מַתְנִי׳ אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״.
משנה:דיני ממונות וגם דיני נפשות שווים לעניין הצורך בדרישה וחקירה של העדים, שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), כלומר שכל ההליכים המשפטיים צריכים להיות אחידים.
מָה בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת? דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. דִּינֵי מָמוֹנוֹת – פּוֹתְחִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת – פּוֹתְחִין לִזְכוּת וְאֵין פּוֹתְחִין לְחוֹבָה.
משקבעה המשנה את הדמיון היסודי בין השניים, היא מונה את ההבדלים ביניהם. מהם ההבדלים בין דיני ממונות לבין דיני נפשות? דיני ממונות נידונים בפני בית דין של שלושה דיינים, ואילו דיני נפשות נידונים בפני בית דין של עשרים ושלושה דיינים. בדיני ממונות בית הדין פותח את הדיון בין בטענה לזכות את הנאשם, ובין בטענה לחייב אותו. ואילו בדיני נפשות בית הדין פותח את הדיון בטענה לזכות את הנאשם, אך אינו פותח את הדיון בטענה לחייב אותו.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת – מַטִּין עַל פִּי אֶחָד, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת – מַטִּין עַל פִּי אֶחָד לִזְכוּת, וְעַל פִּי שְׁנַיִם לְחוֹבָה.
במקרים של דיני ממונות, בית הדין פוסק, כלומר מוציא, את פסק הדין על פי רוב של דיין אחד, בין לזכות ובין לחייב. אבל במקרים של דיני נפשות, בית הדין פוסק את הדין על פי רוב של דיין אחד לזכות ועל פי רוב של שני דיינים לחייב.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת – מַחְזִירִין בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת – מַחְזִירִין לִזְכוּת וְאֵין מַחְזִירִין לְחוֹבָה.
במקרים של דיני ממונות, בית הדין מחזיר את הנאשם שוב להישפט אם מתעוררת ראיה חדשה, בין בטענה לזכות את הנאשם, ובין בטענה לחייב אותו באחריות. במקרים של דיני נפשות, בית הדין מחזיר את הנאשם שוב להישפט בטענה לזכות אותו, אבל בית הדין אינו מחזיר אותו להישפט בטענה לחייב אותו באחריות.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת – הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת וְחוֹבָה, דִּינֵי נְפָשׁוֹת – הַכֹּל מְלַמְּדִין זְכוּת, וְאֵין הַכֹּל מְלַמְּדִין חוֹבָה.
בדיני ממונות, כל הנוכחים במשפט רשאים ללמד זכות כדי לפטור בעל דין או לחייבו . בדיני נפשות, כל הנוכחים במשפט רשאים ללמד זכות כדי לזכות את הנאשם, אך לא כל הנוכחים רשאים ללמד חובה כדי לחייבו . רק הדיינים יכולים ללמד חובה כדי לחייבו.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת – הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, וְהַמְלַמֵּד זְכוּת מְלַמֵּד חוֹבָה. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – הַמְלַמֵּד חוֹבָה מְלַמֵּד זְכוּת, אֲבָל הַמְלַמֵּד זְכוּת אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר וּלְלַמֵּד חוֹבָה.
בדיני ממונות, מי שבתחילה מלמד טעם לחייב את הנאשם רשאי לאחר מכן ללמד טעם לזכותו, ומי שבתחילה מלמד טעם לזכותו רשאי לאחר מכן ללמד טעם לחייבו . בדיני נפשות, מי שבתחילה מלמד טעם לחייבו רשאי לאחר מכן ללמד טעם לזכות, אך מי שבתחילה מלמד טעם לזכות אינו רשאי לחזור וללמד טעם לחייבו .
דִּינֵי מָמוֹנוֹת – דָּנִין בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – דָּנִין בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין בַּיּוֹם.
במקרים של דיני ממונות, בית הדין דן ביום, ורשאי לסיים את הדיונים ולפסוק את הדין אפילו בלילה. במקרים של דיני נפשות, בית הדין דן ביום, ומסיים את הדיונים ופוסק את הדין רק ביום.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת – גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם, בֵּין לִזְכוּת בֵּין לְחוֹבָה. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – גּוֹמְרִין בּוֹ בַּיּוֹם לִזְכוּת, וּבַיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו לְחוֹבָה. לְפִיכָךְ, אֵין דָּנִין לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב.
במקרים של דיני ממונות, בית הדין רשאי לסיים את הדיונים ולתת את פסק הדין אפילו באותו היום, בין לזכות את הנאשם ובין לחייבו. במקרים של דיני נפשות, בית הדין רשאי לסיים את הדיונים ולתת את פסק הדין אפילו באותו היום כדי לזכות את הנאשם, אך עליו להמתין עד למחרת כדי לחייבו . לפיכך, מאחר שדיני נפשות עשויים להימשך יומיים, בית הדין אינו דן בדיני נפשות בימים מסוימים, לא בערב שבת ולא בערב יום טוב.
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, הַטְּמָאוֹת וְהַטְּהָרוֹת – מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. דִּינֵי נְפָשׁוֹת – מַתְחִילִין מִן הַצַּד.
במקרים של דיני ממונות, וכן גם במקרים של טומאה וטהרה, הדיינים מתחילים להביע את דעותיהם מן הגדול שבדיינים. במקרים של דיני נפשות, הדיינים מתחילים למסור את דעותיהם מן הצד, שבו יושבים הדיינים הפחות חשובים.
הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, וְאֵין הַכֹּל כְּשֵׁרִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים הַמַּשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה.
הכול כשרים לדון בדיני ממונות. אך לא הכול כשרים לדון בדיני נפשות; אלא כוהנים, לויים וישראלים שייחוסם ראוי דיו כדי להשיא את בנותיהם לאנשי הכהונה כשרים לדון בדיני נפשות.
גְּמָ׳ דִּינֵי מָמוֹנוֹת מִי בָּעֵינַן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה? וּרְמִינְהוּ: שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ כָּתוּב בְּאֶחָד בְּנִיסָן בַּשְּׁמִיטָּה, וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ: ״הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין עַל שְׁטָר זֶה? וַהֲלֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ שְׁטָר כָּשֵׁר וְעֵדָיו כְּשֵׁרִין. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא אִיחֲרוּהוּ וּכְתָבוּהוּ.
גמרא: המשנה מלמדת שדיני ממונות טעונים דרישה וחקירה של העדים. הגמרא שואלת: האם אנו דורשים דרישה וחקירה בדיני ממונות? והרי הגמרא מעלה סתירה מברייתא (תוספתא, מכות א:ב): לגבי שטר שזמנו כתוב באחד בניסן של שנת השמיטה, ובאו עדים ואמרו לעדי החתימה: כיצד אתם מעידים על שטר זה? והלא ביום פלוני שבו נכתב השטר הייתם עמנו במקום פלוני? השטר בכל זאת כשר, ועדיו נשארים כשרים לעדות. הטעם שאין מוכח שחתמו על השטר בשקר הוא שאנו חוששים ששמא איחרו וכתבוהו, כלומר, ההלוואה ניתנה במועד מוקדם יותר, והשטר נכתב בתאריך מאוחר.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּעֵינַן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה, הֵיכִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא אִיחֲרוּהוּ וּכְתָבוּהוּ?
הגמרא מסבירה את הסתירה: ואם עולה על דעתך לומר שאנו דורשים דרישה וחקירה בדיני ממונות, כיצד אנו חוששים ששמא איחרו וכתבו אותו? עדי החתימה יישאלו באיזה יום חתמו על שטר החוב, וכאשר הדבר אינו תואם את הכתוב בשטר החוב, עדותם תיפסל.
וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ מַתְנִיתִין: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין פְּסוּלִים, וְהַמְאוּחָרִים כְּשֵׁרִין. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בָּעֵינַן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה, מְאוּחָרִין אַמַּאי כְּשֵׁרִין?
הגמרא משיבה: ולפי שיטתך שאין אנו דורשים דרישה וחקירה בדיני ממונות, המשנה במקום אחר צריכה להקשות עליך גם כן. מאחר שמשניות סמכותיות יותר מברייתות, עדיף להעלות סתירה בין שתי משניות מאשר להעלות סתירה מברייתא למשנה. המשנה מלמדת (שביעית י:ה): שטרי חוב מוקדמים פסולים, אך מאוחרים כשרים. ואם עולה על דעתך לומר שאנו דורשים דרישה וחקירה בדיני ממונות ושאם יש סתירה אין מקבלים את העדות, מדוע שטרי חוב מאוחרים כשרים? עדות העדים אינה תואמת את הכתוב במסמך.
הָא לָא קַשְׁיָא, דַּעֲדִיפָא מִינַּהּ קָאָמְרִינַן. דַּאֲפִילּוּ אֶחָד בְּנִיסָן בִּשְׁמִיטָּה, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּמוֹזְפִי, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר שֶׁמָּא אִיחֲרוּהוּ וּכְתָבוּהוּ דְּלָא מַרַע לִשְׁטָרֵיהּ, אֲפִילּוּ הָכִי, כֵּיוָן דִּשְׁבִיעִית סוֹפָהּ מְשַׁמֶּטֶת – מַכְשְׁרִינַן.
הגמרא מסבירה: זה אינו קשה. יש סיבה לכך שהסתירה הועלתה מן הברייתא, ולא מן המשנה. אנו אומרים סתירה טובה יותר, כלומר חזקה יותר, מן זו שבמשנה. שכן רואים בברייתאשאפילו לגבי שטר חוב שנכתב בא׳ בניסן בשנת השמיטה, כאשר אין זה מצוי למצוא אנשים שילוו כסף, שהרי כל החובות מתבטלים בסוף שנת השמיטה, ששם אין זה סביר כל כך לומר שאולי איחרו וכתבו את שטר החוב, שהרי אדם לא יזיק לשטר החוב שלו בכך שיאחר את תאריכו סמוך כל כך לסוף שנת השמיטה; אף על פי כן, מאחר ששנת השמיטה מבטלת חובות רק בסופה, אנו חוששים שהשטר מאוחר ורואים אותו ככשר. משום כך הועלתה הסתירה מן הברייתא, ולא מן המשנה.
מִכׇּל מָקוֹם, קַשְׁיָא. סִימָן: חרפ״ש.
הגמרא חוזרת לשאלתה: בכל מקרה, הסתירה בין המשנה לבין הברייתא קשה. הגמרא מציגה סימן לדיון הבא, כאשר כל אות מייצגת את שמו של חכם המציע תשובה: חית, ריש, פה, שין.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּבַר תּוֹרָה, אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם״. וּמָה טַעַם אָמְרוּ דִּינֵי מָמוֹנוֹת לָא בָּעֵינַן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעוֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לֹוִין.
הגמרא מצטטת את התשובה הראשונה. רבי חנינא אומר: על פי דין תורה, שני המקרים של דיני ממונות והמקרים של דיני נפשות שווים לעניין דרישה וחקירה של עדים, כפי שנאמר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב). ומה הטעם שחכמים אמרו שבמקרים של דיני ממונות אין אנו צריכים דרישה וחקירה? זוהי תקנה שתיקנו חכמים כדי שלא לנעול דלת בפני לווים פוטנציאליים. חכמים חששו שבדיקה מעמיקה של העדים תוביל לעיתים קרובות לעדות סותרת ותקשה על המלווים לגבות את חובותיהם. דבר זה עלול לגרום לאנשים להימנע מהלוואת כסף.
אֶלָּא מֵעַתָּה
הגמרא שואלת: אם כן שחכמים הסירו את הדרישה לדרישה ולחקירה בדיני ממונות,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria