בִּמְזוּמָּנִין לָהּ. מַעֲשֵׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּיה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת? יֵרֵד!
על ידי אלה שהוזמנו על ידי הנשיא, נשיא הסנהדרין הגדולה, לשם כך. היה מעשה ברבן גמליאל, שאמר לחכמים: הביאו לי שבעה מן החכמים השכם מחר בבוקר לעלייה שיועדה לכינוס בית דין לעיבור השנה. הוא הלך אל העלייה השכם למחרת בבוקר ומצא שמונה חכמים שם. רבן גמליאל אמר: מי הוא זה שעלה לעלייה בלא רשות? עליו לרדת מיד.
עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי אֶלָּא לִלְמוֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הוּצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. רְאוּיוֹת כׇּל הַשָּׁנִים כּוּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדֶךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בַּמְזוּמָּנִין לָהּ. וְלָא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הֲוָה, אֶלָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא, וּמֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דַּעֲבַד.
שמואל הקטן עמד ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות; ולא עליתי כדי להשתתף ולהיות מן המעברים את השנה, אלא הייתי צריך להתבונן כדי ללמוד את ההלכה המעשית. רבן גמליאל אמר לו: שב, בני, שב. ראוי היה שכל השנים יתעברו על ידך, שכן אתה ראוי לכך באמת. אלא שאמרו חכמים: אין השנה מתעברת אלא על ידי אותם שהוזמנו לכך. הגמרא מעירה: ולא היה זה למעשה שמואל הקטן שבא שלא בהזמנה, אלא אדם אחר. ומפני הבושה של האחר, שמואל הקטן עשה זאת, כדי שלא יֵדע איש מי בא שלא בהזמנה.
כִּי הָא דְּיָתֵיב רַבִּי וְקָא דָרֵישׁ, וְהֵרִיחַ רֵיחַ שׁוּם. אָמַר: מִי שֶׁאָכַל שׁוּם יֵצֵא. עָמַד רַבִּי חִיָּיא וְיָצָא. עָמְדוּ כּוּלָּן וְיָצְאוּ. בַּשַּׁחַר מְצָאוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי לְרַבִּי חִיָּיא. אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוּא שֶׁצִּיעַרְתָּ לְאַבָּא? אָמַר לוֹ: לֹא תְּהֵא כְּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל!
הגמרא מספרת שהסיפור על שמואל הקטן הוא דומה למעשה שאירע כאשר רבי יהודה הנשיא היה יושב ומלמד, והוא הריח ריח של שום. רבי יהודה הנשיא היה רגיש מאוד ולא היה יכול לסבול את הריח הזה. הוא אמר: מי שאכל שום צריך לצאת. רבי חייא קם ויצא. מתוך כבוד לרבי חייא, כל הנוכחים קמו ויצאו. למחרת, בבוקר, רבי שמעון, בנו של רבי יהודה הנשיא, מצא את רבי חייא, והוא אמר לו: האם אתה הוא שהטרדת את אבי בכך שבאת לשיעור עם ריח השום הרע? רבי חייא אמר לו: לא צריך להיות דבר כזה בהתנהגות בקרב העם היהודי. אני לא הייתי עושה דבר כזה, אבל קיבלתי עליי את האשמה ויצאתי כדי שמי שעשה זאת לא יתבייש.
וְרַבִּי חִיָּיא מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? מֵרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאתָה לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, אֶחָד מִכֶּם קִדְּשַׁנִי בְּבִיאָה. עָמַד רַבִּי מֵאִיר וְכָתַב לָהּ גֵּט כְּרִיתוּת וְנָתַן לָהּ. עָמְדוּ כָּתְבוּ כּוּלָּם וְנָתְנוּ לָהּ.
ומניין למד רבי חייא את התכונה של נכונות להפליל את עצמו כדי להציל אדם אחר ממבוכה? הוא למד זאת מרבי מאיר, כפי שנשנה בברייתא: היה מעשה באישה אחת שבאה לבית המדרש של רבי מאיר. אמרה לו: רבי, אחד מכם, כלומר, אחד מן האנשים הלומדים בבית מדרש זה, קידש אותי בביאה. האישה באה אל רבי מאיר כדי לבקש עזרה בזיהוי האיש, כדי שיישא אותה או ייתן לה גט. מאחר שגם הוא עצמו היה בין הלומדים בבית המדרש, עמד רבי מאיר וכתב לה גט, ונתן לה אותו. בעקבות דוגמתו, כל אותם שבבית המדרש עמדו וכתבו גיטין ונתנו אותם לה. בדרך זו גם האיש הנכון נתן לה גט, והתיר אותה להינשא לאחר.
וְרַבִּי מֵאִיר מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? מִשְּׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן מֵהֵיכָא גְּמִיר לַהּ? מִשְּׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נׇכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת״.
ומניין למד רבי מאיר תכונה זו? משמואל הקטן, במעשה המתואר לעיל. ומניין למד זאת שמואל הקטן? משכניה בן יחיאל, שנאמר: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא: אנחנו מעלנו באלוהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ; ועתה יש מקוה לישראל על זאת" (עזרא י:ב). ואף על פי שהתוודה, שכניה אינו נמנה עם אלה שנשאו נשים נכריות (עזרא י:יח–מד). מכאן שהתודה רק כדי להציל את האחרים מבושה ברבים.
וּשְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גְּמַר לַהּ? מִיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ חָטָא יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? לֵךְ הַטֵּל גּוֹרָלוֹת. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: ״עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם״.
הגמרא ממשיכה: ומנין למד זאת שכניה בן יחיאל? ממעשה ביהושע, כפי שנאמר: "ויאמר ה' אל יהושע: קום לך; למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל" (יהושע ז:י–יא). יהושע אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי חטא? הקב"ה אמר לו: וכי אני מלשינך? אלא, הטל גורלות כדי לקבוע מי האשם. בדרך זו, הקב"ה לא גילה ישירות ליהושע את זהות החוטא. ואם תרצה, אמור במקום זאת ששכניה בן יחיאל למד זאת ממעשה במשה, כפי שנאמר: "ויאמר ה' אל משה: עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי?" (שמות טז:כח). אף שרק מספר קטן של אנשים ניסו ללקוט את המן בשבת, דיבר הקב"ה כאילו כל האומה אשמה, כדי שלא לחשוף ישירות את האשמים.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל. פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּית בֵּית גּוּרְיָה בִּירִיחוֹ, וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא.
§ מאחר ששמואל הקטן וחסידותו הגדולה הוזכרו, הגמרא כעת מספרת כמה מעשים השופכים אור נוסף על אישיותו. חכמים לימדו: לאחר שמתו אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי, רוח הקודש של ההתגלות הנבואית נסתלקה מעם ישראל. אך אף על פי כן, הם היו עדיין משתמשים בבת קול, שאותה שמעו כמעין הד לנבואה. פעם אחת, קבוצת חכמים היו מסובים בעליית ביתו של גוריה ביריחו, ובת קול ניתנה להם מן השמים, ואמרה: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו השכינה כפי ששרתה על משה רבנו, אלא שאין דורו ראוי למעלה זו. חכמים נשאו את עיניהם אל הלל הזקן, מתוך ביטחון שהוא הוא שנרמז עליו בבת הקול. וכשמת, החכמים אמרו עליו: אבוי, לחסיד, אבוי, לעניו, תלמידו של עזרא.
שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה, וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל. אַף הוּא אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְׁמָעֵאל לְחַרְבָּא, וְחַבְרוֹהִי לִקְטָלָא, וּשְׁאָר עַמָּא לְבִיזָּא, וְעָקָן סַגִּיאָן עֲתִידָן לְמֵיתֵי עַל עָלְמָא.
הברייתא ממשיכה: פעם אחרת, קבוצת חכמים היו מסובים בעלייה ביבנה, ובת קול ניתנה להם מן השמים, ואמרה: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו השכינה בנבואה, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן. וכאשר הוא מת, החכמים אמרו עליו: אבוי, החסיד, אבוי, העניו, תלמידו של הלל. ועוד, אמר בשעת מיתתו, בהשפעת רוח הקודש: רבן שמעון בן גמליאל, הנשיא של הסנהדרין הגדולה, ורבי ישמעאל, הכהן הגדול, ימותו בחרב, וחבריהם ימותו במיתות אחרות, ושאר האומה תהיה לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.
וְעַל יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת.
וגם ביקשו הם לומר כך: אוי לחסיד, אוי לעניו, על יהודה בן בבא, בהספדם עליו, אלא שהשעה נטרפה, כלומר, ההזדמנות אבדה, שאין מספידים את הרוגי המלכות. כפי שיוסבר (יד ע"א), יהודה בן בבא נהרג בידי המלכות.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן יִרְצֶה נָשִׂיא. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָלַךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד שֶׁבְּסוּרְיָא, וְשָׁהָה לָבוֹא, וְעִיבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וּכְשֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאָמַר ״רוֹצֶה אֲנִי״, נִמְצֵאת שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת.
§ הגמרא חוזרת לדיון על עיבור השנה. החכמים לימדו: את השנה ניתן לעבר רק אם הנשיא של הסנהדרין רוצה לעבר אותה. ופעם אחת היה מעשה ברבן גמליאל, שהלך לבקש רשות בעניין ציבורי כלשהו מפקיד [הגמון] בסוריה, והוא התעכב מלשוב עד שכבר היה מאוחר מדי לעבר את השנה. ומשום שלא ידעו מה דעתו בעניין, הם עיברו את השנה על תנאי שרבן גמליאל ירצה לעשות כן. וכשבא רבן גמליאל בחזרה ואמר: אני רוצה לעבר את השנה, נמצאה השנה מעוברת למפרע.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה צְרִיכָה, מִפְּנֵי הַדְּרָכִים, וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים, וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְסָחִים, וּמִפְּנֵי גָּלִיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִין לֹא הִגִּיעוּ. אֲבָל לֹא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג, וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּינָּה, וְלֹא מִפְּנֵי גָּלִיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא עָקְרוּ מִמְּקוֹמָן.
החכמים לימדו: את השנה ניתן לעבר רק אם יש צורך בכך בשל נזק לדרכים, אם הגשמים קלקלו אותן באופן שהן אינן עבירות לעולים לירושלים לפסח; או בשל הגשרים שאף הם מקולקלים; או בשל התנורים של קרבנות הפסח שניזוקו ואינם ראויים לצליית הקרבנות; או בשל יהודי התפוצות שיצאו מבתיהם ועדיין לא הגיעו בשל עיכובים בדרך. אבל אין מעברים את השנה בשל השלג, ולא בשל הקור, ולא בשל יהודי התפוצות שעדיין לא יצאו מבתיהם, אף אם שוב אין להם די זמן להגיע לירושלים לחג.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַגְּדָיִים, וְלֹא מִפְּנֵי הַטְּלָאִים, וְלֹא מִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פֵּירְחוּ, אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לַשָּׁנָה. כֵּיצַד? רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָא לְכוֹן דְּגוֹזָלַיָּיא רַכִּיכִין, וְאִימְּרַיָּא דַּעְדְּקִין, וְזִימְנָא דַאֲבִיבָא לָא מְטָא, וּשְׁפַרַת מִילְּתָא בְּאַנְפַּאי, וְאוֹסֵיפִית עַל שַׁתָּא דָּא תְּלָתִין יוֹמִין.
החכמים לימדו: אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים, כדי לאפשר להם לגדול יותר לפני שיוקרבו כקרבנות הפסח; ולא מפני גוזלי היונים שעדיין לא התפתחו דיים כדי לפרוח, כדי שלא יחסר מהם לכל המבקשים להביא קרבנות עוף ברגל. אבל כל אלו יכולים לשמש כסניפים בהחלטה לעבר את השנה. הגמרא שואלת: כיצד כך? רבי ינאי אומר משום רבן שמעון בן גמליאל, כלומר, זהו הלשון שבה השתמש רבן שמעון בן גמליאל בהכרזתו על העיבור: מודיעים אנו לכם שהגוזלים רכים, ושהטלאים דקים [דארקין], וזמן האביב עדיין לא הגיע. ולפיכך הדבר טוב בעיניי, והוספתי לכן שלושים יום על שנה זו.
מֵיתִיבִי: כַּמָּה עִיבּוּר הַשָּׁנָה? שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֹדֶשׁ. אָמַר רַב פָּפָּא: רָצוּ – חֹדֶשׁ, רָצוּ – שְׁלֹשִׁים יוֹם.
הגמרא מקשה על הדיווח שרבן שמעון בן גמליאל סבור שהחודש המעובר הוא בן שלושים יום. שנויה בברייתא: כמה אורכו של החודש הנוסף בשנה מעוברת? החכמים אומרים: שלושים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חודש רגיל, שאורכו עשרים ותשעה ימים. אם כן, מהי שיטתו של רבן שמעון בן גמליאל? רב פפא אמר: רבן גמליאל סבור שאם בית הדין רוצה, הוא רשאי להוסיף חודש רגיל, ואם הוא רוצה, הוא רשאי להוסיף חודש של שלושים יום.
תָּא חֲזִי מַאי אִיכָּא בֵּין
בנוגע להצהרתו של רבן שמעון בן גמליאל, הגמרא מעירה: בוא וראה מהו ההבדל שיש בין