מַתְנִי׳ נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסוֹקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״.
משנה: כאשר הדין הסתיים בפסק דין של אשמה והנידון נידון לסקילה, מוציאים אותו להיסקל. מקום הסקילה היה מחוץ לבית הדין ומעט מעבר לו, כפי שנאמר לגבי מגדף: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אותו כל העדה" (ויקרא כד:יד).
אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: ״יֵשׁ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, הַלָּה מֵנִיף בְּסוּדָרִין, וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידָן. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.
אדם אחד עומד בפתח בית הדין, ובידו סודרים [vehasudarin], ואדם אחר יושב על סוס במרחק ממנו אך במקום שבו הוא יכול עדיין לראותו. אם אחד מן הדיינים אומר: אני יכול ללמד זכות לזכותו, האחר, כלומר, האיש עם הסודרים, מניף את הסודרים כאות לאיש שעל הסוס, והסוס דוהר בעקבות שליחי בית הדין המוליכים את הנידון למיתתו, והוא עוצר אותם, והם ממתינים עד שבית הדין יקבע אם יש ממש בטענה אם לאו. ואפילו אם הוא, הנידון עצמו, אומר: אני יכול ללמד זכות על עצמי, מחזירים אותו לבית הדין, אפילו ארבע או חמש פעמים, ובלבד שיש ממש בדבריו.
גְּמָ׳ וּבֵית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה, וְתוּ לָא? וְהָא תַּנְיָא: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
גמרא: הגמרא שואלת: וכי מקום הסקילה היה רק מחוץ לבית הדין ולא יותר? האם די בכך שמקום ההוצאה להורג יהיה במרחק קצר בלבד מבית הדין ולא מעבר לכך? והלא שנינו בברייתא: מקום הסקילה היה מחוץ למרחק השווה לאורך שלוש המחנות במדבר: מחנה השכינה, מחנה הלויים ומחנה ישראל. בירושלים היו שלוש מחנות מקבילות: המקדש ועזרתו, הר הבית ושאר העיר. המרחק שבמדבר מחוץ לשלוש המחנות מקביל למקום שמחוץ לחומות העיר ותחומיה.
אִין, כִּדְקָאָמְרַתְּ. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכִי, נָפְקָא מִינַּהּ דְּאִי נָפֵיק בֵּי דִינָא וְיָתֵיב חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, עָבְדִינַן בֵּית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּלָא מִיתְחֲזֵי בֵּית דִּין רוֹצְחִין. אִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ הַצָּלָה.
הגמרא משיבה: כן, זה כפי שאמרת, שמקום הסקילה היה מחוץ לשלושת המחנות. וההבדל המעשי מן העובדה שהמשנה מלמדת את ההלכה בדרך זו הוא שאם אירע שבית הדין יצא וישב מחוץ לשלושת המחנות, אף על פי כן מקום הסקילה נקבע במרחק מסוים מבית הדין, ולא בסמוך לו ממש, כדי שבית הדין לא ייראה כבית דין של הורגים. ולחלופין, הטעם שמקום הסקילה צריך להיות מרוחק מבית הדין הוא כדי שלנידון תהיה אולי הזדמנות להינצל, כלומר, כדי שבזמן שנדרש להוליכו מבית הדין אל מקום הסקילה ימצא מישהו טענה לזכותו.
מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? נֶאֱמַר כָּאן ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין ״חוּץ לְמַחֲנֶה״. מָה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
הגמרא שואלת: מנין דבר זה נלמד, שהסקילה מתבצעת מחוץ לשלוש המחנות? כפי שלימדו חכמים בברייתא לגבי הפסוק: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד:יד). משמעות הדבר היא: מחוץ לשלוש המחנות, כלומר, אף מחוץ למחנה ישראל. האם אתה אומר שהוא מוצא מחוץ לשלוש המחנות, או שמא הוא מוצא מחוץ למחנה אחד בלבד? מובאת ראיה שיש להוציאו מחוץ לשלוש המחנות: נאמר כאן שהנידון למיתה מוצא "אל מחוץ למחנה" ונאמר לגבי הפרים המובאים כקורבנות חטאת הנשרפים שיש לשורפם "אל מחוץ למחנה" (ויקרא ד:יב). כשם ששם, הפרים המובאים כחטאות נשרפים מחוץ לשלוש המחנות, כך אף כאן, הנידון למיתה מוצא מחוץ לשלוש המחנות.
וְהָתָם מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת?
הגמרא שואלת: ושם, בנוגע לפרים המובאים כחטאות ונשרפים, מניין לנו שהם חייבים להישרף מחוץ לכל שלוש המחנות? כפי שלימדו חכמים בברייתא: נאמר על הפר המובא כחטאת של הכהן הגדול: "ואת כל הפר יוציא אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו" (ויקרא ד, יב), כלומר שעליו לקחתו מחוץ לשלוש המחנות. וכי תאמר שעליו לקחתו מחוץ לשלוש המחנות, או שמא אינו חייב להוציאו אלא מחוץ למחנה אחד בלבד?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּפַר הָעֵדָה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה.
כאשר הפסוק אומר לגבי הפר המובא כקרבן חטאת של הציבור: "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה, ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון" (ויקרא ד:כא), הדבר טעון ביאור, שכן אין צורך שהפסוק יאמר "מחוץ למחנה," מאחר שכבר נאמר בסוף אותו פסוק: "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון," ומכאן שכל ההלכות של הפר המובא כחטאת של כהן גדול חלות על הפר המובא כחטאת של הציבור. אם כן, מה משמעות דברי הפסוק באומרו "מחוץ למחנה"? לתת לו מחנה שני, כלומר, ללמד שיש להוציאו לא רק ממחנה השכינה, המקביל למקדש, אלא גם ממחנה לויה, המקביל להר הבית.
וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּדֶשֶׁן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית.
וכאשר פסוק אחר קובע לגבי הוצאת האפר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו:ד), גם פסוק זה טעון ביאור, שכן אין צורך שהפסוק יאמר זאת, מאחר שכבר נאמר לגבי הפר המובא כחטאת של כהן גדול: "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, אל שפך הדשן, ושרף אותו על עצים באש; על שפך הדשן יישרף" (ויקרא ד:יב). החזרה על "מחוץ למחנה" מלמדת שהוא נדרש לתת לו מחנה שלישי, כלומר, ללמד שהוא נשרף מחוץ למחנה ישראל, המקביל לשטח שמחוץ לחומות ירושלים.
וְלֵילַף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? מָה לְהַלָּן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, אַף כָּאן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת.
הגמרא מערערת על דרשה זו של ההלכה הנוגעת למי שנגזר עליו להיסקל מן ההלכה הנוגעת לשריפת פרים המובאים כקורבנות חטאת. שמא את מקום הסקילה יש ללמוד מן ההלכה הנוגעת לקורבנות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, שלגביהם הכתוב משתמש אף הוא בביטוי "מחוץ למחנה" (ראו ויקרא יז:ג). כשם ששם, לגבי קורבנות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, מילים אלו משמען: מחוץ למחנה אחד בלבד, מחנה השכינה, המקביל למקדש, כפי שהפסוק הבא קובע: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" (ויקרא יז:ד), כלומר, מחנה השכינה, כך גם כאן, יש לסקול את הנידון מחוץ למחנה אחד.
מִסְתַּבְּרָא, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,
הגמרא משיבה: משלוש סיבות סביר ללמוד את ההלכה הנוגעת למי שנידון לסקילה מן ההלכה הנוגעת לפרים המובאים כקורבנות חטאת הנשרפים.
שֶׁכֵּן ״הוֹצֵא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר.
הגמרא מסבירה: כשם שביחס לאיש שיש לסוקלו על חילול השם נאמר: "הוֹצֵא [hotze] את המקלל אל מחוץ למחנה," דבר הדומה למה שנאמר לגבי פרי החטאת: "וְהוֹצִיא [vehotzi] את כל הפר אל מחוץ למחנה," ואילו ביחס לקרבנות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש נאמר רק: "מחוץ למחנה." בנוסף, הן במקרה של סקילה והן במקרה של הפרים המובאים כחטאות, היציאה אל מחוץ למחנה מכשירה את המעשה, שכן אין לסקול את המגדף ואין לשרוף את הפרים בתוך המחנה, בניגוד למקרה של הקרבנות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, שבהם שחיטתם מחוץ למחנה הופכת את המעשה לאסור. ועוד, הן במקרה של סקילה והן במקרה של הפרים המובאים כחטאות, היותם מחוץ למחנה מביא כפרה, שכן הן מיתת בית דין והן חטאות מכפרות על החטא.
אַדְּרַבָּה, מִשְּׁחוּטֵי חוּץ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,
הגמרא דוחה נימוק זה: אדרבה, את ההלכה הנוגעת למי שנידון לסקילה יש ללמוד מן ההלכה הנוגעת לקורבנות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, מארבע סיבות.
שֶׁכֵּן אָדָם חוֹטֵא, בִּנְשָׁמָה, פִּיגּוּל.
הגמרא מסבירה את ארבע הסיבות: כשם שבשני המקרים מדובר באדם שנמצא בחוץ, בין אם זה מי שמוציאים אותו החוצה לסקילה, ובין אם זה מי ששוחט את הקרבנות מחוץ לעזרת המקדש, ואילו במקרה של הפרים המובאים כחטאות, הפרים הם שנישאים אל מחוץ למחנה. בנוסף, גם המגדף וגם מי ששוחט קרבנות מחוץ לעזרת המקדש ביצעו חטא, ואילו הפר לא חטא. בנוסף, גם המגדף וגם מי ששוחט קרבנות מחוץ לעזרת המקדש משלמים בנפשם, שכן השוחט קרבן מחוץ למקדש ענוש בכרת. ולבסוף, הן במקרה של המגדף והן במקרה של קרבנות שנשחטו מחוץ לעזרת המקדש, ההלכה של פסול קרבן שנשחט מתוך כוונה לאוכלו לאחר זמנו הקבוע [פיגול] אינה חלה, ואילו הלכה זו חלה על הפרים המובאים כחטאות.
מַכְשִׁיר מִמַּכְשִׁיר עֲדִיף לֵיהּ.
הגמרא מסבירה: אף על פי כן, הברייתאמעדיפה להשוות מקרה אחד המחייב יציאה אל מחוץ למחנה כדי להכשיר מעשה לכשר למקרה אחר המחייב יציאה אל מחוץ למחנה כדי להכשיר מעשה לכשר, ולא להשוות מקרה אחד המחייב יציאה אל מחוץ למחנה כדי להכשיר מעשה לכשר למקרה אחר של יציאה אל מחוץ למחנה שהופך את המעשה לאסור, שכן זהו הבולט ביותר מבין הגורמים שנזכרו.
רַב פָּפָּא אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב? בְּמַחֲנֵה לְוִיָּיה. וַאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּיה. ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.
רב פפא אמר: ניתן ללמוד את עניין מיקומו של מקום הסקילה מן הפסוקים עצמם: היכן היה משה יושב כאשר עניינו של המגדף הובא לפניו? במחנה הלויים, שכן היה לוי, ולשם הובא המגדף לדין. והרחמן אמר למשה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה," ומכאן שיש להוציאו מחוץ למחנה הלויים אל תוך מחנה ישראל. ולאחר מכן נאמר: "וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה, וירגמו אותו באבן. ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא כד:כג), ללמד שהוציאוהו גם מחוץ למחנה ישראל.
הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לַעֲשִׂיָּיה? עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא:
הגמרא מעלה קושיה: פסוק נוסף זה נחוץ כדי ללמד אותנו על קיום הוראותיו של אלוהים, כלומר, שעם ישראל אכן ביצע את ציוויו של אלוהים, אך אין להבין פסוק זה כמתייחס למחנה נוסף. הגמרא משיבה: הקיום של הוראותיו של אלוהים כתוב במפורש, כפי שנאמר בהמשך הפסוק:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria