הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ – אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם; אֵימָא לָא לִיגְלֵי – קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי? אָמַר קְרָא ״לָנוּס שָׁמָּה כׇּל רֹצֵחַ״ – אֲפִילּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל בַּמַּשְׁמָע.
באשר למי שהורג כהן גדול או כהן גדול שהרג אדם, הוא לעולם אינו יוצא מעיר המקלט. לכן, אומר אני שכהן גדול אינו גולה כלל. משום כך, הברייתא שלעיל מלמדת אותנו שהוא גולה. הגמרא מציעה: מדוע שלא נאמר שההלכה אכן היא שהכהן הגדול לא יגלה, שכן לא יוכל לשוב לביתו? הגמרא משיבה: הפסוק אומר לגבי עיר המקלט: "לנוס שמה כל רצח" (דברים יט:ג), ואפילו כהן גדול נכלל במונח הכולל "כל".
עוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. לָא סַגִּי דְּלָא עָבַר? הָכִי קָאָמַר: אִם עָבַר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה, הֲרֵי הוּא כְּהֶדְיוֹט לְכׇל דְּבָרָיו.
הברייתא מלמדת שכוהן גדול עובר על מצוות עשה ועל לאו. הגמרא מבינה את הברייתא כהיגד עצמאי הקובע שכוהן גדול חייב לעבור על מצוות עשה ועל לאו, ושואלת: האם לא ייתכן שאינו עובר על מצוות עשה ולאו; כלומר, האם הכוהן הגדול חייב לעבור על מצוות עשה ועל לאו? הגמרא משיבה: כך זה מה שהברייתאאומרת: אין זה היגד עצמאי הקובע שכוהן גדול חייב לעבור על מצוות עשה ועל לאו; אלא, הברייתא מלמדת שאם עבר על מצוות עשה ועל לאו, אז הרי הוא נחשב כמו אדם רגיל לעניין כל הלכותיו, ונידון ככל אדם אחר על עבירות רגילות.
פְּשִׁיטָא! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּתְנַן: אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וְאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: ״כׇּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ״ – דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל, אֵימָא כׇּל דְּבָרָיו שֶׁל גָּדוֹל, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: וכי זה מובן מאליו? הגמרא משיבה: לא, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר שמאחר שלמדנו במשנה (ב ע"א): בית הדין דן דינים הנוגעים לשבט שלם שחטא, או נביא שקר, או כהן גדול, רק בפני בית דין של שבעים ואחד דיינים, כלומר, הסנהדרין הגדולה, ומאחר שרב אדא בר אהבה אומר שהביטוי "כל הדבר הגדול יביאו אליך" (שמות יח:כב) מתייחס לענייניו של אדם גדול, הכהן הגדול, שנידון בבית דין של שבעים ואחד, לכן היה מקום לומר שפירוש הדבר הוא שכל ענייניו של אדם גדול, לרבות עבירות שאינן דיני נפשות, נידונים בבית דין של שבעים ואחד. לכן הברייתא מלמדת אותנו שבעבירות שאינן דיני נפשות דינו כאדם רגיל, והוא נידון אפילו בבית דין של שלושה.
וְאֵימָא הָכִי נָמֵי: מִי כְּתִיב דִּבְרֵי גָדוֹל? ״הַדָּבָר הַגָּדֹל״ כְּתִיב, דָּבָר גָּדוֹל מַמָּשׁ.
הגמרא מציעה: אבל מדוע שלא נאמר כי אכן, ההלכה היא שכל המקרים הנוגעים לכהן הגדול חייבים להידון בבית דין של שבעים ואחד? הגמרא דוחה זאת. האם כתוב: ענייניו של אדם גדול? כתוב: "כל דבר גדול", כלומר דבר גדול ממש, עניין הכרוך בעבירה שעונשה מיתה, ולא רק עניין הקשור לאדם גדול.
מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ. מֵעִיד? וְהָתַנְיָא: ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״ – פְּעָמִים שֶׁאַתָּה מִתְעַלֵּם, וּפְעָמִים שֶׁאִי אַתָּה מִתְעַלֵּם. הָא כֵּיצַד?
§ המשנה מלמדת שהכהן הגדול מעיד בפני בית הדין ואחרים מעידים עליו. הגמרא מביעה תמיהה: הוא מעיד? והרי שנינו בברייתא שבפסוק: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם; השב תשיבם לאחיך" (דברים כב:א), השימוש בלשון הבלתי רגילה "והתעלמת מהם", במקום הלשון הישירה יותר: לא תתעלם מהם, מלמד שיש פעמים שאתה מתעלם מאבידות ויש פעמים שאי אתה מתעלם מהן. כיצד?
כֹּהֵן וְהוּא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְּבוֹדוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה מְלָאכָה שֶׁלּוֹ מְרוּבָּה מִשֶּׁל חֲבֵירוֹ – לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְהִתְעַלַּמְתָּ״.
הברייתא משיבה: אם מי שמצא את האבדה היה כהן, והאבדה נמצאת בבית הקברות, שאליו אסור לכהנים להיכנס; או אם היה זקן ואין זה הולם את כבודו לטפל באבדה מסוג זה; או אם מלאכתו, שאותה יצטרך להפסיק כדי לטפל באבדה ולהשיבה, היא בעלת ערך גדול יותר מן האבדה של חברו, אפשר היה לחשוב שאף על פי כן עליו להשיבה. לכן, לגבי מקרים אלה, נאמר: "והתעלמת מהם." מאחר שאדם נכבד רשאי להתעלם ממצווה המוטלת על אחרים אם אין הדבר הולם את כבודו, אולי יותר לכהן הגדול להתעלם מן החובה להעיד, מפני כבודו.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מֵעִיד לַמֶּלֶךְ. וְהָתְנַן: לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ? אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵעִיד לְבֶן מֶלֶךְ. בֶּן מֶלֶךְ הֶדְיוֹט הוּא!
רב יוסף אמר: כהן גדול מעיד רק על מלך, שכן עדות כזו לא תפגע בכבודו. הגמרא מקשה: והרי למדנו במשנה לעיל שהמלך אינו דן ואינו נידון, ואינו מעיד ואין אחרים מעידים עליו? אלא, רבי זירא אמר: משמעות דבריו של רב יוסף היא שכהן גדול מעיד על בן מלך. הגמרא מקשה: בן מלך הוא אדם רגיל, ללא מעמד מיוחד בהלכה, ולכן אין זה הולם את כבודו של הכהן הגדול להעיד עליו.
אֶלָּא, מֵעִיד בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהָא אֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בְּסַנְהֶדְרִין! מִשּׁוּם יְקָרָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל אֲתָא וְיָתֵיב. מְקַבְּלִי נִיהֲלֵיהּ לְסָהֲדוּתֵיהּ, קָאֵי הוּא וְאָזֵיל, וּמְעַיְּינִינָא לֵיהּ אֲנַן בְּדִינֵיהּ.
אלא, משמעות דבריו של רב יוסף היא שהוא מעיד בפני המלך, ואין זה הולם את כבודו של הכהן הגדול להעיד אם המלך הוא דיין יושב בדין. הגמרא מקשה: והרי לא למדנו בברייתא (תוספתא 2:8) שמלך אינו יושב בסנהדרין? הגמרא מסבירה: רב יוסף מתייחס להסדר מיוחד: מפני כבודו של הכהן הגדול, המלך בא ויושב כאחד מן הדיינים, מקבלים את עדותו, הוא קם והולך, ואנו דנים במקרה.
גּוּפָא: אֵין מוֹשִׁיבִין מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין, וְלֹא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בְּעִיבּוּר שָׁנָה. מֶלֶךְ בַּסַּנְהֶדְרִין – דִּכְתִיב: ״לֹא תַעֲנֶה עַל רִב״ – לֹא תַעֲנֶה עַל רַב.
§ לאחר שהוזכרה ברייתא זו, הגמרא מפנה את תשומת ליבה אל העניין עצמו: מלך אינו יושב בסנהדרין, ואף לא מלך או כהן גדול יושבים בבית דין לצורך עיבור השנה. הגמרא מסבירה: באשר למלך בסנהדרין, המקור הוא כפי שנאמר: "לא תענה על ריב" (שמות כג:ב), דבר שמתבאר במשמעות: אל תענה בפני אדם גדול. לכן, מי שמעמדו יגרום לשאר הדיינים לחשוש לסתור את דבריו, אינו רשאי להתמנות לסנהדרין.
לֹא מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל בְּעִיבּוּר שָׁנָה. מֶלֶךְ – מִשּׁוּם אַפְסַנְיָא, כֹּהֵן גָּדוֹל – מִשּׁוּם צִינָּה.
הגמרא ממשיכה בהסבר הברייתא: אף לא מלך או כהן גדול יושבים בבית דין לצורך עיבור השנה. מלך אינו משמש כדיין בעניין זה בשל פרנסת החיילים. כהן גדול אינו משמש כדיין בעניין זה בשל הקור. אם מוסיפים חודש ללוח השנה והכהן הגדול חייב לבצע את טבילות יום הכיפורים שלו וללכת יחף על רצפת המקדש עמוק יותר אל תוך סתיו קר, גם לו יהיה אינטרס אישי שלא להוסיף חודש.
אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, שַׁתָּא בָּתַר יַרְחָא אָזֵיל. אִינִי? וְהָא הָנָךְ שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר דַּהֲווֹ קָיְימִי, וְשַׁמְעִינְהוּ רַבָּנַן דְּקָאָמְרִי:
רב פפא אומר: למד מכאן מן הפסיקה הנוגעת לכהן הגדול שמזג האוויר של השנה הולך אחר החודשים, כלומר, שהשינויים בעונות הם בהתאם לרצף החודשים בלוח השנה הרגיל, שאינו מעובר. הכהן הגדול לא היה רוצה שהשנה תתעבר, משום שאז מזג האוויר הקר יותר של מרחשוון היה חל במהלך תשרי. הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי אין זה נסתר על ידי המעשה של אותם שלושה רועי בקר שעמדו שם, והחכמים שמעו אותם אומרים אמירות שונות על סימני מזג האוויר השנתיים?
חַד אָמַר: אִם בַּכִּיר וְלַקִּישׁ כַּחֲדָא יֵינֵץ – דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו – לֵית דֵּין אֲדָר. וְחַד אָמַר: אִם תּוֹר בִּצְפַר בִּתְלַג יְמוּת, וּבְטִיהֲרָא בְּטוּל תְּאֵינָה יִדְמוֹךְ יַשְׁלַח מַשְׁכֵּיהּ – דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו – לֵית דֵּין אֲדָר. וְחַד אָמַר: אִם קִידּוּם תַּקִּיף לַחֲדָא יְהֵא, יִפַּח בְּלוֹעָךְ נָפֵיק לְקִיבְלֵיהּ – דֵּין הוּא אֲדָר, וְאִם לָאו – לֵית דֵּין אֲדָר. וְעַבְּרוּהָ רַבָּנַן לְהַהִיא שַׁתָּא.
אחד מהם אמר: אם הדגנים המוקדמים והדגנים המאוחרים מבשילים באותו זמן, זהו אדר, ואם לא, אין זה אדר אלא עדיין שבט. ואחד מהם אמר: אם שור מת בבוקר בשלג, דבר המצביע על כך שעדיין קר מאוד, ובצהריים בצל עץ תאנה הוא ישן, ומתחכך בו כדי להשיל את עורו מחמת החום, זהו אדר, ואם לא, אין זה אדר. ואחד מהם אמר: אם יש רוח מזרחית חזקה מאוד, שהיא קרה, אך האוויר החם שאתה נושף בלסתך יוצא ולעומתה וגובר על השפעתה, זהו אדר, ואם לא, אין זה אדר. ומאחר שסימנים אלה עדיין לא התקיימו, החכמים עיברו את הלוח באותה שנה.
וְתִסְבְּרָא רַבָּנַן אַרָעֲווֹתָא סְמוּךְ? אֶלָּא, רַבָּנַן אַחוּשְׁבָּנַיְיהוּ סְמוּךְ, וְרוֹעֵי בָקָר אִיסְתַּיּוֹעֵי הוּא דְּאִיסְתַּיַּיעָא מִילְּתַיְיהוּ.
הגמרא דוחה זאת: וכי אפשר להבין שהחכמים סמכו על רועי בקר כדי לקבוע הלכה? אלא, החכמים סמכו על חישוביהם שלהם, ואותם רועי בקר קיבלו חיזוק במידה שדבריהם נתמכו במסקנתם העצמאית של החכמים.
חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין כּוּ׳. קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין וְלָא שְׁנָא מִן הַנִּישּׂוּאִין. בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּישּׂוּאִין, הָוֵי עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה -
§ המשנה מלמדת שהכהן הגדול חולץ חליצה עם אלמנת אחיו ואחיו חולץ חליצה עם אשתו, אך בכל מקרה אינו מייבם את אשת אחיו. הגמרא מעירה: המשנה מלמדת באופן גורף שהכהן הגדול אינו מייבם, ואין הבדל אם אשת אחיו הייתה אלמנה מן האירוסין בלבד ואין הבדל אם הייתה אלמנה מן הנישואין שכבר הושלמו. מובן, שמובן שאינו מייבם אלמנה מן הנישואין, שכן יש כאן גם מצוות עשה: "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא:יג), וגם איסור: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח" (ויקרא כא:יד),