מָה יוֹם טוֹב שֶׁנִּדְחֶה מִפְּנֵי קׇרְבַּן יָחִיד, אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ. קׇרְבַּן יָחִיד שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ?
כשם שבנוגע לחג, שנדחה מפני קורבן של יחיד, שכן קורבנות נדבה של יחידים קרבים בחגים, ואף על פי כן רצח אינו דוחה אותו, שכן בית הדין אינו מוציא להורג מי שחייב מיתת בית דין בחג, בנוגע לקורבן של יחיד, שדוחה חג, האם אין זה הגיוני שרצח לא ידחה אותו? לכן, שלא כהסברו של אביי, בית הדין לא צריך לקחת כהן כדי להוציאו להורג אם הוא חייב מיתת בית דין, אם הדבר יביא לכך שקורבן היחיד לא יוקרב.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
רבא מבהיר: הדבר מסתדר היטב לשיטת מי שאומר שקרבנות נדר ונדבה של יחידים אינם קרבים ביום טוב. מאחר שקרבנותיו של יחיד אינם דוחים יום טוב, אין מקום ללימוד זה של קל וחומר. אבל לשיטת מי שאומר שקרבנות נדר ונדבה של יחידים קרבים ביום טוב, מה יש לומר? מדוע שלא ילמדו את הקל וחומר האמור לעיל?
אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָא מִיבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, דְּהָא לָא מִתְקַיֵּים ״מֵעִם מִזְבְּחִי״ כְּלָל.
אלא, רבא אומר שהסברו של אביי לפסוק אינו נכון לפי כל הדעות. אין צורך לומר שההסקה אינה נכונה לפי מי שאומר שנדרים ונדבות של יחידים קרבים ביום טוב, שכן לפי אותה דעה אי אפשר להצדיק כלל את הפסוק של "מעם מזבחי", שהרי אין הבחנה בין קרבן יחיד לקרבן ציבור, שכן שניהם דוחים יום טוב. בהתאם לכך, מיתת בית דין לא אמורה לדחות אף אחד מסוגי הקרבנות.
אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב, הָכְתִיב ״מֵעִם מִזְבְּחִי״ – מִזְבְּחִי הַמְיוּחָד לִי, וּמַאי נִינְהוּ? תָּמִיד. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת״.
אבל אפילו לפי מי שאומר שנדר ונדבה של יחידים אינם קרבים ביום טוב, שבמקרה זה הסברו של אביי אפשרי, הדבר קשה. והרי לא נאמר: "מעם מזבחי"? הלשון "מזבחי" מלמדת: מזבחי, הקרבן המיועד לי. ואיזה קרבן הוא זה? זהו קרבן התמיד. ואף על פי כן, התורה אומרת: "מעם מזבחי תקחנו למות." בהתאם לכך, הפסוק לא נאמר דווקא לגבי קרבן של יחיד.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, הַטְּמָאוֹת וְהַטְּהָרוֹת כּוּ׳. אָמַר רַב: אֲנָא הֲוַאי בְּמִנְיָנָא דְּבֵי רַבִּי, וּמִינַּאי דִּידִי הֲווֹ מַתְחֲלִי בְּרֵישָׁא. וְהָא אֲנַן ״מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל״ תְּנַן!
§ המשנה מלמדת שבמקרים של דיני ממונות, וכן גם במקרים של טומאה וטהרה, הדיינים מתחילים להביע את דעותיהם מן הגדול שבדיינים. רב אומר: הייתי בין מניין הדיינים בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא, והיו מתחילים ממני, כלומר, אני הייתי הראשון בעת בירור דעות הדיינים. הגמרא מקשה על אמירה זו: אבל למדנו במשנה שהדיינים מתחילים להביע את דעותיהם מן הגדול שבדיינים, ורב היה מן הדיינים הצעירים של אותו בית דין.
אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס: שָׁאנֵי מִנְיָינָא דְּבֵי רַבִּי, דְּכוּלְּהוּ מִנְיָנַיְיהוּ מִן הַצַּד הֲווֹ מַתְחֲלִי.
רבה, בנו של רבא, אומר, ויש אומרים שהיה זה רבי הלל, בנו של רבי וולס, שאומר: מניין הקולות בבית הדין בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא שונה, שכן כל הדיונים שלהם ומניין הקולות היו מתחילים מן הצד של הספסלים, שם יושבים הדיינים הפחות חשובים. זאת משום שרבי יהודה הנשיא היה נערץ כל כך, שלאחר שהביע את דעתו, איש לא היה מעז לחלוק עליו.
וְאָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס: מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד.
וגם באשר לגדולתו של רבי יהודה הנשיא, רבה, בנו של רבא, אומר, ויש אומרים שהיה זה רבי הלל, בנו של רבי ואלס, שאומר: מימות משה ועד ימיו של רבי יהודה הנשיא אין אנו מוצאים גדולה שאין דומה לה בידיעת תורה וגם גדולה שאין דומה לה בענייני חול, ובכלל זה עושר ומשרה מדינית רמה, כשהם מצטרפים במקום אחד, כלומר, באדם אחד.
וְלָא? הָא הֲוָה יְהוֹשֻׁעַ! הֲוָה אֶלְעָזָר. וְהָא הֲוָה פִּנְחָס! הֲווֹ זְקֵנִים.
הגמרא שואלת: אך האם לא היה אדם כזה? האם לא היה יהושע, שהיה חסר תקדים בשני התחומים? הגמרא משיבה: בזמנו היה אלעזר, שהיה שווה ליהושע בידיעת התורה. הגמרא שואלת: אך האם לא היה פינחס, שהאריך ימים אחרי אלעזר? הגמרא משיבה: היו הזקנים, שהיו שווים לפינחס בידיעת התורה.
וְהָא הֲוָה שָׁאוּל! הֲוָה שְׁמוּאֵל. וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ! כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן.
הגמרא מוסיפה להקשות: והרי היה שאול, שלא היה כמותו בשני התחומים? הגמרא משיבה: היה שמואל, שהיה שקול לשאול בידיעת תורה. הגמרא שואלת: והרי לא מת שמואל בימי שאול, ונמצא ששאול היה הדמות המובילה בשני התחומים? הגמרא משיבה: לכך התכוונו לומר, שמימות משה ועד ימות רבי יהודה הנשיא לא היה אדם יחיד אחר ששלט בכיפה בתורה ובגדולה במשך כל השנים שהיה מנהיגו של העם היהודי.
וְהָא הֲוָה דָּוִד! הֲוָה עִירָא הַיָּאִירִי. וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ! כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן.
הגמרא שואלת: אבל האם לא היה דוד, שהיה גם הסמכות הגדולה ביותר בתורה וגם הסמכות השלטונית החזקה ביותר בימיו? הגמרא משיבה: היה עירא היאירי, שהיה שקול לדוד בידיעת התורה. הגמרא מקשה: אבל האם לא עירא היאירי מת בחייו של דוד? הגמרא משיבה: התכוונו לומר שלא היה אדם יחיד אחר ששלט בכיפה בתורה ובגדולה במשך כל השנים שבהן היה מנהיג העם היהודי.
וְהָא הֲוָה שְׁלֹמֹה! הֲוָה שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וְהָא קַטְלֵיהּ! כּוּלֵּיהּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן.
הגמרא שואלת: אבל האם לא היה שלמה, שהיה חסר תקדים בשני התחומים? הגמרא משיבה: בימיו היה שמעי בן גרא, שהיה רבו של שלמה בידיעת התורה. הגמרא מקשה: אבל האם לא הרג אותו שלמה בתחילת מלכותו (ראו מלכים א׳, פרק ב׳)? הגמרא משיבה: התכוונו לומר שלא היה אדם יחיד אחר שמלך בכיפה בתורה ובגדולה במשך כל השנים שהיה מנהיגו של העם היהודי.
הָא הֲוָה חִזְקִיָּה! הֲוָה שֶׁבְנָא. וְהָא אִיקְּטִיל! כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן. וְהָא הֲוָה עֶזְרָא! הֲוָה נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה.
הגמרא מוסיפה להקשות: האם לא היה חזקיהו, שהיה גם גדול חכמי התורה בדורו וגם מלך עמו? הגמרא משיבה: היה שבנא באותו דור, שהיה שקול לחזקיהו בידיעת התורה. הגמרא שואלת: אבל האם לא נהרג במלחמה נגד סנחריב? הגמרא משיבה: כוונתנו הייתה לומר שלא היה אדם יחיד אחר שעלה על כולם בתורה ובגדולה במשך כל השנים שבהן היה מנהיג העם היהודי. הגמרא שואלת: אבל האם לא היה עזרא, שהיה גדול חכמי התורה בדורו ומנהיג העם היהודי? הגמרא משיבה: היה נחמיה בן חכליה, שהיה שקול לו.
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אַף אֲנִי אוֹמֵר, מִימוֹת רַבִּי עַד רַב אָשֵׁי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד. וְלָא? וְהָא הֲוָה הוּנָא בַּר נָתָן! הוּנָא בַּר נָתָן מִיכָּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ לְרַב אָשֵׁי.
רב אדא בר אהבה אומר: אף אני אומר אמירה דומה, שמימי רבי יהודה הנשיא ועד ימי רב אשי אין אנו מוצאים גדולה שאין כמותה בידיעת תורה וגם גדולה שאין כמותה בעניינים חילוניים, כולל עושר ומשרה פוליטית רמה, כאחד במקום אחד, כלומר, באדם יחיד. הגמרא שואלת: אבל האם לא היה אדם כזה? והרי היה הונא בר נתן, שחי בזמנו של רב אשי ונהנה גם מגדלות גדולה בתורה וגם מעושר רב? הגמרא משיבה: הונא בר נתן היה כפוף לרב אשי, שהיה נעלה ממנו בשני התחומים.
דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַחָא בַּר פָּפָּא: אָמַר קְרָא, ״לֹא תַעֲנֶה עַל רִב״. לֹא תַעֲנֶה עַל רַב.
§ המשנה מלמדת כי בדיני נפשות, הדיינים מתחילים להשמיע את דעותיהם מן הצד, מן הספסלים שבהם יושבים הדיינים הפחות חשובים. הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? רב אחא בר פפא אומר: הכתוב אומר: "לא תענה על ריב [al riv]" (שמות כג:ב), וחכמים דורשים: לא תענה על הרב [al rav], כלומר, אל תחלוק על דעתו של הגדול שבדיינים. לפיכך, אילו היו הדיינים מתחילים להשמיע את דעותיהם מן הגדול שבהם, והוא היה אומר שהנאשם חייב, שום דיין לא היה מזכה אותו.
רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מֵהָכָא: ״וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ [אֶת] חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ [אֶת] חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ״.
רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: מקורו של נוהג זה הוא מכאן: כאשר דוד החליט להעניש את נבל הכרמלי, הכתוב אומר: "ויאמר דוד לאנשיו: חגרו איש את חרבו. ויחגרו איש את חרבו, וגם דוד חגר את חרבו" (שמואל א' כ״ה:י״ג). זה היה מקרה של דיני נפשות, ודוד, הגדול שבהם, היה אחרון.
אָמַר רַב: שׁוֹנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ, וְדָן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת. מֵיתִיבִי: הַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת, הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ – מוֹנִין לָהֶם שְׁנַיִם. דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת, קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִיבּוּר שָׁנָה – אָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, אֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אֶחָד.
רב אומר: אדם רשאי ללמד את תלמידו את החומר הרלוונטי ואז לדון עמו בדיני נפשות, ותלמיד זה יכול להשתתף במשא ומתן ולשמש כאחד הדיינים. הגמרא מקשה מברייתא (תוספתא ז:ב): בדיני טהרה וטומאה, אם שניים מן הדיינים הם אב ובנו, או רב ותלמידו, בית הדין מונה אותם כשתי דעות. מכלל זה, בדיני ממונות ובדיני נפשות, ובדיני מלקות, וכן בהליכים של בית דין הנוגעים לקידוש החודש ועיבור השנה, אם שניים מן הדיינים הם אב ובנו, או רב ותלמידו, בית הדין מונה אותם כדעה אחת בלבד, שכן מניחים שהבן או התלמיד רק יהדהד את דעת אביו או רבו. דבר זה סותר את פסיקתו של רב.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria