Drashot AI Logo
וּמָה נָחָשׁ שֶׁמֵּמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה, טָהוֹר; שֶׁרֶץ שֶׁאֵינוֹ מֵמִית וּמַרְבֶּה טוּמְאָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָהוֹר? וְלָא הִיא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַקּוֹץ בְּעָלְמָא.
אם נחש, ההורג יצורים אחרים שנבלותיהם טמאות ובכך אף מרבה טומאה בעולם, ואף על פי כן הוא עצמו טהור, שכן אינו נכלל ברשימת השרצים הטמאים, אם כן לגבי שרץ שאינו הורג ואינו מרבה טומאה, האם אין זה הגיוני שיהיה טהור? טענה זו נדחית: אך אין הדבר כן; ההיגיון של ההלכה של שרץ הוא כפי שהוא לגבי ההלכהביחס לקוץ רגיל, שיכול לפצוע בני אדם או בעלי חיים ואף להרוג ובכך להרבות טומאה, ואף על פי כן הוא טהור. לכן ברור ששיקול זה אינו רלוונטי להלכות הטומאה.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ שְׁנַיִם לְדַבֵּר וְאֶחָד לִשְׁמוֹעַ, אֵין מוֹשִׁיבִין בָּהּ סַנְהֶדְרִי. וּבְבֵיתֵּר הֲווֹ שְׁלֹשָׁה, וּבְיַבְנֶה אַרְבָּעָה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא, וְשִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי דָּן לִפְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע.
§ רב יהודה אומר שרב אומר: לגבי כל עיר שאין בה בין תושביה שני אנשים המסוגלים לדבר בכל שבעים הלשונות ואחד נוסף המסוגל להקשיב ולהבין אמירות הנאמרות בכל הלשונות, אף אם אינו יכול לדבר בכולן, אין מעמידים בה סנהדרין קטנה. אין צורך שכל חברי הסנהדרין ידעו את כל הלשונות, אך חייב להיות לפחות מספר מינימלי זה. ובביתר היו שלושה אנשים שהיו מסוגלים לדבר בכל שבעים הלשונות, וביבנה היו ארבעה, והם: רבי אליעזר, ורבי יהושע, ורבי עקיבא, ושמעון התימני, שלא היה חכם סמוך, ולכן היה נושא ונותן לפני שאר הדיינים כשהוא יושב על הקרקע, ולא בין שורות החכמים.
מֵיתִיבִי: שְׁלִישִׁית – חֲכָמָה, רְבִיעִית – אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: שְׁנִיָּה – חֲכָמָה, שְׁלִישִׁית – אֵין לְמַעְלָה הֵימֶנָּה.
הגמרא מקשה על כך מברייתא: שלישי, כלומר, סנהדרין שיש בה שלושה אנשים היכולים לדבר בכל שבעים הלשונות, היא סנהדרין חכמה, ואם יש בה גם רביעי כזה, אין בית דין למעלה הימנה, כלומר, אין צורך במומחי לשונות נוספים. לכאורה הדרישה המינימלית היא שלושה אנשים היכולים לדבר בלשונות, ולא שניים. הגמרא משיבה: רב אומר את דעתו בהתאם לדעתו של התנא הבא, כפי ששנוי בברייתא: סנהדרין שיש בה שני מומחה ללשונות היא חכמה; ואם יש בה גם שלישי, אין בית דין למעלה הימנה.
לְמֵידִין לִפְנֵי חֲכָמִים – לֵוִי מֵרַבִּי. דָּנִין לִפְנֵי חֲכָמִים – שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, וְשִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, וְחָנָן הַמִּצְרִי, וַחֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי חֲמִשָּׁה: שִׁמְעוֹן, שִׁמְעוֹן, וְשִׁמְעוֹן, חָנָן, וַחֲנַנְיָה.
§ מאחר שהברייתא קבעה ששמעון התימני היה דן לפניהם על הקרקע, הגמרא מונה כעת נוסחים מקובלים שונים המשמשים להצגת דבריהם של חכמים שונים לאורך הדורות. אם מקור אומר: נלמד מן החכמים, הכוונה היא שזה היה מאמר שנאמר על ידי החכם לוי שישב לפני ולמד מרבי יהודה הנשיא. אם נאמר: הם דנו לפני החכמים, הכוונה היא לשמעון בן עזאי, ושמעון בן זומא, וחנן המצרי, וחנניה בן חכינאי. רב נחמן בר יצחק היה מלמד חמישה שמות לרשימה זו: שמעון בן עזאי, שמעון בן זומא, ושמעון התימני, חנן המצרי, וחנניה בן חכינאי.
רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּבָבֶל – רַב וּשְׁמוּאֵל. רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – רַבִּי אַבָּא. דַּיָּינֵי גוֹלָה – קַרְנָא. דַּיָּינֵי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי. דַּיָּינֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא – רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל. דַּיָּינֵי דִּנְהַרְדְּעָא – רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי. סָבֵי דְּסוּרָא – רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא. סָבֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא – רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא. חֲרִיפֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא – עֵיפָה וַאֲבִימִי בְּנֵי רַחֲבָה. אָמוֹרָאֵי דְּפוּמְבְּדִיתָא – רַבָּה וְרַב יוֹסֵף. אָמוֹרָאֵי דִּנְהַרְדָּעֵי – רַב חָמָא.
הביטוי: רבותינו שבבבל, מתייחס אל רב ושמואל. הביטוי: רבותינו שבארץ ישראל, מתייחס אל רבי אבא. הביטוי: דייני הגולה, הוא התייחסות לחכם קרנא. הביטוי: דייני ארץ ישראל, הוא התייחסות אל רבי אמי ורבי אסי. הביטוי: דייני פומבדיתא, מתייחס אל רב פפא בר שמואל, שהיה ראש בית הדין שם, ו־דייני נהרדעא, הוא התייחסות לבית הדין שבראשו עמד רב אדא בר מיניומי. המונח: זקני סורא, מתייחס אל רב הונא ורב חסדא, ו־זקני פומבדיתא, מתייחס אל רב יהודה ורב עינא. החריפים של פומבדיתא הם עיפא ואבימי, בני רחבא. הביטוי: האמוראים של פומבדיתא, מתייחס אל רבה ורב יוסף, והביטוי: האמוראים של נהרדעא, מתייחס אל רב חמא.
נְהַרְבְּלָאֵי מַתְנוּ – רָמֵי בַּר בְּרַבִּי. אָמְרִי בֵּי רַב – רַב הוּנָא. וְהָאָמַר רַב הוּנָא: ״אָמְרִי בֵּי רַב״! אֶלָּא, רַב הַמְנוּנָא. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא – רַבִּי יִרְמְיָה. שְׁלַחוּ מִתָּם – רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא. מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא – רַבִּי אֶלְעָזָר.
אם נאמר: החכמים מנהרבלא לימדו, הרי זה מתייחס אל רמי בר ברבי, והאמירה: אומרים בבית מדרשו של רב, היא התייחסות אל רב הונא. הגמרא שואלת: אבל האם רב הונא אינו לפעמים אומר לגבי הלכה מסוימת: אומרים בבית מדרשו של רב? מכאן ברור שאמירה המוצגת בנוסחה זו אינה יכולה להיאמר בידי רב הונא עצמו, שכן רב הונא מצטט מישהו אחר באמצעות פתיחה זו. הגמרא משיבה: אלא, הביטוי: אומרים בבית מדרשו של רב, חייב להתייחס אל רב המנונא. הנוסחה: אומרים במערב, כלומר, ארץ ישראל, מתייחסת אל רבי ירמיה; הביטוי: שלחו הודעה משם, כלומר מארץ ישראל, מתייחס אל רבי יוסי בר חנינא; והאמירה: צחקו עליה במערב, פירושה שרבי אלעזר לא קיבל דעה מסוימת.
וְהָא שְׁלַחוּ מִתָּם: לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא! אֶלָּא אֵיפוֹךְ: שְׁלַחוּ מִתָּם – רַבִּי אֶלְעָזָר; מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא – רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא.
הגמרא שואלת: אבל במקרה אחד נאמר כי: שלחו הודעה משם שהחלה כך: לפי דבריו של רבי יוסי בר חנינא. מכאן עולה שהביטוי: שלחו משם, אינו עצמו התייחסות לדבריו של רבי יוסי בר חנינא. הגמרא משיבה: אלא, הפוך את האמירות. הביטוי: שלחו משם, הוא התייחסות לרבי אלעזר, ו: צחקו עליה במערב, פירושו שרבי יוסי בר חנינא לא קיבל דעה מסוימת.
וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין? מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְכוּ׳. מֵאָה וְעֶשְׂרִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה כְּנֶגֶד סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה, וְשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה – הֲרֵי תִּשְׁעִים וְתַרְתֵּי, וַעֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי מְאָה וּתְרֵי.
§ המשנה מלמדת: וכמה אנשים צריכים להיות בעיר כדי שתהיה ראויה לסנהדרין קטנה? דעת התנא הראשון היא שצריכים להיות בה 120 אנשים. הגמרא שואלת: מה הרלוונטיות של המספר 120? הגמרא מסבירה ש23 נדרשים כנגד מספר חברי הסנהדרין הקטנה, ויש צורך שיהיו שלוש שורות של 23 תלמידים היושבים לפני הסנהדרין הקטנה כדי ללמוד וגם לייעץ להם; זהו בסך הכול 92 אנשים. ומאחר שצריך גם 10 בטלנים של בית הכנסת, אנשים הפנויים מעבודה דחופה ויושבים תמיד בבית הכנסת כדי לדאוג לתיקונו ולשאר צורכי הציבור, הרי שזה יהיה 102.
וּשְׁנֵי סוֹפְרִים, וּשְׁנֵי חַזָּנִין, וּשְׁנֵי בַּעֲלֵי דִינִין, וּשְׁנֵי עֵדִים, וּשְׁנֵי זוֹמְמִין, וּשְׁנֵי זוֹמְמֵי זוֹמְמִין – הֲרֵי מְאָה וְאַרְבֵּיסַר.
וגם בנוסף יש שני סופרים הנדרשים לסנהדרין, ושני שמשים, ושני בעלי דין שיבואו להישפט. וגם יש שני עדים לצד אחד, ושניים עדים שיכולים להפוך את אותם עדים לעדים זוממים על ידי עדות שהם היו במקום אחר בזמן המעשה הנטען, ושניים עדים נוספים שיכולים להעיד נגד העדים שהפכו את העדים הראשונים לעדים זוממים, ובכך להפוך את הזוג השני לעדים זוממים. כל אלה נחוצים כדי שמשפט יתקיים, כפי שמתואר בדברים יט:טו–כא. לכן, יש עד כה בסך הכול 114 אנשים שחייבים להיות בעיר.
וְתַנְיָא: כׇּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה דְּבָרִים הַלָּלוּ אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לָדוּר בְּתוֹכָהּ: בֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין, וְקוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכִּסֵּא, רוֹפֵא, וְאוּמָּן, וְלַבְלָר, וְטַבָּח, וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת. מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא אָמְרוּ: אַף מִינֵי פֵירָא, מִפְּנֵי שֶׁמִּינֵי פֵירָא מְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם.
וכן נלמד בברייתא: אין תלמיד חכם רשאי לדור בעיר שאין בה עשרה דברים אלו: בית דין שיש לו סמכות להלקות ולהעניש עבריינים; וקופה של צדקה שנגבית על ידי שניים אנשים ומתחלקת על ידי שלושה, כפי שנדרש על פי ההלכה. מכאן נובע צורך בעוד שלושה אנשים בעיר. ובית כנסת; ובית מרחץ; ובית הכיסא ציבורי; רופא; ומקיז דם; וסופר [ולבלר] לכתיבת ספרים קדושים ומסמכים נצרכים; ושוחט; ומלמד תינוקות. עם הדרישות הנוספות הללו יש לכל הפחות 120 גברים שחייבים להיות תושבי העיר. אמרו בשם רבי עקיבא: על העיר גם להיות בה מיני פירות, מפני שמיני פירות מאירים את העיניים.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר וְכוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר:
המשנה מלמדת כי רבי נחמיה אומר: צריכים להיות 230 גברים בעיר כדי שתהיה ראויה לסנהדרין קטנה, כנגד שרי העשרות שמונו במדבר על ידי משה בעצת יתרו חותנו (ראו שמות יח:כא). ניתן לראות בכל חבר בסנהדרין דיין האחראי על עשרה אנשים. שנויה בברייתא: רבי יהודה הנשיא אומר:

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria