כִּי קָאָמַר רַב, כְּגוֹן רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי, דְּלִגְמָרֵיהּ דְּרַב הֲווֹ צְרִיכִי, וְלִסְבָרֵיהּ דְּרַב לָא הֲווֹ צְרִיכִי.
הגמרא משיבה: כאשר רב אומר את דבריו, הוא מתייחס לא לכל תלמיד, אלא רק לאלה כגון רב כהנא ורב אסי, שהיו צריכים ללמוד את המסורות ההלכתיות של רב, אך לא היו צריכים ללמוד את הנימוק של רב, שכן היו מסוגלים לערוך את ניתוחם בעצמם.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, וְכוּלָּן אֵין נוֹהֲגִין בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, חוּץ מֵעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
רבי אבהו אומר: יש עשר דרכים שבהן דיני ממונות שונים מדיני נפשות, כפי שנשנה בתחילת הפרק, ואף אחת מהן אינה נוהגת לגבי דיון בבית דין בעניין שור שהוא עתיד להיסקל, שכן הוא נידון כדין ממונות, למעט הדרישה שהבהמה תידון בפני עשרים ושלושה דיינים, כמו בדיני נפשות.
מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בַּר פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ״. מִשְׁפַּט אֶבְיוֹנְךָ אִי אַתָּה מַטֶּה, אֲבָל אַתָּה מַטֶּה מִשְׁפָּט שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל.
הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? רב אחא בר פפא אומר: כפי שנאמר בפסוק: "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג:ו). הוא מסביר: אין אתה רשאי להטות את דינו של, כלומר, להתאמץ למצוא חייב, אביונך, אבל אתה רשאי להטות את דינו של שור שהוא עתיד להיסקל. הטעם להבדלים הדיוניים בין דיני ממונות לדיני נפשות הוא כדי להגביר את הסיכוי שמי שנאשם בעבירה שעונשה מיתה יזוכה. שיקול זה אינו קיים כאשר דנים את השור.
עֲשָׂרָה? הָא תִּשְׁעָה הָווּ! הָא עֲשָׂרָה קָתָנֵי! מִשּׁוּם דְּאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין, וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה – חֲדָא הִיא.
הגמרא שואלת: האם באמת יש עשר דרכים שבהן דיני ממונות שונים מדיני נפשות? יש רק תשעה הבדלים המתועדים במשנה. הגמרא מקשה על כך: אבל המשנה מלמדת עשרה הבדלים, ולא תשעה. הגמרא מבהירה: אף על פי שנראה שיש עשרה, למעשה יש תשעה, מפני שההלכה שלא הכול כשרים לדון דיני נפשות וההלכה שעשרים ושלושה דיינים נדרשים לדיני נפשות הן אחת. הטעם שלא הכול כשרים לדון דיני נפשות הוא שבית הדין של עשרים ושלושה נלמד מן הציווי למשה: "ונשאו איתך במשא העם" (במדבר יא:יז), שממנו עולה שרק אלה שהם "איתך", כלומר, דומים למשה בייחוס, יכולים לשמש באותו בית דין (ראו יז ע"א).
הָא אִיכָּא אַחֲרִיתִי, דְּתַנְיָא: אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִין זָקֵן וְסָרִיס וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף: אַף אַכְזָרִי. וְחִילּוּפֵיהֶן בְּמֵסִית, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״.
הגמרא משיבה: אבל יש הבדל נוסף, כפי שנלמד בברייתא (תוספתא 7:5): בית הדין אינו מושיב בסנהדרין אדם זקן מאוד, או סריס, או מי שאין לו בנים, שכן מי שלא גידל ילדים לאחרונה עלול להיות חסר רחמים. רבי יהודה מוסיף: אפילו אדם אכזרי אינו כשר. הגמרא מעירה: וההפך מזה הוא ההלכהלגבי מסית אחרים לעבוד עבודה זרה, כפי שהרחמן אומר עליו: "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דברים יג:ט).
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. הַכֹּל לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר.
§ המשנה מלמדת כי הכול כשרים לדון בדיני ממונות. הגמרא שואלת: מה מוסיפה המשנה בכך שהיא משתמשת בלשון המרחיבה הכול? רב יהודה אומר: הדבר בא לרבות ממזר בכלל הכשרים לדון בדיני ממונות.
הָא תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: כׇּל הָרָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְיֵשׁ רָאוּי לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֵין רָאוּי לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. וְהָוֵינַן בַּהּ: לְאֵתוֹיֵי מַאי? וְאָמַר רַב יְהוּדָה: לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר. חֲדָא לְאֵתוֹיֵי גֵּר, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי מַמְזֵר.
הגמרא מקשה על הסבר זה: והרי אנו כבר לומדים הלכה זו פעם אחת, כפי שנשנה בברייתא: כל הכשרים לדון דיני נפשות כשרים לדון דיני ממונות, אך יש כשרים לדון דיני ממונות ואינם כשרים לדון דיני נפשות. ודנו בה: מה נכלל בלשון המרחיבה "כל" שנקטה הברייתא? ורב יהודה אומר: היא באה לרבות ממזר. הגמרא משיבה: אחד משני המקורות בא לרבות גר, שהוא כשר לדון רק בדיני ממונות, ואחד משני המקורות בא לרבות ממזר.
וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גֵּר – דְּרָאוּי לָבֹא בַּקָּהָל, אֲבָל מַמְזֵר אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מַמְזֵר – דְּבָא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה, אֲבָל גֵּר דְּלֹא בָּא מִטִּיפָּה כְּשֵׁרָה אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
הגמרא מעירה: וגם המשנה וגם הברייתא נחוצות, שכן את ההלכה שלימד מקור אחד אי אפשר ללמוד מן ההלכה שלימד המקור האחר. שכן, אילו התנאלימד אותנו את הכשירות לדון דיני ממונות רק לגבי גר, היה אפשר לומר שגר דינו כיהודי מלידה לעניין זה, מפני שהוא ראוי לבוא בקהל, כלומר, לשאת יהודייה בעלת ייחוס כשר, אבל לגבי ממזר, שאינו ראוי לבוא בקהל, אמור שהוא אינו יכול לשמש כדיין. ואילו אם התנאלימד אותנו את הכשירות לדון דיני ממונות רק לגבי ממזר, היה אפשר לומר שממזר כשר לדון, שהרי בא מזרע של ייחוס ללא פגם, אבל לגבי גר, שאינו בא מזרע של ייחוס ללא פגם, אמור שהוא אינו יכול לשמש כדיין. לפיכך, שני המקורות נחוצים.
וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. מַאי טַעְמָא? דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף: כְּשֵׁם שֶׁבֵּית דִּין מְנוּקִּין בְּצֶדֶק, כָּךְ מְנוּקִּין מִכׇּל מוּם. אָמַר אַמֵּימָר, מַאי קְרָא: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״.
§ המשנה מלמדת: אך לא הכול כשרים לדון בדיני נפשות; הדיינים יכולים להיות רק כוהנים, לויים או ישראלים שהם בעלי ייחוס כשר דיו כדי להשיא את בנותיהם לבני הכהונה. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? הגמרא מסבירה: כפי שלימד רב יוסף: כשם שבית הדין נקי בצדק, כך גם הוא נקי מכל פגם, כלומר, אין הוא כולל אדם בעל ייחוס פגום. אמימר אומר: מהו הפסוק שממנו נלמד הדבר? נאמר: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (שיר השירים ד:ז).
וְדִילְמָא מוּם מַמָּשׁ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא, ״וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ״ – עִמָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ.
הגמרא שואלת: אבל אולי יש לומר שמדובר במום ממש, והיא מלמדת שמי שיש בו מום גופני אינו יכול להתמנות לסנהדרין. רב אחא בר יעקב אומר: אין צורך ללמוד מפסוק זה את ההלכה שמי שיש בו מום גופני אינו יכול להתמנות לסנהדרין, שכן הפסוק אומר בקשר להעברת רוח ה' ממשה אל הזקנים: "והתייצבו שם עמך" (במדבר יא:טז). המונח "עמך" מתבאר במשמעות: בדומה לך, ללמד שחברי הסנהדרין צריכים להיות שלמים בגופם, כמו משה.
וְדִילְמָא הָתָם מִשּׁוּם שְׁכִינָה? אֶלָּא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אָמַר קְרָא ״וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ״ – אִתָּךְ בְּדוֹמִין לָךְ לֶיהֱוֵי.
הגמרא דוחה הוכחה זו: אבל שמא שם, אלה שהיו עם משה היו צריכים להיות נקיים מכל מום בשל השכינה, שעתידה הייתה לשרות עליהם, אך אין זו דרישה לדיינים כדי לכהן בסנהדרין. אלא, רב נחמן בר יצחק אומר: הכתוב אומר: "וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (שמות יח:כב). המונח "אִתָּךְ" מוסבר במשמעות: שיהיו דומים לך, בלא מום. פסוק זה מתייחס למינוי דיינים רגילים, שעליהם אין השכינה שורה, ומלמד שכל חברי הסנהדרין צריכים להיות שלמים בגופם, והפסוק משיר השירים מלמד שעליהם להיות גם בעלי ייחוס ללא פגם.
מַתְנִי׳ סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גּוֹרֶן עֲגוּלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. וּשְׁנֵי סוֹפְרֵי הַדַּיָּינִין עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל, וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי מְחַיְּיבִין וְדִבְרֵי מְזַכִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה, אֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין, וְאֶחָד כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְחַיְּיבִין, וְהַשְּׁלִישִׁי כּוֹתֵב דִּבְרֵי הַמְזַכִּין וְדִבְרֵי הַמְחַיְּיבִין.
משנה:סנהדרין של עשרים ושלושה הייתה ערוכה באותו סידור כחצי גורן עגולה, כדי שכל הדיינים יראו זה את זה ואת העדים. ושני סופרי הדיינים עומדים לפני בית הדין, אחד מימין ואחד משמאל, והם כותבים את דברי המחייבים את הנאשם ואת דברי המזכים את הנאשם. רבי יהודה אומר: היו שלושה סופרים. אחד כותב רק את דברי המזכים את הנאשם, אחד כותב רק את דברי המחייבים אותו, והשלישי כותב גם את דברי המזכים את הנאשם וגם את דברי המחייבים אותו , כדי שאם יהיה ספק בנוגע ללשון המדויקת שאחד הסופרים כותב, אפשר יהיה להשוותה לדברי הסופר השלישי.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria