מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה.
מספר האנשים הדרוש בעיר כדי שתהיה זכאית לסנהדרין קטנה הוא 277. מספר זה מבוסס על דעתו של רבי נחמיה, הדורש 230 גברים, אך דורש 47 גברים נוספים למקרה שיקרה שחכמי בית הדין יגיעו למצב שבו אינם יכולים להגיע לפסק דין, ויהיה צורך להוסיף זוגות של דיינים, דבר שעשוי להגדיל את מספר הדיינים בבית הדין מ־23 ל־70, לכל היותר 47 דיינים נוספים.
וְהָתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: מָאתַיִם שִׁבְעִים וּשְׁמֹנָה! לָא קַשְׁיָא: הָא – רַבִּי יְהוּדָה, הָא – רַבָּנַן.
הגמרא שואלת: אבל האם לא נלמד בברייתא שרבי יהודה הנשיא אומר: מספר האנשים הנדרש בעיר כדי שתהיה ראויה לסנהדרין קטנה הוא 278? הגמרא משיבה: אין זו קושיה. ברייתא זו שאמרה שרבי יהודה הנשיא דורש 277 תושבים נשנתה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, הסובר שבסנהדרין הגדולה יש 70 דיינים, ואילו ברייתא זו שציטטה את המספר 278 נשנתה בהתאם לדעתם של חכמים, הסוברים שיש בה 71.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְשַׂמְתָּ עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת״. ״שָׂרֵי אֲלָפִים״ – שֵׁשׁ מֵאוֹת, ״שָׂרֵי מֵאוֹת״ – שֵׁשֶׁת אֲלָפִים, ״שָׂרֵי חֲמִשִּׁים״ – שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף, ״שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת״ – שֵׁשֶׁת רִיבּוֹא. נִמְצְאוּ דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת רִיבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
אגב דעתו של רבי נחמיה, הקושרת את סוגיית הסנהדרין הקטנה עם מינוי השרים במדבר, הגמרא מספרת: תנו רבנן: הכתוב אומר: "ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות" (שמות יח:כא). מספר שרי האלפים היה 600, שכן היו בסך הכול 600,000 איש; מספר שרי המאות היה 6,000; של שרי החמישים, 12,000, ושל שרי העשרות, 60,000. לפיכך נמצא שמספרם הכולל של דייני ישראל היה 78,600, ונמצאו אנשים ראויים למלא את כל התפקידים הללו.
הֲדַרַן עֲלָךְ דִּינֵי מָמוֹנוֹת.
מַתְנִי׳ כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַיבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַיבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה.
משנה: הכהן הגדול דן אחרים אם הוא חכם דיו, ואחרים דנים אותו כאשר הוא עובר עבירה. הוא מעיד בפני בית הדין ואחרים מעידים עליו. הוא עושה חליצה עם אלמנת אחיו ואחיו עושה חליצה עם אשתו; ואחיו מייבם את אשתו. אבל הוא אינו מייבם את אלמנת אחיו, מפני שאסור לו לשאת אלמנה (ראו ויקרא כא:יד), ולכן לעולם אינו יכול לקיים את מצוות הייבום, שכן יבמה היא בהגדרה אלמנה.
מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אם קרוב משפחה של הכהן הגדול מת, אין הוא הולך אחר המיטה הנושאת את המת, שכן אסור לכהן הגדול להיטמא אפילו לקרוביו הקרובים ביותר (ראו ויקרא כא:יא). אלא, משעה שאנשי מסע הלוויה נעלמים מן העין בפנותם לרחוב אחר, הוא נגלה ברחוב שממנו יצאו, וכאשר הם נגלים, אז הוא נעלם, ובדרך זו הוא יוצא עמהם עד פתח שער העיר, שממנו היו מוציאים את המת, שכן המתים לא נקברו בירושלים. זו דעתו של רבי מאיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״.
רבי יהודה אומר: הוא אינו יוצא מן המקדש כלל לצורך קבורת קרוביו, כפי שנאמר: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוהיו; כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו" (ויקרא כא:יב).
וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כׇּל הָעָם עוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה, וְהַמְמוּנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כׇּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ: אֲנַחְנוּ כַּפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן: תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כׇּל הָעָם מְסוּבִּין עַל הָאָרֶץ, וְהוּא מֵיסֵב עַל הַסַּפְסָל.
המשנה ממשיכה: וכשהוא מנחם אחרים באבלם כאשר הם שבים מן הקבורה, דרכם של כל העם היא שהם עוברים זה אחר זה והאבלים עומדים בשורה ומתנחמים, והממונה עומד באמצע, בין הכהן הגדול ובין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים באבלו, כל העם אומרים לו: אנו כפרתך. והוא אומר להם: תתברכו מן השמים. וכשמברים אותו בסעודת ההבראה הראשונה לאחר קבורת אחד מקרוביו, כל העם מסובים על הארץ כאילו הם מקבלים על עצמם את אבלו, והוא מיסב על הספסל מתוך כבוד למעמדו ככהן גדול.
הַמֶּלֶךְ לֹא דָּן, וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, לֹא מְיַיבֵּם וְלֹא מְיַיבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַיבֵּם – זָכוּר לַטּוֹב. אָמְרוּ לוֹ: אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
המשנה ממשיכה ומונה את ההלכות הנוגעות למלך בעניינים דומים: המלך אינו דן אחרים כחבר בבית דין ואין אחרים דנים אותו, אינו מעיד ואין אחרים מעידים עליו, אינו עושה חליצה עם אלמנת אחיו ואין אחיו עושה חליצה עם אשתו, וכן אינו מייבם את אלמנת אחיו ואין אחיו מייבם את אשתו, שכן כל המעשים הללו אינם הולמים את כבוד מלכותו. רבי יהודה אומר: אין אלו הגבלות אלא זכותו: אם רצה לעשות חליצה או לייבם, הרי הוא זכור לטוב, שכן יש בכך תועלת לאלמנת אחיו. וחכמים אמרו לו: אין שומעין לו אם רצונו לעשות כן, מפני שאין הדבר נוגע רק לכבודו שלו אלא גם לכבוד המלכות.
וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמְנָתוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמְנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמְנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ״.
ואין אדם רשאי לשאת אלמנתו של מלך, מפני כבודו. רבי יהודה אומר: מלך אחר רשאי לשאת את אלמנתו של מלך, שכן מצאנו שהמלך דוד נשא את אלמנתו של המלך שאול, כפי שנאמר: "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב׳ 12:8).
גְּמָ׳ כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן. פְּשִׁיטָא! דָּנִין אוֹתוֹ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא: אִי לָא דָּיְינִינַן לֵיהּ, אִיהוּ הֵיכִי דָּיֵין? וְהָכְתִיב ״הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים.
גמרא: המשנה מלמדת שהכהן הגדול דן אחרים כחבר בבית דין. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? מדוע יעלה על הדעת שהוא פסול מלשמש כדיין? הגמרא משיבה: היה צורך למשנה להזכיר את הסיפא: ואחרים דנים אותו, ולכן לימדה עמה את ההלכה הקשורה. הגמרא מקשה: גם זה מובן מאליו; אם אחרים אינם דנים אותו, כיצד הוא יכול לדון אחרים? והלא כתוב: "התקוששו וקושו" (צפניה ב:א); וריש לקיש אומר: פסוק זה מלמד עיקרון מוסרי: קשט [kashet] את עצמך תחילה, ואחר כך קשט אחרים, כלומר, מי שאינו כפוף לדין אינו רשאי לדון אחרים.
אֶלָּא, אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי מֶלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, תְּנָא נָמֵי כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְתַנְיָא: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּמֵזִיד – נֶהֱרָג, בְּשׁוֹגֵג – גּוֹלֶה, וְעוֹבֵר עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה, וַהֲרֵי הוּא כְּהֶדְיוֹט לְכׇל דְּבָרָיו.
אלא, אף אחת מן ההלכות הנוגעות לכהן הגדול אינה חידוש. אבל מאחר שהתנא רוצה ללמד שהמלך אינו דן אחרים ואחרים אינם דנים אותו, הוא גם לימד שהכהן הגדול דן אחרים ואחרים דנים אותו. ואם תרצה, אמור במקום זאת שדבר זה מלמד אותנו את ההלכהכפי שהיא שנויה בברייתא (תוספתא ד:א): כהן גדול שהרג אדם במזיד נהרג; אם הרג בשוגג, הוא גולה לעיר מקלט, והוא עובר על מצוות עשה ועל לא תעשה, והוא כאדם הדיוט לעניין כל הלכותיו.
בְּמֵזִיד נֶהֱרָג – פְּשִׁיטָא! בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.
הגמרא מנתחת את הברייתא: כהן גדול שהרג אדם אחר במזיד נהרג. וכי אין זה מובן מאליו? מדוע ייענש באופן שונה משאר רוצחים? היה צורך בכך כדי להזכיר את הסיפא: אם הרג בשוגג, הוא גולה, ולכן שנה עמו גם את המקרה הקשור.
הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל״, אֵימָא: כֹּל דְּאִית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה – לִיגְלֵי, דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא בַּחֲזָרָה – לָא לִיגְלֵי, דִּתְנַן:
הגמרא מקשה: גם זה מובן מאליו. הגמרא משיבה: היה צורך שהברייתא תשמיע את הסיפא, שמא יעלה על דעתך לומר: מאחר שנאמר על מי שהורג בשגגה וגולה לעיר מקלט: "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר לה:כה), אמור: כל מי שיש לו תיקון על ידי חזרה מעיר המקלט גולה, אבל מי שאין לו תיקון על ידי חזרה אינו גולה. לכהן הגדול אין תיקון כזה, כפי שלמדנו במשנה (מכות יא ע"ב):