו של עכן כיפר לו? חכמים לימדו כך גם בברייתא: מנין נלמד שוידויו של עכן כיפר לו? שנאמר: "ויאמר יהושע: מה עכרתנו? יעכרך ה' ביום הזה" (יהושע ז:כה). אמר יהושע לעכן: ביום הזה של דינך אתה נעכר, אבל לא תיעכר בעולם הבא. ובמקום אחר נאמר: "ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע, חמשה כלם" (דברי הימים א ב:ו). מה באות המילים "חמשה כלם" ללמד? כל החמישה בנים עתידים לקבל חלק בעולם הבא. לדעת חכמים, זמרי הוא עכן בן זרח, כפי שיתבאר. מאחר שלעכן יש חלק בעולם הבא, ודאי שווידויו כיפר לו.
כְּתִיב ״זִמְרִי״, וּכְתִיב ״עָכָן״. רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר, עָכָן שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ זִמְרִי? שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה זִמְרִי. וְחַד אָמַר, זִמְרִי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עָכָן? שֶׁעִיכֵּן עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
במקום אחד, בין חמשת בני זרח, נכתב: "זמרי," בלי כל אזכור של עכן (דברי הימים א׳ ב:ו), ובמקום אחר נכתב: "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן, בֶּן זֶרַח" (יהושע ז:כד). רב ושמואל שניהם אומרים שזמרי ועכן הם אותו אדם, אך הם חלוקים לגבי שמו האמיתי. אחד מהם אומר: שמו האמיתי היה עכן. מדוע אם כן נקרא זמרי? הוא נקרא זמרי מפני שנהג כזמרי, כלומר, כשם שזמרי קיים יחסי מין עם אישה מדיינית, כך עכן קיים יחסים עם נערה מאורסה. והשני אומר: שמו האמיתי היה זמרי. מדוע אם כן נקרא עכן? הוא נקרא עכן מפני שנהג כנחש [שהעכיר] וגרם לעונש על חטאי העם היהודי.
אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְוַודּוֹת כּוּ׳. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. לְנַקּוֹת עַצְמָן, וִינַקּוּ עַצְמָן! כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל בָּתֵּי דִינִין וְעַל הָעֵדִים.
§ המשנה מלמדת שאם הנידון למוות אינו יודע כיצד להתוודות, אומרים לו: אמור בפשטות: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. רבי יהודה אומר שאם הוא יודע שהורשע שלא כדין, עליו לומר: תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי חוץ מעוון זה. חכמים משיבים שאם וידוי כזה יתקבל, כל מי שנידון למיתה יאמר זאת כדי לזכות את עצמו בעיני הציבור. הגמרא מקשה: יניחו להם לזכות את עצמם. מדוע על בית הדין להתערב אם הנידון מבקש להכריז על חפותו? הגמרא משיבה: הם מתערבים כדי שלא להטיל דופי בבתי הדין ובעדים שהעידו נגדו.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּצָא לֵיהָרֵג. אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָוֹן זֶה, לֹא תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה לְכׇל עֲוֹנוֹתַי. וְאִם אֵין בִּי עָוֹן זֶה, תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה לְכׇל עֲוֹנוֹתַי, וּבֵית דִּין וְכׇל יִשְׂרָאֵל מְנוּקִּין, וְהָעֵדִים לֹא תְּהֵא לָהֶם מְחִילָה לְעוֹלָם. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: לְהַחְזִירוֹ אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵירָה. אֶלָּא יֵהָרֵג, וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר עֵדִים.
החכמים לימדו: מעשה היה באדם שהוציאוהו להורג לאחר שהורשע בבית הדין. אמר: אם חטא זה עשיתי שעליו אני נהרג, אל תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי; אבל אם לא עשיתי חטא זה שעליו ממיתים אותי, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי. ובית הדין שהרשיע אותי וכל ישראל נקיים מן האחריות, אבל העדים שהעידו עליי עדות שקר לעולם לא יימחלו. וכששמעו החכמים זאת, אמרו: אי אפשר להשיבו לבית הדין ולעיין מחדש בפסק הדין, שכן הגזירה כבר נגזרה. אלא, ייהרג, והשלשלת של האחריות להוצאתו להורג שלא כדין תלויה בצווארם של העדים.
פְּשִׁיטָא, כֹּל כְּמִינֵּיהּ? לָא צְרִיכָא דְּקָא הָדְרִי בְּהוּ סָהֲדִי.
הגמרא שואלת: האם אין זה מובן מאליו שיש להוציאו להורג? האם בכוחו לבטל את גזר דינו רק משום שהוא אומר שהוא חף מפשע? הגמרא משיבה: לא, נצרך לומר שהנידון למוות מוצא להורג אפילו כאשר העדים חזרו בהם מעדותם.
וְכִי הָדְרִי בְּהוּ, מַאי הָוֵי? כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד, שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד! לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּקָא יָהֲבִי טַעְמָא לְמִילְּתַיְיהוּ, כִּי הָהוּא מַעֲשֶׂה דְּבַעְיָא מֹכְסָא.
הגמרא שואלת: אפילו אם העדים חזרו בהם מעדותם, מה בכך? עדיין ברור שיש להוציא את הנידון להורג, שכן ההלכה היא שמשעה שעד מסר את עדותו, אינו יכול עוד למסור גרסה מתוקנת של אותה עדות. במילים אחרות, לחזרת עד מעדותו אין כל תוקף. הגמרא משיבה: לא, נצרך לומר שהנידון מוצא להורג אפילו כאשר העדים חזרו בהם מעדותם ונתנו הסבר לכך ששיקרו בעדותם הראשונה. זהו כאותו מעשה בבאעיא המוכס, שבו התברר שעדים האשימו בשקר את בנו של רבי שמעון בן שטח כנקמה על כך שהבן גזר מיתה על קרוביהם של העדים בעוון כישוף.
מַתְנִי׳ הָיָה רָחוֹק מִבֵּית הַסְּקִילָה אַרְבַּע אַמּוֹת, מַפְשִׁיטִין אוֹתוֹ אֶת בְּגָדָיו. הָאִישׁ מְכַסִּין אוֹתוֹ מִלְּפָנָיו, וְהָאִשָּׁה מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה.
משנה:כאשר הנידון למוות נמצא במרחק של ארבע אמות ממקום הסקילה, מפשיטים את בגדיו. מכסים את ערוותו של האיש מלפנים, ואת האישה מכסים הן מלפנים והן מאחור; זו דעתו של רבי יהודה. אבל חכמים אומרים: האיש נסקל ערום, כלומר, כשהוא לובש רק אותו כיסוי, אבל האישה אינה נסקלת ערומה, אלא נסקלת כשהיא לבושה.

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria