כָּרַע נָפַל שָׁכָב וְגוֹ׳״.
הוא שקע, הוא נפל, הוא שכב” (שופטים ה:כז), אשר מתפרש כרמז ליחסי מין בין סיסרא ליעל.
״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״. הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע? מַאי דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ? דְּאָמְרִי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא רָכְבַתְּ סוּסְיָא? אֲמַר לְהוּ: שְׁדַאי לֵהּוֹ בִּרְטִיבָא.
§ בלעם מתאר את עצמו: "ויודע דעת עליון" (במדבר כ"ד:ט"ז), והגמרא שואלת: וכי, אם את דעת בהמתו לא ידע, האם ייתכן שאת דעת עליון ידע? הגמרא מסבירה: מהי המשמעות של דעת בהמתו? השרים שהתלוו אליו אמרו לו: מה הטעם שלא רכבת על סוסים? בלעם אמר להם: הוצאתי את הסוסים לרעות במרעה ולנוח שם.
אֲמַרָה לֵיהּ: ״הֲלֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ״! לִטְעִינָא בְּעָלְמָא. ״אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי״! אַקְרַאי בְּעָלְמָא. ״מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״!
האתון אמרה לו: "הלא אנכי אתונך" (במדבר כב:ל)? בלעם אמר לאתון: אלא למשאות בלבד, ולא לרכיבה. האתון אמרה לו: "אשר רכבת עליה" (במדבר כב:ל). בלעם אמר לאתון: זה היה מקרה בלבד ואינו דבר שבשגרה. האתון אמרה לו: "מעודך עד היום הזה" (במדבר כב:ל).
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה [לְךָ] מַעֲשֵׂה אִישׁוּת בַּלַּיְלָה. כְּתִיב הָכָא: ״הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַתְּהִי לוֹ סֹכֶנֶת״.
האתון המשיכה: יתרה מזו, אני מבצעת עבורך מעשה אישות ואנו עוסקים בבהמיות בלילה. מנין זה נלמד? נאמר כאן: "ההסכן הסכנתי" [hahasken hiskanti] לעשות לך כך" (במדבר כ״ב:ל׳)? ונאמר שם לגבי אבישג השונמית: "ותהי לו סוכנת" [sokhenet] (מלכים א׳ א׳:ב׳). כשם שהשורש סמ״ך, כ״ף, נו״ן מציין יחסי מין במקרה של אבישג, כך גם לגבי האתון. בלעם לא היה מסוגל לגבור על אתונו בוויכוח.
אֶלָּא מַאי ״וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן״? שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּון אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ.
הגמרא שואלת: אלא, מהו, אם כן, פירוש הביטוי "ויודע דעת עליון"? האם ייתכן שידע את דעתו של העליון? אלא, היה יודע לכוון את הרגע שבו הקדוש ברוך הוא כועס. הוא היה מקלל באותו רגע, והקללה הייתה פועלת.
וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״. מַאי ״לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה׳״? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: דְּעוּ נָא כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי כׇּל אוֹתָן הַיָּמִים בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִילְמָלֵא כָּעַסְתִּי כׇּל אוֹתָן הַיָּמִים לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט.
וזה מה שאמר הנביא לישראל: "עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה השיב אותו בלעם בן בעור; מן השיטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו:ה). מה משמעות הביטוי "למען דעת צדקות ה'"? הקדוש ברוך הוא אמר לישראל: דעו כמה מעשי חסד עשיתי למענכם, שלא כעסתי במשך כל ימי בלעם הרשע, שאילו כעסתי במשך כל אותם ימים, לא היה נשאר שריד או פליט מאויבי ישראל, לשון נקייה לישראל עצמם. תחת זאת, אלוהים עצר את כעסו וקללת בלעם לא התקיימה.
הַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: ״מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וְגוֹ׳״ (אוֹתָן הַיּוֹם [הַיָּמִים] לֹא זָעַם ה׳). ״אֵל זֹעֵם בְּכׇל יוֹם״, וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וְגוֹ׳״.
זה מה שאמר בלעם לבלק: "איך אקוב, לא קבה אל?" ואיך אזעם, לא זעם ה'?" (במדבר כג:ח). מאחר שה' לא כעס, בלעם לא היה מסוגל לקלל את העם היהודי. כך נאמר: "ואל זועם בכל יום" (תהילים ז:יב). וכמה זמן נמשך משך זעמו? הוא רגע אחד, כפי שנאמר: "כי רגע באפו, חיים ברצונו" (תהילים ל:ו).
אִיבָּעֵית אֵימָא: ״לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבׇר זָעַם״. אֵימַת רָתַח? בִּתְלָת שָׁעֵי קַמָּיָיתָא, כִּי חָוְורָא כַּרְבָּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא. כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא נָמֵי חָוְורָא! כֹּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ סוּרְיָקֵי סוּמָּקֵי, הָהִיא שַׁעְתָּא לֵית בֵּיהּ סוּרְיָקֵי סוּמָּקֵי.
אם תרצה, אמור במקום זאת הוכחה זו ממקור אחר, כפי שנאמר: "בוא עמי, בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך; חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישעיהו כו:כ), כלומר שזעמו של אלוהים חולף ברגע קל. ומתי הקדוש ברוך הוא כועס? זה קורה בשלוש השעות הראשונות של היום, כאשר כרבולת התרנגול לבנה מן השמש. הגמרא מקשה: בכל שעה ושעה של היום כרבולת התרנגול גם לבנה, שכן אינה נשארת תמיד אדומה. הגמרא מסבירה: ההבדל הוא שבכל שעה ושעה אחרת, כאשר התרנגול עומד כך, יש פסים אדומים בכרבולתו. אבל באותו רגע שבו אלוהים כועס, אין פסים אדומים בכרבולת התרנגול.
הָהוּא מִינָא דַּהֲוָה בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה קָא מְצַעַר לֵיהּ. יוֹמָא חַד נְקַט תַּרְנוּגְלָא, וַאֲסַר לֵיהּ בְּכַרְעֵיהּ, וְאוֹתֵיב. אָמַר: כִּי מְטָא הָהוּא שַׁעְתָּא – אֶילְטְיֵיהּ. כִּי מְטָא הָהוּא שַׁעְתָּא, נַמְנֵם. אֲמַר: שְׁמַע מִינַּהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא, דִּכְתִיב ״גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב״. אֲפִילּוּ בְּמִינֵי לָא אִיבְּעִי לֵיהּ לְמֵימַר הָכִי.
הגמרא מספרת: היה מין אחד שהיה בשכונתו של רבי יהושע בן לוי והיה מצער אותו בכך שהיה מערער ללא הרף על אמינותם של פסוקים מן התורה. יום אחד, רבי יהושע בן לוי לקח תרנגול, קשר אותו ברגליו וישב והמתין. אמר: כאשר אותו רגע של זעם אלוהי יגיע, אקלל אותו. כאשר אותו רגע של זעם אלוהי הגיע, רבי יהושע בן לוי נמנם. כאשר התעורר, אמר: יש להסיק מן העובדה שנמנמתי שאין זה מנהג ראוי לקלל אפילו את הרשעים, כפי שנאמר: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז:כו). אפילו ביחס למינים, אדם צדיק לא צריך לומר קללה כדי להענישם.
תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְהַמְּלָכִים מַנִּיחִין כִּתְרֵיהֶן עַל רָאשֵׁיהֶן וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס.
בהסבר סיבת כעסו של אלוהים, לימדו בברייתאבשם רבי מאיר: כאשר השמש זורחת והמלכים מניחים את כתריהם על ראשיהם ומשתחווים לשמש, הקדוש ברוך הוא מתמלא מיד כעס. מאחר שזה מתרחש בשעות המוקדמות של כל יום, אלוהים כועס על עולמו באותה שעה בכל יום.
״וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ״. תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: אַהֲבָה מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדוּלָּה מֵאַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״. שִׂנְאָה מְבַטֶּלֶת שׁוּרָה שֶׁל גְּדוּלָּה מִבִּלְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ״.
§ נאמר: "וישכם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו" (במדבר כב:כא). שנינו בברייתא בשם רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת את המנהג הרגיל של אנשים חשובים. דבר זה נלמד מאברהם, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו" (בראשית כב:ג). שלא כרגיל, הוא עצמו חבש את החמור ולא המתין לעבדיו. וכן, שנאה מבטלת את המנהג הרגיל של אנשים חשובים. דבר זה נלמד מבלעם, שנאמר: "וישכם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו" (במדבר כב:כא).
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוָה, אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. שֶׁבִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קׇרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק, זָכָה וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ רוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר הוּנָא: רוּת בִּתּוֹ שֶׁל עֶגְלוֹן, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב הָיְתָה.
רב יהודה אומר שרב אומר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובקיום מצווה אפילו אם אינו עושה כן לשמן, שמתוך שעוסק בהן שלא לשמן, סופו לבוא לעסוק בהן לשמן. ראיה לכך אפשר להביא מדוגמתו של בלק, שבשכר ארבעים ושתיים הקרבנות שהקריב בלק, אף על פי שהקריבם כדי להביא לחורבן עם ישראל, זכה ויצאה ממנו רות. רבי יוסי בר הונא אומר: רות הייתה בתו של עגלון, בן בנו של בלק מלך מואב.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי: כְּתִיב ״יֵיטֵב אֱלֹהִים אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל [אֶת] כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ״. אוֹרַח אַרְעָא לְמֵימְרָא לֵיהּ לְמַלְכָּא הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: מֵעֵין קָאָמְרָה לֵיהּ.
אגב רות, אם השושלת הדודית, הגמרא מביאה את מה שרבא אמר לרבה בר מרי: כתוב שעבדי דוד אמרו לדוד: "יהי רצון שהשם יעשה את שם שלמה טוב משמך ויגדל את כיסאו מכיסאך [mikisekha]" (מלכים א' א:47). רבא שואל: האם זו דרך ארץ ראויה לדבר אל מלך באופן כזה ולומר שבנו יהיה גדול ממנו? רבה בר מרי אמר לרבא: היא אמרה לו: יהי כיסא שלמה מטבעו של כיסאך.
דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ״. נָשִׁים בָּאֹהֶל מַאן נִינְהוּ? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל, וְלֵאָה. אוֹרַח אַרְעָא לְמֵימַר הָכִי? אֶלָּא מֵעֵין קָאָמַר. הָכִי נָמֵי, מֵעֵין קָאָמַר.
הוא מסביר: כאילו אינך אומר כך ואינך מפרש זאת באופן זה, אז הפסוק: "ברוכה מנשים יעל אשת חבר הקיני; מנשים [minashim] באוהל תבורך" (שופטים ה:כד), קשה. "הנשים באוהל", מי הן? הן שרה, רבקה, רחל ולאה. האם ראוי לדבר באופן זה על האמהות? אלא, מטבען של האמהות הוא מה שהפסוק אומר, לא יותר. וכן גם במקרה של עבדי דוד: מטבעו של כיסאו הוא מה שהפסוק אומר.
וּפְלִיגָא דְּרַב יוֹסֵי בַּר חוֹנִי, דְּאָמַר רַב יוֹסֵי בַּר חוֹנִי: בַּכֹּל אָדָם מִתְקַנֵּא, חוּץ מִבְּנוֹ וְתַלְמִידוֹ. בְּנוֹ – מִשְּׁלֹמֹה, וְתַלְמִידוֹ – אִיבָּעֵית אֵימָא: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ״.
הגמרא מציינת: הסבר זה חולק על דעתו של רב יוסי בר חוני, שכן רב יוסי בר חוני אומר: אדם מקנא בכל אדם חוץ מבנו ומתלמידו. מאחר שהצלחתם משקפת עליו לטובה, הוא שמח בהצלחתם. העובדה שאין אדם מקנא בבנו נלמדת מן הדברים שאמרו עבדי המלך דוד לו: יהי שלמה גדול ממנו. והעובדה שאין אדם מקנא בתלמידו; אם תרצה, אמור שהיא נלמדת ממה שאלישע אמר לאליהו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מלכים ב׳ ב:ט). הוא ביקש מרבו להיות גדול ממנו, ומכאן שאין זה דבר פסול. ואם תרצה, אמור במקום זאת שהיא נלמדת ממשה: "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו" (במדבר כז:כג). הקב״ה ציווה את משה לסמוך רק יד אחת על יהושע, והוא במקום זאת סמך עליו את שתי ידיו בכל כוחו.
״וַיָּשֶׂם דָּבָר בְּפִי בִּלְעָם״, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר – מַלְאָךְ, רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר – חַכָּה.
§ בנוגע לפסוק: "וה' שם דבר בפי בלעם" (במדבר כג:ה), רבי אלעזר אומר: היה זה מלאך שדיבר מתוך פיו. רבי יונתן אומר: היה זה קרס שהונח בפיו כדי למנוע ממנו לומר דבר אחר.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מָה הָיָה בְּלִבּוֹ. בִּיקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת – ״מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב״. לֹא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם – ״וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל״. לֹא תְּהֵא מַלְכוּתָן נִמְשֶׁכֶת – ״כִּנְחָלִים נִטָּיוּ״. לֹא יְהֵא לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים – ״כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר״. לֹא יְהֵא רֵיחָן נוֹדֵף – ״כַּאֲהָלִים נָטַע ה׳״.
רבי יוחנן אומר: מברכתו של אותו רשע, בלעם, אתה יכול ללמוד מה היה בלבו. הקדוש ברוך הוא הפך את הקללות שתכנן לברכות. הוא ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ובמקום זאת אמר: "מה טובו אהליך יעקב" (במדבר כד:ה), ברכה על בתי כנסיותיהם. הוא ביקש לומר ששכינה לא תשרה עליהם, ובמקום זאת אמר: "ומשכנותיך ישראל." הוא ביקש לומר שמלכות ישראל לא תימשך, ובמקום זאת אמר שתימשך: "כנחלים נטיו" (במדבר כד:ו), הזורמים ברציפות. הוא ביקש לומר שלא יהיו להם עצי זית וכרמים, ובמקום זאת אמר: "כגנות עלי נהר" (במדבר כד:ו). הוא ביקש לומר שריחם לא יתפשט מקיום המצוות שלהם, ובמקום זאת אמר: "כאהלים נטע ה'" (במדבר כד:ו).
לֹא יִהְיוּ לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה – ״כַּאֲרָזִים עֲלֵי מַיִם״. לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ – ״יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו״. לֹא תְּהֵא מַלְכוּתָן שׁוֹלֶטֶת בָּאוּמּוֹת – ״וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים״. לֹא תְּהֵא עַזָּה מַלְכוּתָן – ״וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ״. לֹא תְּהֵא אֵימַת מַלְכוּתָן – ״וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ״.
הוא ביקש לומר כי לא יהיו להם מלכים בעלי שיעור קומה, ואמר במקום זאת: "כארזים עלי מים" (במדבר כד:ו). הוא ביקש לומר כי לא יהיה להם מלך בן מלך, ואמר במקום זאת: "יזל מים מדליו" (במדבר כד:ז). הוא ביקש לומר כי מלכותם לא תמשול על האומות, ואמר במקום זאת: "וזרעו במים רבים" (במדבר כד:ז). הוא ביקש לומר כי מלכותם לא תהיה עזה, ואמר במקום זאת: "וירם מאגג מלכו." הוא ביקש לומר שלא יהיה פחד ממלכותם, ואמר במקום זאת: "ותנשא מלכותו" (במדבר כד:ז).
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא: כּוּלָּם חָזְרוּ לִקְלָלָה, חוּץ מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. קְלָלָה, וְלֹא קְלָלוֹת.
רבי אבא בר כהנא אומר: כל הברכות בסופו של דבר חזרו להתקיים כקללה שהוא התכוון אליה מלכתחילה, שכן כל אותם הדברים אירעו לעם היהודי, חוץ מחורבנם של בתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר: "ויהפוך ה׳ אלוהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה׳ אלוהיך" (דברים כג:ו). קללה בלשון יחיד, ולא קללות בלשון רבים, נהפכה לצמיתות.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב וְנַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא״? טוֹבָה קְלָלָה שֶׁקִּילֵּל אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי אֶת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם בִּלְעָם הָרָשָׁע. אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי קִילֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל בְּקָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִכָּה ה׳ אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְגוֹ׳״. מָה קָנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם, וְגִיזְעוֹ
רבי שמואל בר נחמני אומר שרבי יונתן אומר: מה פירוש מה שנכתב: "נאמנים פצעי אוהב, ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז:ו)? טובה הקללה שקילל אחיה השילוני את העם היהודי מן הברכה שבלעם הרשע בירך אותם. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה, כפי שנאמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א יד:טו). יש בחינה של ברכה באותה קללה, שכן אמר שיהיו כמו קנה שעומד במקום סמוך למים, שכן המים מקיימים אותו, וקנהו