מַאן נְשַׁדַּר? נְשַׁדַּר בַּהֲדֵי נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, דִּמְלוּמָּד בְּנִסִּים הוּא.
לְמִי נִשְׁלַח אֶת הַמַּתָּנָה? הֵם הֶחְלִיטוּ: נִשְׁלַח אוֹתָהּ עִם נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, כִּי הוּא מְנוּסֶּה בְּנִסִּים.
כִּי מְטָא לְהָהוּא דִּיּוּרָא, בְּעָא לְמֵיבַת. אָמְרִי לֵיהּ: מַאי אִיכָּא בַּהֲדָךְ? אֲמַר לְהוּ: קָא מוֹבֵילְנָא כְּרָגָא לְקֵיסָר. קָמוּ בְּלֵילְיָא, שְׁרוֹנְהוּ לְסִיפְטֵיהּ, וּשְׁקַלוּ כֹּל דַּהֲוָה גַּבֵּיהּ וּמַלּוֹנְהוּ עַפְרָא. כִּי מְטָא לְהָתָם, אִישְׁתְּכַח עַפְרָא. אֲמַר: אַחוֹכֵי קָא מְחַיְּיכִי בִּי יְהוּדָאֵי. אַפְּקוּהּ לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְאִידְּמִי לְהוּ כְּחַד מִינַּיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ: דִּילְמָא הַאי עַפְרָא מֵעַפְרָא דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ הוּא, דַּהֲוָה שָׁדֵי עַפְרָא הָווּ חַרְבֵי, גִּילֵי הָווּ גִּירֵי. בְּדוּק וְאַשְׁכַּחוּ הָכִי.
כאשר הגיע לאכסניה מסוימת, ביקש ללון שם. יושבי אותה אכסניה אמרו לו: מה יש עמך? נחום אמר להם: אני נושא את מס הגולגולת לקיסר. הם קמו בלילה, פתחו את תיבתו ולקחו את כל מה שהיה בה, ואז מילאו את התיבה בעפר. כאשר הגיע לשם, לרומא, התגלה עפר בתיבה. הקיסר אמר: היהודים לועגים לי בכך שנתנו לי מתנה זו. הם לקחו את נחום להורגו. נחום אמר: גם זו לטובה. אליהו הנביא בא ונראה להם כאחד מבני לווייתו של נחום. אליהו אמר להם: אולי עפר זה הוא מעפרו של אברהם אבינו, שהיה זורק עפר והוא נעשה חרבות, והיה זורק קש והוא נעשה חצים. הם בדקו את העפר וגילו שאכן זהו עפרו של אברהם.
הֲוָה מָחוֹזָא דְּלָא הֲווֹ קָא יָכְלִי לֵיהּ לְמִיכְבְּשֵׁיהּ. שְׁדוֹ מֵהָהוּא עַפְרָא עֲלֵיהּ וְכַבְשׁוּהּ. עַיְּילוּהּ לְבֵי גִנְזָא, אָמְרִי: שְׁקוֹל דְּנִיחָא לָךְ. מַלְּיֵיהּ לְסִיפְטָא דַּהֲבָא. כִּי הֲדַר אֲתָא, אֲמַרוּ לֵיהּ הָנָךְ דָּיּוֹרֵי: מַאי אַמְטֵית לְבֵי מַלְכָּא? אֲמַר לְהוּ: מַאי דִּשְׁקַלִי מֵהָכָא אַמְטַאי לְהָתָם. שָׁקְלִי אִינְהוּ אַמְטוֹ לְהָתָם. קַטְלִינְהוּ לְהָנָךְ דָּיוֹרֵי.
הייתה מדינה שהרומאים לא הצליחו לכבוש. הם השליכו מעט מן העפר הזה על אותה מדינה וכבשו אותה. כהוקרה על המתנה שנחום איש גם זו הביא בשם העם היהודי, הם הכניסו אותו לבית האוצר ואמרו: קח את מה שהוא המובחר בעיניך. הוא מילא את תיבתו בזהב. כאשר חזר לאותו אכסניה, אמרו לו אותם דיירים: מה הבאת לארמון המלך? נחום אמר להם: מה שלקחתי מכאן, הבאתי לשם. הדיירים הסיקו שלעפר שבו מילאו את התיבה יש סגולות פלאיות. הם לקחו עפר והביאו אותו אל הקיסר. כאשר הרומאים גילו שהעפר חסר תועלת במלחמה, הם הוציאו להורג את אותם דיירים.
