וּסְתַרְתֵּהּ לְמַזְּיַהּ, כֹּל דַּאֲתָא חַזְיַהּ הֲדַר. אַדְּהָכִי וְהָכִי, אִבְּלַעוּ לְהוּ.
וגילתה את שערה כאילו הייתה רוחצת. כל מי שבא וראה אותה נסוג לאחור. בינתיים עדת קורח נבלעה באדמה, ואון בן פלת ניצל.
אִיתְּתֵיהּ דְּקֹרַח אֲמַרָה לֵיהּ: חֲזִי מַאי קָעָבֵיד מֹשֶׁה. אִיהוּ הֲוָה מַלְכָּא, לַאֲחוּהּ שַׁוְּויֵהּ כָּהֲנָא רַבָּא, לִבְנֵי אֲחוֹהִי שַׁוִּינְהוּ סְגָנֵי דְּכָהֲנָא. אִי אָתְיָא תְּרוּמָה אָמַר ״תֶּיהְוֵי לְכָהֵן״, אִי אָתוּ מַעֲשֵׂר דְּשָׁקְלִיתוּ אַתּוּן אָמַר ״הַבוּ חַד מֵעַשְׂרָה לְכָהֵן״. וְעוֹד דְּגָיֵיז לֵיהּ לְמָזַיְיכוּ וּמִיטַּלַּל בְּכוּ כִּי כוּפְתָּא, עֵינָא יְהַב בְּמָזַיְיכוּ. אֲמַר לַהּ: הָא אִיהוּ נָמֵי קָא עָבֵיד! אֲמַרָה לֵיהּ: כֵּיוָן דְּכוּלְּהוּ רְבוּתָא דִּידֵיהּ, אָמַר אִיהוּ נָמֵי ״תָּמֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״.
אשתו של קורח אמרה לו: ראה מה משה עושה. הוא המלך, הוא מינה את אחיו לכהן גדול, ואת בני אחיו מינה לסגני כהונה. אם באה תרומה, הוא אומר: תהיה לכהן; ואם המעשר הראשון בא, שאתם הלויים נוטלים, הוא אומר: תנו עשירית לכהן. ועוד, הוא גוזז את שערכם ומניף אתכם כאילו אתם פחותי ערך כצואה (ראו במדבר ח:5–11), כאילו שם את עיניו על שערכם ורוצה שתהיו מגולחים ומכוערים. קורח אמר לה: אבל האם לא עשה כך גם לעצמו; הרי גילח את שערו כשאר הלויים? אמרה לו: מאחר שהכול נעשה למען חשיבותו שלו, אף אמר בדרך משל: "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים טז:30); הוא היה מוכן להשפיל את עצמו כדי להשפיל אתכם.
וְעוֹד, דְּקָאָמַר לְכוּ עָבְדִיתוּ תְּכֵלְתָּא. אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּכֵלְתָּא חֲשִׁיבָא [מִצְוָה], אַפֵּיק גְּלִימֵי דִּתְכֵלְתָּא וְכַסִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ מְתִיבְתָּךְ. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״חׇכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ״ – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹן בֶּן פֶּלֶת, ״וְאִוֶּלֶת בְּיָדָהּ תֶּהֶרְסֶנָּה״ – זוֹ אִשְׁתּוֹ שֶׁל קֹרַח.
היא אמרה לו: ויתרה מזו, בנוגע לאותו דבר שאמר לך, להכין תכלת לציציותיך, אפשר היה להשיב לו: אם עולה על דעתך, משה, שהשימוש בתכלת נחשב למצווה, הוצא גלימות העשויות כולן מחומר הצבוע בתכלת, והלבש את כל תלמידי בית מדרשך בגלימות תכלת ללא ציציות; מדוע אי אפשר היה לקיים את המצווה בדרך זו? ברור שמשה בודה את כל זה מלבו. זהו פירושו של מה שנאמר: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי יד:א); זו מתייחסת לאשת און בן פלת. וכן: "ואיוולת בידיה תהרסנו" (משלי יד:א); זו מתייחסת לאשת קורח.
״וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם [נְשִׂיאֵי עֵדָה]״ – מְיוּחָדִים שֶׁבָּעֵדָה, ״קְרִיאֵי מוֹעֵד״ – שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים, ״אַנְשֵׁי שֵׁם״ – שֶׁהָיָה לָהֶם שֵׁם בְּכׇל הָעוֹלָם.
נאמר: "ויקומו לפני משה, ואנשים מבני ישראל, מאתיים וחמישים נשיאי העדה, קריאי מועד, אנשי שם" (במדבר טז:ב). אנשים אלה היו האנשים המיוחדים של העדה. "קריאי מועד" מתייחס לאלה שידעו כיצד לעבר את השנים ולקבוע את החודשים כדי לקבוע את זמנו של כל מועד. "אנשי שם," מתייחס לאלה שיצא להם שם בכל העולם.
״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו״. מָה שְׁמוּעָה שְׁמַע? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד קִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״.
ביחס לפסוק: "וישמע משה ויפול על פניו" (במדבר טז:ד), הגמרא שואלת: איזו שמועה שמע שעוררה תגובה זו? רבי שמואל בר נחמני אומר שרבי יונתן אומר: הוא שמע שהם חשדו בו בניאוף עם אשת איש, כפי שנאמר: "ויקנאו למשה במחנה" (תהילים קו:טז). רבי שמואל בר יצחק אומר: דבר זה מלמד שכל אחד ואחד מן האנשים הזהיר את אשתו להתרחק ממשה ולא להתייחד עמו, כפי שנאמר: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה" (שמות לג:ז). בגלל לשון הרע זו הוא פרש מן המחנה.
״וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מִכָּאן שֶׁאֵין מַחְזִיקִין בְּמַחְלוֹקֶת, דְּאָמַר רַב: כׇּל הַמַּחְזִיק בְּמַחְלוֹקֶת עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ״.
§ לגבי הפסוק: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר טז:כה), ריש לקיש אומר: מכאן אנו למדים שאין לאדם להנציח מחלוקת, כפי שרב אומר: כל המנציח מחלוקת עובר על לאו, שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דיבר ה' ביד משה לו" (במדבר יז:ה). אפילו הצד הנפגע חייב לבקש לסיים את המחלוקת. דתן ואבירם האשימו את משה, ולפי הדין היה עליהם ליזום את הפיוס. אף על פי כן, משה לא הקפיד על כך; הוא הלך אליהם.
רַב אָשֵׁי אָמַר: ״רָאוּי לִיצְטָרֵעַ״. כְּתִיב הָכָא: ״בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיֹּאמֶר ה׳ לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ״.
רב אשי אומר: מי שמנציח מחלוקת ראוי ללקות בצרעת. נאמר כאן: "ביד משה לו", ונאמר שם: "ויאמר ה' לו עוד: הבא נא ידך בחיקך. ויבא ידו בחיקו; ויוציאה, והנה ידו מצורעת כשלג" (שמות ד:ו). על סמך ההיקש הלשוני המבוסס על המונח "לו" הכתוב בשני הפסוקים, נלמד שהעונש על הנצחת מחלוקת הוא צרעת.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: כׇּל הַחוֹלֵק עַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ. כְּתִיב הָכָא: ״וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת״, וּכְתִיב הָתָם: ״עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר״.
אגב האיסור להנציח מחלוקת, רבי יוסי אומר: לגבי כל מי שחולק על מלכות בית דוד, ראוי שנחש יכיש אותו. כפי שנאמר כאן: "וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא בְּאֶבֶן הַזֹּחֶלֶת" (מלכים א׳ 1:9); ונאמר שם: "עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים 32:24). אדוניהו, שמרד באביו, המלך דוד, היה ראוי להכשת נחש.
אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּחוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּהַצֹּתָם עַל ה׳״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּעוֹשֶׂה עִם שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה׳״.
רב חסדא אומר: כל החולק על רבו כאילו חולק על השכינה, שנאמר לגבי דתן ואבירם: "בהצותם על ה'" (במדבר כו:ט), אף על פי שמחלוקתם הייתה עם משה. רבי חמא ברבי חנינא אומר: כל הפותח מריבה [מריבה] עם רבו כאילו פותח מריבה עם השכינה, שנאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ:יג), אף על פי שמריבתם הייתה עם משה.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כׇּל הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִילּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי אִם עַל ה׳״. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הַמְהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִילּוּ מְהַרְהֵר אַחַר שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה״.
רבי חנינא בר פפא אומר: כל מי שמביע תרעומת כלפי רבו על שעשה לו עוול, כאילו הוא מביע תרעומת כלפי השכינה, שנאמר: "תלונותיכם לא עלינו, כי על ה'" (שמות טז:ח). רבי אבהו אומר: כל מי שחושד ברבו בעשיית עוול, כאילו הוא חושד בשכינה, שנאמר: "וידבר העם באלוהים ובמשה" (במדבר כא:ה). הכתוב משווה את אלוהים ומשה בעניין זה.
״עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה עוֹשְׁרוֹ שֶׁל קֹרַח. ״וְאֶת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה מָמוֹנוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁמַּעֲמִידוֹ עַל רַגְלָיו. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: מַשּׂוֹי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת הָיוּ מַפְתְּחוֹת שֶׁל בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל קֹרַח, וְכוּלְּהוּ אַקְלִידֵי וְקִילְפֵי דְּגִילְדָּא.
§ לגבי הפסוק: "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה:יב), ריש לקיש אומר: זה מתייחס אל עושרו של קורח, שלא הועיל לו. העובדה שקורח היה עשיר נלמדת מן הפסוק: "ואת כל היקום אשר ברגליהם" (דברים יא:ו), כפי שרבי אלעזר אומר: זה מתייחס אל ממונו של אדם, המעמידו על רגליו. ורבי לוי אומר: המפתחות בלבד לאוצרותיו של קורח היו משא שהצריך שלוש מאות פרדות לבנות לשאת אותם, ויתרה מזו, כל המפתחות [aklidei] והמנעולים היו עשויים עור. דבר זה ממחיש את עצום עושרו.
אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: שָׁלֹשׁ מַטְמוֹנִיּוֹת הִטְמִין יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם. אַחַת נִתְגַּלְּתָה לְקֹרַח, וְאַחַת נִתְגַּלְּתָה לְאַנְטוֹנִינוּס בֶּן אַסְוִירוּס, וְאַחַת גְּנוּזָה לְצַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.
רבי חמא, בנו של רבי חנינא, אומר: יוסף הסתיר שלושה אוצרות טמונים במצרים שאסף ממכירת התבואה בשנות הרעב. מקומו של אחד התגלה לקורח, ושל אחד התגלה לאנטונינוס, בנו של אסווירוס, קיסר רומא, ואחד נותר נסתר לצדיקים לעתיד לבוא, כלומר, בימות המשיח.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קֹרַח לֹא מִן הַבְּלוּעִים וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִין. לֹא מִן הַבְּלוּעִין, דִּכְתִיב: ״וְאֶת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח״ – וְלֹא קֹרַח. וְלֹא מִן הַשְּׂרוּפִים, דִּכְתִיב: ״בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ״ – וְלֹא קֹרַח.
ורבי יוחנן אומר: קורח לא היה לא בין הבלועים ולא בין השרופים; הוא מת במגפה. הוא לא היה בין הבלועים, כפי שנאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח" (במדבר טז:לב), שמכאן משתמע: אבל לא קורח עצמו. וגם לא היה הוא בין השרופים, כפי שנאמר: "באכול האש את מאתיים וחמישים האיש" (במדבר כו:י), אבל לא קורח.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: קֹרַח מִן הַשְּׂרוּפִין וּמִן הַבְּלוּעִין. מִן הַבְּלוּעִים, דִּכְתִיב: ״וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח״. מִן הַשְּׂרוּפִין, דִּכְתִיב: ״וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה׳ [וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה׳] וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ״, וְקֹרַח בַּהֲדַיְיהוּ.
נלמד בברייתא : קורח היה גם בין השרופים ובין הבלועים. הוא היה בין הבלועים, כפי שנאמר: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קורח" (במדבר כו:י). הוא היה בין השרופים, כפי שנאמר: "ותצא אש מאת ה', ותאכל את מאתיים וחמישים האיש מקריבי הקטורת" (במדבר טז:לה), וקורח היה עמהם.
אָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ״? מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ לִזְבוּל. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם נֵצֵא, וְאִם לָאו לֹא נֵצֵא. עַד שֶׁזָּרַק בָּהֶם חִצִּים. אָמַר לָהֶן: בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם, בִּכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם? וְהָאִידָּנָא לָא נָפְקִי עַד דְּמָחוּ לְהוּ.
רבא אומר: מה פירוש הדבר שנאמר: "שמש וירח עמדו בזבולם [zevula], לאור חציך יהלכו" (חבקוק ג:יא)? דבר זה מלמד שהשמש והירח עלו לזבול, אחד משבעת הרקיעים, שבו עומד המקדש של מעלה. אמרו לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אם אתה עושה דין למשה, בן עמרם, ומוכיח את צדקתו, נצא ונאיר את העולם. ואם לא, לא נצא. הם לא יצאו עד שהקדוש ברוך הוא ירה בהם חצים ואמר להם: על כבודי לא מחיתם, שהרי בני אדם רואים את השמש ואת הירח בכל יום ומשתחווים להם, אבל על כבוד בשר ודם מחיתם? ומאז, השמש והירח אינם יוצאים עד שמכים אותם, שכן מתוך יראת כבוד כלפי הקדוש ברוך הוא הם מהססים לצאת.
דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה׳ וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ״? אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״אִם בְּרִיאָה״ גֵּיהִנָּם – מוּטָב, וְאִם לָאו – ״יִבְרָא ה׳״. לְמַאי? אִילֵימָא לְמִבְרְיַהּ מַמָּשׁ? וְהָא ״אֵין כׇּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ״! אֶלָּא לְקָרוֹבֵי פִּיתְחָא.
רבא לימד: מה משמעותו של מה שנכתב: "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה" (במדבר טז:ל)? משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא: אם גיהינום כבר נברא, טוב, ואם לא, שהאל יברא אותו עכשיו. הגמרא שואלת: לשם מה ביקש משה? אם נאמר שבקשתו הייתה שהאל אכן יברא את הגיהינום, האם לא נאמר: "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א:ט)? אין בריאות חדשות לאחר ששת ימי הבריאה. אלא, משה ביקש מהאל לקרב את הפתח של הגיהינום לשם, כדי שעדת קורח תיקבר בעודה בחיים.
״וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: מָקוֹם נִתְבַּצֵּר לָהֶם בְּגֵיהִנָּם וְיָשְׁבוּ עָלָיו וְאָמְרוּ שִׁירָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: זִימְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזֵילְנָא בְּאוֹרְחָא, אֲמַר לִי הַהוּא טַיָּיעָא: תָּא וְאַחְוֵי לָךְ בְּלוּעֵי דְקֹרַח. אֲזַלִי חֲזַאי תְּרֵי בִּזְעֵי דַּהֲוָה קָא נָפֵק קִיטְרָא מִנַּיְיהוּ. שְׁקַל גְּבָבָא דְעַמְרָא, אַמְשְׁיֵיהּ מַיָּא, וְאוֹתְבֵיהּ בְּרֵישׁ רוּמְחֵיהּ, וְאַחְלְפֵיהּ הָתָם. אִיחֲרַךְ. אָמַר לִי: אַצֵּית מָה שָׁמְעַתְּ. וּשְׁמַעִית דַּהֲווֹ קָאָמְרִי הָכִי: ״מֹשֶׁה וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, וְהֵן בַּדָּאִים״.
ביחס לפסוק: "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו:יא), נלמד בברייתא כי בשם רבנו, החכמים אמרו: מקום בוצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה של שבח. רבה בר בר חנה אמר: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וערבי אחד אמר לי: בוא ואראה לך את אותם מעדת קרח שנבלעו. הלכתי וראיתי שני בקעים בארץ שמהם היה יוצא עשן. אותו ערבי לקח גיזת צמר והרטיב אותה במים והניח אותה בראש חניתו והעביר אותה על פני הבקעים שם. הגיזה נחרכה, דבר שהעיד על מידת החום שם. הוא אמר לי: הקשב; מה אתה שומע? ושמעתי שזה מה שהם היו אומרים: משה ותורתו אמת, והם, כשהם מתייחסים לעצמם, בדאים.