דּוֹר הַפְּלַגָּה אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ׳. מַאי עֲבוּד? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: נִבְנֶה מִגְדָּל וְנַעֲלֶה לָרָקִיעַ, וְנַכֶּה אוֹתוֹ בְּקַרְדּוּמּוֹת כְּדֵי שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו. מַחֲכוּ עֲלַהּ בְּמַעְרְבָא: אִם כֵּן, לִיבְנוֹ אַחַד טוּרָא!
§ המשנה מלמדת כי לאנשי דור הפלגה אין חלק לעולם הבא. הגמרא שואלת: איזה חטא עשו? חטאם אינו מפורש בתורה. בית מדרשו של רבי שילא אומרים שבוני מגדל בבל אמרו: נבנה לנו מגדל ונעלה לרקיע, ונכה אותו בקרדומות כדי שמימיו יזרמו. בארץ ישראל לעגו לפירוש הזה במערב, ושאלו: אם זו הייתה מטרתם, שיבנו מגדל על הר; מדוע בנו אותו דווקא בבקעה (ראו בראשית יא:ב)?
(אֶלָּא) אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אֶלְעָזָר: נֶחְלְקוּ לְשָׁלֹשׁ כִּיתּוֹת, אַחַת אוֹמֶרֶת: נַעֲלֶה וְנֵשֵׁב שָׁם, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נַעֲלֶה וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: נַעֲלֶה וְנַעֲשֶׂה מִלְחָמָה. זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת נַעֲלֶה וְנֵשֵׁב שָׁם – ״הֱפִיצָם ה׳״, וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת נַעֲלֶה וְנַעֲשֶׂה מִלְחָמָה – נַעֲשׂוּ קוֹפִים וְרוּחוֹת וְשֵׁידִים וְלִילִין, וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת נַעֲלֶה וְנַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה – ״כִּי שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כׇּל הָאָרֶץ״.
אלא, רבי ירמיה בר אלעזר אומר: הם נחלקו לשלוש כיתות; אחת אמרה: נעלה לראש המגדל ונשב שם. ואחת אמרה: נעלה לראש המגדל ונעבוד עבודה זרה. ואחת אמרה: נעלה לראש המגדל ונעשה מלחמה. לגבי אותה כת שאמרה: נעלה לראש המגדל ונשב שם, פיזר אותם אלוהים. ואותה כת שאמרה: נעלה לראש המגדל ונעשה מלחמה, נעשו קופים, ורוחות, ושדים, ושדות. ולגבי אותה כת שאמרה: נעלה לראש המגדל ונעבוד עבודה זרה, נאמר: "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" (בראשית יא:ט).
תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כּוּלָּם לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה נִתְכַּוְּונוּ. כְּתִיב הָכָא: ״נַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״. מָה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה, אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה.
כך שנינו בברייתא: רבי נתן אומר: כל אותן כתות התכוונו לבנות את המגדל לשם עבודת אלילים. נאמר כאן: "ונעשה לנו שם" (בראשית יא:ד), ונאמר שם: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג:יג). כשם ששם, המשמעות של "שם" היא עבודת אלילים, כך אף כאן, המשמעות של "שם" היא עבודת אלילים.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִגְדָּל שְׁלִישׁ נִשְׂרַף, שְׁלִישׁ נִבְלַע, שְׁלִישׁ קַיָּים. אָמַר רַב: אֲוִיר מִגְדָּל מְשַׁכֵּחַ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בָּבֶל וּבוֹרְסִיף סִימָן רַע לַתּוֹרָה. מַאי בּוֹרְסִיף? אָמַר רַבִּי אַסִּי: בּוֹר שָׁאפֵי.
רבי יוחנן אומר: השליש העליון של המגדל נשרף, השליש התחתון של המגדל נבלע בארץ, והשליש האמצעי נותר שלם. רב אומר: אווירו של המגדל גורם לשכחה; כל מי שהולך לשם שוכח את מה שלמד. כתוצאה מבניית המגדל, השכחה באה לעולם. רב יוסף אומר: בבל והמקום הסמוך, בורסיף, הם כל אחד סימן רע לתורה, כלומר, הם גורמים לאדם לשכוח את ידיעותיו. הגמרא שואלת: מה משמעות בורסיף? רבי אסי אומר: זהו ראשי תיבות של בור ריק [בור שפי].
״אַנְשֵׁי סְדוֹם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ׳״. תָּנוּ רַבָּנַן: אַנְשֵׁי סְדוֹם אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה׳ מְאֹד״. ״רָעִים״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וְחַטָּאִים״ – לָעוֹלָם הַבָּא.
§ המשנה מלמדת: לאנשי סדום אין חלק בעולם הבא. חכמים לימדו: לאנשי סדום אין חלק בעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד" (בראשית יג:יג). "רעים" מציין בעולם הזה; "וחטאים" מציין לעולם הבא.
אָמַר רַב יְהוּדָה: רָעִים בְּגוּפָן, וְחַטָּאִים בְּמָמוֹנָם. רָעִים בְּגוּפָן – דִּכְתִיב: ״וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים״, וְחַטָּאִים בְּמָמוֹנָם – דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״. ״לַה׳״ – זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם. ״מְאֹד״ – שֶׁמִּתְכַּוְּונִים וְחוֹטְאִים.
רב יהודה אומר: "רשעים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בגופם; "וחטאים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בממונם. "רשעים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בגופם, כפי שנאמר לגבי יוסף ואשת פוטיפר: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים" (בראשית לט:ט). "וחטאים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בממונם, כפי שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו...והיה בך חטא" (דברים טו:ט). "לפני ה'"; זה מתייחס לברכה, לשון נקייה לקללת אלוהים. "מאוד" פירושו שהייתה להם כוונה וחטאו ולא חטאו בשגגה או מתוך תאווה.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״רָעִים״ – בְּמָמוֹנָם, ״וְחַטָּאִים״ – בְּגוּפָן. רָעִים בְּמָמוֹנָם, דִּכְתִיב: ״וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן״. וְחַטָּאִים בְּגוּפָן, דִּכְתִיב: ״וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים״. ״לַה׳״ – זוֹ בִּרְכַּת הַשֵּׁם. ״מְאֹד״ – זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה בִּירוּשָׁלַיִם הַרְבֵּה מְאֹד [וְגוֹ׳]״.
כך לימדו בברייתא: "רשעים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בממונם; "וחטאים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בגופם. "רשעים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בממונם, כפי שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו" (דברים טו:ט). "וחטאים" מתייחס לעבירות שהם ביצעו בגופם, כפי שנאמר לגבי יוסף ואשת פוטיפר: "וחטאתי לאלוהים" (בראשית לט:ט). "לפני ה'"; זה מתייחס לברכה, לשון נקייה לקללת אלוהים. "מאד [meod]" מתייחס לשפיכות דמים, כפי שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד [meod]" (מלכים ב כא:טז).
תָּנוּ רַבָּנַן: אַנְשֵׁי סְדוֹם לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָה כְּתִיב בָּהֶם? ״אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְתַחְתֶּיהָ נֶהְפַּךְ כְּמוֹ אֵשׁ. מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה. לֹא הִדְרִיכוּהוּ בְנֵי שָׁחַץ לֹא עָדָה עָלָיו שָׁחַל״.
החכמים לימדו: אנשי סדום נעשו יהירים וחטאו רק בשל השפע המרובה שהקדוש ברוך הוא השפיע עליהם. ומה נאמר עליהם בכתוב, המורה על אותה טובה? "ארץ ממנה יצא לחם, ותחתיה נהפך כמו אש. מקום ספיר אבניה, ועפרות זהב לו. נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה. לא הדריכוהו בני שחץ, לא עדה עליו שחל" (איוב כ"ח:ה–ח). הכוונה היא לעיר סדום, שנהפכה לאחר מכן, כפי שנאמר בהמשך: "ידו שלח בחלמיש; הפך משורש הרים" (איוב כ"ח:ט).
אָמְרוּ: וְכִי מֵאַחַר שֶׁ״אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ״, לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים? שֶׁאֵין בָּאִים אֵלֵינוּ אֶלָּא לְחַסְּרֵינוּ [מִמָּמוֹנֵנוּ]. בּוֹאוּ וּנְשַׁכַּח תּוֹרַת רֶגֶל מֵאַרְצֵנוּ! שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ״.
אנשי סדום אמרו: מאחר שאנו חיים בארץ שממנה יוצא לחם ועפרה זהב, יש לנו כל מה שאנו צריכים. למה לנו אורחים, שהרי הם באים רק לנשל אותנו מרכושנו? בואו, נשכיח את היחס הראוי לעוברי אורח מארצנו, כפי שנאמר: "פורץ נחל מעם גר, הנשכחים מני רגל, דלו מאנוש נעו" (איוב כח:ד).
דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״עַד אָנָה תְּהוֹתְתוּ עַל אִישׁ תְּרׇצְּחוּ כֻלְּכֶם כְּקִיר נָטוּי גָּדֵר הַדְּחוּיָה״? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עֵינֵיהֶן בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, וּמוֹשִׁיבִין אוֹתוֹ אֵצֶל קִיר נָטוּי, וְדוֹחִין אוֹתוֹ עָלָיו, וּבָאִים וְנוֹטְלִין אֶת מָמוֹנוֹ.
רבא לימד: מה משמעותו של מה שנכתב: "עד אנה תהותתו על איש? תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה" (תהילים סב:ד)? דבר זה מלמד שאנשי סדום שמו את עיניהם בבעלי רכוש. הם היו לוקחים אדם אחד ומעמידים אותו לצד קיר נטוי, רעוע, שעמד ליפול, ודוחפים אותו עליו כדי להמיתו, ואחר כך הם היו באים ולוקחים את רכושו.
דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא יָדְעוּ אוֹר״? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, וּמַפְקִידִים אֶצְלוֹ אֲפַרְסְמוֹן, וּמַנִּיחִים אוֹתוֹ בְּבֵית גִּנְזֵיהֶם. לָעֶרֶב בָּאִים וּמְרִיחִין אוֹתוֹ כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר״, וּבָאִים וְחוֹתְרִים שָׁם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ מָמוֹן.
רבא לימד: מהי משמעותו של מה שנכתב: "בחשך יחתרו בתים; יומם חתמו למו; לא ידעו אור" (איוב כד:טז)? דבר זה מלמד שהם היו שמים את עיניהם בבעלי רכוש. הם היו לוקחים אדם אחד והיו נותנים לו בלסם, שריחו מתפשט, ובעל הרכוש היה מניח אותו באוצרו. בערב, אנשי סדום היו באים ומריחים אותו ככלב ומגלים את מקום אוצרו של בעל הרכוש, כפי שנאמר: "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר" (תהילים נט:ז). ולאחר שגילו את המקום היו באים וחופרים שם, והיו לוקחים את אותו רכוש.
״עָרוֹם יָלִינוּ מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת בַּקָּרָה״, ״חֲמוֹר יְתוֹמִים יִנְהָגוּ יַחְבְּלוּ שׁוֹר אַלְמָנָה״, ״גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ״, ״וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד״.
הגמרא מצטטת פסוקים הרומזים למנהגי אנשי סדום: "בלילה ערומים ילינו מבלי לבוש, ואין כסות בקרה" (איוב כד, ז). וכן: "ינהגו חמור יתומים, יחבלו שור אלמנה" (איוב כד, ג). וכן: "גבולות ישיגו, עדר גזלו וירעו" (איוב כד, ב). וכן: "כי יובל לקברות, ועל גדיש ישקוד" (איוב כא, לב).
דָּרֵשׁ רַבִּי יוֹסֵי בְּצִיפּוֹרִי. אִחַתְרַין הָהִיא לֵילְיָא תְּלָת מְאָה מַחְתְּרָתָא בְּצִיפּוֹרִי. אֲתוֹ וְקָא מְצַעֲרִי לֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: יְהַבְיתְּ אוֹרְחֵיהּ לְגַנָּבֵי! אֲמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּאַתּוּ גַּנָּבֵי? כִּי קָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, שָׁפְעִי מַרְזְבֵי דְצִיפּוֹרִי דְּמָא.
רבי יוסי לימד בציפורי את שיטות הגניבה שנהגו בסדום. באותו לילה נחפרו שלוש מאות מנהרות בציפורי כדי להשתמש בשיטות הללו. בעלי הבתים באו והטרידו אותו; אמרו לו: נתת דרך לגנבים לגנוב. רבי יוסי אמר להם: וכי ידעתי שגנבים יבואו בעקבות הדרשה שלי? הגמרא מספרת: כאשר רבי יוסי נפטר, מרזבי ציפורי עלו על גדותיהם בדרך נס ודם הציף אותם כאות למותו.
אָמְרִי: דְּאִית לֵיהּ חַד תּוֹרָא – מַרְעֵי חַד יוֹמָא, דְּלֵית לֵיהּ – לִירְעֵי תְּרֵי יוֹמֵי. הָהוּא יַתְמָא בַּר אַרְמַלְתָּא, יְהַבוּ לֵיהּ תּוֹרֵי לְמִרְעֵיה. אֲזַל, שַׁקְלִינְהוּ וְקַטְלִינְהוּ. אֲמַר לְהוּ:
אנשי סדום היו אומרים: כל מי שיש לו שור אחד ירעה את שוורי העיר יום אחד. כל מי שאין לו שוורים ירעה את שוורי העיר יומיים. הגמרא מספרת: נתנו שוורים ליתום אחד, בן אלמנה, לרעות. הוא הלך ולקח אותם ושחט אותם. היתום אמר לאנשי סדום: